שמי יעל בן ברוך, אני בת 19 ולפני שנה עליתי לישראל. לפני כן ביליתי שנה בארץ במסגרת תכנית 'מד"א חו"ל' של הסוכנות היהודית.
האמת היא, שעלייתי לארץ היא בעצם חזרה הביתה. נולדתי בירושלים כבת להורים דתיים, אם אמריקאית ואב ישראלי. הם נפגשו בארץ, התחתנו בארצות הברית וגרו שם כמה שנים. לאחר מכן הם עברו לישראל לתקופה ארוכה של 15 שנה.
כשהייתי בת שבע הוריי התגרשו, ואני חזרתי עם אמי, אחי ושש אחיותיי לארצות הברית, שם גרנו בניו ג'רזי, בשכונה שבה גדלה אמי. כיוון שהיינו משפחה דתית, היינו תמיד קשורים לישראל, ולמרות שהייתי צעירה כשעזבנו את הארץ, הייתה לי תחושה עמומה שירידה מהארץ זה לא דבר טוב...
הקשר שלי ליהדות התחזק בתחילת התיכון, דווקא בתקופה שבה שתי החברות הכי טובות שלי הפסיקו לשמור על המסורת היהודית. אורח החיים שלהן גרם לי להבין שאני לא רוצה להתרחק מהשורשים שלי כמוהן, ובאופן מודע גברה האכפתיות שלי כלפי ישראל והיהדות.
הדרך לפרויקט מד"א חו"ל
הרבה אמריקאים צעירים מגיעים לישראל לשנה אחרי סיום התיכון, ובמובן הזה לא הייתי שונה מהם. רוב הבנות שהכרתי הגיעו לארץ ללמוד במדרשה, אבל לי לא התאים לשבת וללמוד כל היום. רציתי לעשות משהו אקטיבי, ולמצוא מסגרת עצמאית יותר ממדרשה, שבה נשארים בעצם בסביבה אמריקאית דתית הדוקה. במסגרת הלימודים שלי בארצות הברית למדתי קורס חובשים, והתעניינתי מאוד בתחום. יום אחד אחותי חזרה עם עלון על תכנית 'מד"א חו"ל' מהאוניברסיטה, שם ארגנו 'יום ישראל', ומיד הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות.
פרויקט מד"א חו"ל
הדבר הראשון שעשיתי כשהגעתי לארץ, היה להשתתף בקורס בן שבוע להכשרת מגישי עזרה ראשונה. מיד אחריו התחלתי התנדבות לתקופה של חודשיים. נוסף על כך, התנדבתי בבית ספר לאוטיסטים. ההתנדבות במד"א הייתה אינטנסיבית – משמרות של שמונה שעות, הרבה אינטראקציות, והכול בעברית, כמובן. אבל כל-כך נהניתי, שהארכתי עוד ועוד את שהותי, ובסוף – במקום לחזור לארצות הברית אחרי חודשיים – נשארתי שנה שלמה. במהלך שנה זו גם עברתי קורס למדריכי פרויקט מד"א חו"ל והדרכתי כמה מחזורים של הפרויקט. מבחינתי זה היה שילוב מושלם בין מה שאני אוהבת לעשות לבין המקום שרציתי להיות בו: ישראל.
השנה הזאת בישראל עזרה לי מאוד בגיבוש ההחלטה לעלות לארץ, כי הזדמן לי להיות עצמאית וללמוד הרבה על ישראל ועל ישראלים (למשל איך לא להיעלב ממה שנראה בעיניי ה"אמריקאיות" גסות ממדרגה ראשונה...).
במשך כל התקופה הזאת גרתי במרכז הקליטה 'בית קנדה' בירושלים. ידעתי שאפגוש הרבה אנשים, אבל לא ידעתי שיהיה לי כזה מזל: הבחורה הראשונה שפגשתי, ושאיתה גרתי, נהייתה החברה הכי טובה שלי. קוראים לה עטרה, היא הגיעה מאנגליה, והיא תעלה לישראל בשנה הקרובה ככל הנראה.
ואולי גם אימא תעלה בסוף...?
בתור אמריקאית, כל הזמן התעסקתי בשאלה האם זה מעשי לעלות לארץ, וכל הזמן חשבתי איך אצליח? במה אעבוד? איך ארוויח כסף? במובן הזה, המגורים במרכז הקליטה עזרו לי מאוד, כי פגשתי כל-כך הרבה עולים ממקומות שונים שפשוט עלו על מטוס והגיעו, בלי שום תכנון מעשי, והבנתי שגם אני יכולה. מה שגרם לי לרצות להישאר פה היה סוג של חיבור לארץ שאי-אפשר להסביר אותו, וככל שנשארתי הבנתי שזה באמת מה שאני רוצה. התחלתי לחפש מקום ללמוד בו בארץ, ובסוף השנה כבר הייתי כל-כך ישראלית שפשוט לא יכולתי לחזור...
אחרי שהחלטתי לעלות, כבר לא הייתה דרך חזרה. אמנם אמי קיוותה שאשאר ללמוד בארצות הברית ורק אחר-כך אעלה, אבל עם הזמן היא התרגלה לרעיון, ועכשיו היא אפילו רוצה לשלוח את אחיותיי הצעירות לשנת לימודים בארץ.
אני ועטרה התמודדנו במשך השנה עם אותן שאלות: מה יגידו ההורים? מה יהיה עם הלימודים? איך נסתדר בארץ? בסופו של דבר, השפענו אחת על השנייה, והעלייה שלי דרבנה גם אותה לעלות. העלייה שלי גם השפיעה על המשפחה שלי: אחות אחת שלי תעלה לארץ בקרוב, שתי אחיות נוספות יגיעו כנראה אחרי שיסיימו ללמוד, ואפילו אימא שלי כנראה תעלה לארץ בעתיד.
החברים הם המשפחה שלי
 |
| יעל (מימין) וחברה להתנדבות |
הקליטה שלי הייתה קלה יחסית. אחרי תקופת הסתגלות של חודש אצל משפחה מארחת של חברים, מצאתי דירה ועבודה, התחלתי ללמוד במכינה של האוניברסיטה העברית, ונכנסתי לעניינים די מהר.
אמנם קשה לחיות בלי בסיס תמיכה משפחתי, אבל העדר המשפחה מצריך אותי להיות חלק מקבוצה גדולה של חברים שמהווים קבוצת תמיכה נהדרת.
טיפ לעולה החדש: לא לוותר!
העצה העיקרית שלי היא לא לוותר! תמיד יש דברים שלא מסתדרים בהתחלה, וכל עולה מגיע לנקודה שהוא שואל את עצמו אם לחזור לארץ המוצא. חשוב לזכור שבסופו של דבר הכול מסתדר ושיש פתרונות, ואם יודעים להיות גמישים ולהתמיד בנחישות, מגיעה נקודה שבה כל אחד מבין ש"פה המקום שלי, ומכאן אני לא חוזר".