"ולא תטמא את הארץ אשר אני שֹכן בתוכה"
 |
| © אתר מרכז יצחק רבין לחקר ישראל |
הכללת האיסור 'לא תרצח' בעשרת הדיברות פירושה, כי מי שאינו ממלא אחריו מוציא עצמו מכלל כורתי הברית עם ה'. את שחסר בצו הקטגורי שבעשרת הדיברות, השלימו היגדים אחרים שבתורה, בהוסיפם נימוקים וסייגים. כך למשל, מנמקת התורה את האיסור לשפוך דם, בקביעה כי כל בני האדם נבראו בצלם אלוהים: "שֹפֵך דם האדם באדם דמו ישפֵך, כי בצלם אלהים עשה את-האדם" (בראשית ט, ו). נימוק אחר עולה בפרשת מטות-מסעי, שלפיו הדם השפוך מטמא את הארץ: "כי הדם הוא יחניף את-הארץ" (במדבר לה, לג), ובכך מאיימת הטומאה על המשך נוכחות ה' בקרב ישראל: "ולא תטמֵא את-הארץ אשר אתם יֹשבים בה אשר אני שֹכן בתוכה" (שם, פסוק לד).
התורה יוצאת מגדרה כדי להשריש בקרב עם ישראל את רעיון קדושת החיים, והיא עושה זאת באמצעות שלילתם של נוהגים רווחים. כך למשל, נאסר לקחת כופר תמורת חייו של רוצח: "ולא-תקחו כֹפר לנפש רֹצֵח" (שם, פסוק לא). זאת בניגוד לרווח במזרח הקדום.
כתורה, כן הנביאים והכתובים, אינם חדלים מלגלות את סלידתם העמוקה מרצח. כך למשל לועג הנביא יחזקאל לאלה הנשארים בארץ לאחר החורבן ומבקשים לטעון לבעלות על הקרקע, ומאשימם, בין השאר, בשפיכות דמים: "על-הדם תאכֵלו ועינֵכם תשאו אל-גִלוליכם [=עבודה זרה] ודם תשפֹּכו והארץ תירָשו?! עמדתם על חרבכם [=חייתם על חרבכם] עשיתן תועבה ואיש את אשת רעהו טִמֵאתם [גילוי עריות] והארץ תירָשו?!" (יחזקאל לג, כה–כו). ודוק: פעמיים חזר הנביא על ההאשמה בדבר שפיכות דמים ("ודם תשפכו, עמדתם על-חרבכם"), ללמדך עד כמה נוראה הייתה בעיניו התופעה.
אף בעל ספר דברי הימים מגלה פניו ביחס לשפיכות דמים. קשה לו לבעל הספר להסביר את העובדה כי דוד מלך ישראל, הנתפס בעיניו כדמות אידאלית, לא הורשה לבנות את בית המקדש. שלא כבעל ספר שמואל, התולה את העניין בטעות תאולוגית של דוד, ושלא כבעל ספר מלכים, המבאר את העובדה בטרחותיו הצבאיות של דוד, הרי בעל ספר דברי הימים מסביר כי הבית לא נבנה בידי דוד משום שהיה איש מלחמה שופך דם רב: "דם לרב שפכת ומלחמות גדולות עשית, לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת ארצה לפני" (דברי הימים ב כ, ח. וראו גם שם כח, ג). ויושם אל לב: אין דברי הימים מגנה את דוד על עצם מלחמותיו (אך ראו שם טז, ט), אלא שאין מלחמה ללא שפיכות דמים וזו אינה מתיישבת עם בניית בית לשם ה'. ודוק: לא ברצח של יהודים עסקינן כאן, אלא במלחמה (שעשויה להיות מוצדקת) שבה נפלו יהודים ונוכרים כאחד!
בספרות היהודית הבתר-מקראית אפשר לגלות הרחבות שונות של האיסור 'לא תרצח' בכמה כיוונים: במתן נימוקים רציונליים לאיסור, בתפיסת חומרתו היתרה ובהרחבתו.
