רב, יליד רוסיה, מראשוני הציונות הדתית ומהרבנים המובילים בתנועת "חיבת ציון". היה ממובילי התומכים ביישוב ארץ ישראל בקרב היהדות האורתודוכסית של תקופתו.

בשנת 1854 התמנה לראש ישיבת וולוז'ין ותחת הנהגתו הגיעה הישיבה לשיאה עם יותר מ- 400 תלמידים. נודע בחכמתו וביכולתו כאיש ארגון והיה בין המנהיגים הדתיים הראשונים שעודדו לימוד שבועי של פרשת השבוע.

כתב ספרים רבים בהם פירוש לתורה "העמק דבר", הספר "עמק הנצי"ב", ביאורים לש"ס, שאלות ותשובות ועוד.

בשנת 1892 הורו שלטונות רוסיה על סגירת ישיבת וולוז'ין, אך הנצי"ב, על אף רצונו העז לעלות לארץ ישראל, חש כי מקומו בקרב בני קהילתו. בריאותו התדרדרה והוא נפטר זמן קצר לאחר מכן.