התקווה

ההסטוריה של ההמנון הישראלי:

נפתלי הרץ אימבר (1909-1856), משורר בן העלייה הראשונה, כתב את השיר "התקווה" בשנת תרל"ח (1877), בעת ששהה בבית מלומד יהודי בעיר יאסי שברומניה. השיר ראה אור בירושלים בספר שירים פרי עטו של אימבר בשם "ברקאי", ושם הוא נשא את השם "תקוותנו".

ישראל בלקינד, מראשוני ראשון לציון, מסר את השיר להלחנה לידיו של ליאון איגלי, אך זו לא הצליחה. איגלי שב לרוסיה והמנגינה אבדה.

על פי מקורות מסויימים (עדויותיהם של אנשי ראשון לציון, זרובבל חביב לובמן ודוד יודילוביץ) מילות השיר עובדו על ידם כדי שניתן יהיה להלחינם. וכך השתנו מילות השיר של אימבר:

עוד לא אבדה תקוותנו
התקווה הנושנה
לשוב לארץ אבותינו
עיר בה דוד חנה

לנוסח אחר שמקובל היום:

עוד לא אבדה תקוותנו
התקווה בת שנות אלפיים
להיות עם חופשי בארצנו
ארץ ציון וירושלים

ואז אחד מתושבי ראשון לציון, שמואל כהן, התאים לחן למילים החדשות, לחן שהכיר מילדותו ברומניה ונקרא "לחן ישן נושן" או "העגלה והשוורים" שהושר על ידי איכרים בני מולדבה. הלחן והמילים אומצו על ידי בני המושבה ונפוצו בכל רחבי העולם היהודי.

נפתלי הרץ אימבר עבר בשנת 1892 מבריטניה לארה"ב ושם נפטר בשנת 1909. עצמותיו הועלו לירושלים והוא נקבר בשנת 1953 בישראל.

הקודם הבא