באשר לנימוקים, מן הראוי להביא את דבריו היפים של פילון האלכסנדרוני, אשר בחיבורו 'על עשרת הדברות' הוא כותב: "הציווי השני הוא שלא תרצח. כי הטבע שעשה את האדם, בעל החיים הנוח ביותר, כיצור חברותי החי בצוותא, קראו לאיחוד לבבות ולשיתוף. על הורג אדם לדעת היטב, כי הוא ממוטט את חוקי הטבע והוריותיו, שנחקקו לטובה ולתועלת הכל. ברם, עליו גם לדעת שהוא אשם במעילה, היות ושדד את הקדוש בנכסי האל". לדעת פילון, האדם מטבעו הוא יצור חברותי, וכל פגיעה קטלנית מערערת את שיתוף הפעולה בין בני האדם. זו אף זו: פגיעה ביצור האנושי היא פגיעה בקדוש שבבריותיו של האל. נימוק אחר מעלה רס"ג בחיבורו 'הנבחר באמונות ובדעות' (ג, ב): "מן החכמה למנוע את הרצח בין בני אדם כדי שלא יהא הדבר הפקר – וישמידו זה את זה". לשון אחר: הרצח מסכן את עצם קיומה של החברה האנושית כולה.
באשר לחומרה, אפשר להצביע על כמה מימרות המיוחסות לחכמים, ואשר מעניקות לשפיכות דמים ממד תאולוגי מפתיע. כך למשל שומעים אנו בשמו של ר' עקיבא כי "כל מי ששופך דמים מעלה עליו הכתוב כאילו מיעט את הדמות" (בראשית לד, יד) ובדומה לכך במכילתא דר"י: "כתיב 'אנכי ה' אלהיך' וכנגדו 'לא תרצח', מגיד הכתוב שכל מי ששופך דם מעלה עליו הכתוב כאילו ממעט בדמות המלך". לשון אחר: פגיעה קטלנית במי שנברא בצלם אלוהים כמוה כפגיעה בבורא עצמו.
אשר להחלתו הרחבה של האיסור 'לא תרצח', מעידה כבר המשנה המפורסמת: "לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך שכל המאבד נפש אחת מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא". לשון המשנה אינה משתמעת לשתי פנים: כל ההורג, ויהיה מוצאו של ההרוג אשר יהיה, "כאילו איבד עולם מלא". על הרחבה מסוג אחר אנו שומעים בתרגומים הארץ-ישראליים לעשרת הדיברות, המרחיבים את האיסור 'לא תרצח' לא רק לעצם שפיכות הדמים, אלא אף לעזרה הניתנת לרוצח: "עמי בני ישראל לא תהוון קטולין, לא חברין ולא שותפין עם קטולייה" (= עמי בני ישראל, אל תהיו רוצחים, לא חברים ולא שותפים לרוצחים). בכיוון אחר הולך ר' אברהם אבן-עזרא. לדעתו, 'רוצח' אינו רק מי שהורג במו ידיו, אלא אף מי שלא מנע רצח.
לאור הקביעות הללו, מן הראוי לגנות בחריפות את כל אלה שבחדרי חדרים מגלים הבנה ל'מצוקה' שהביאה לרצח יצחק רבין בידי יגאל עמיר ולרצח עשרות המתפללים הפלסטינים על-ידי ברוך גולדשטיין. אין הם ערים לכך שהבנה זו היא חרב פיפיות: כך ניתן יהא 'להבין' גם את מצוקתם של מבצעי פיגועים מן העבר השני. הניסוח של הצו הקטגורי 'לא תרצח' בא למנוע 'הבנות' מסוג זה; וכנגד הבנות כאלה בשמה של 'אהבת הארץ' יוצא הכתוב בפרשתנו: "ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה, כי הדם הוא יחניף את הארץ".
פרופ' רימון כשר הוא מרצה באוניברסיטת בר-אילן במחלקה לתנ"ך ומשמש גם דיקן הספריות באוניברסיטה זו. אחד מתחומי המחקר שלו הוא ספרות הנבואה של סוף בית ראשון ותחילת בית שני. פרסם לאחרונה פירוש לספר יחזקאל (שני כרכים) במסגרת הסדרה 'מקרא לישראל'.