מאת חיים אברהם

שבת אחר הצהריים, 7 באוקטובר 2000, חמישה חודשים אחרי יציאת צה"ל מדרום לבנון. נקישה חרישית, עדנה אשתי פותחת את הדלת, לפניה קצין ושני מלווים. היא שאלה מיד: "מה קרה לבני שלנו?" הוא לא פצוע, הוא לא הרוג, כלום – הוא רק נחטף. מאז אותו יום ארור הפכו חיינו לגיהינום, והסוף ידוע. בכל לבי קיוויתי שילדי בֵּני אברהם וחבריו, עומר סוואעד ועדי אביטן ז"ל, יהיו אחרוני הנופלים במערכות ישראל. התבדיתי. בימים אלה, כשגלעד שליט, אהוד גולדווסר ואלדד רגב מוחזקים בידי ארגוני הטרור, חוזרות תחושות האימה, כאילו זה קורה לנו שוב. החרדות, חוסר האונים, הכאב וחוסר הידיעה על גורלם.

במשך שלוש שנים וחצי סירב חזבאללה לספק מידע על גורל החיילים, התעמר במשפחות באמצעות מידע המשתמע לשתי פנים ורק הגביר את כאבן. לא ארגונים הומניטריים, לא ראשי מדינות, לא חברי פרלמנטים בעולם ולא אנשי מוסר היו יכולים לתת פתרון לחטיפת הבנים. לאחר משא ומתן ממושך, באמצעות מתווכים גרמנים ובראשותו של אלוף במילואים אילן בירן, שוחררו הבנים והושבו ארצה מהשבי.

18 שנה התפלשנו בבִּצה הלבנונית, המסוכסכת והנשלטת בידי חבורות המתקוטטות על שוק הסמים באזור, בעידודן של איראן וסוריה – מדינות שהוגדרו 'ציר הרשע' של הטרור העולמי. במהלך השנים שבהן שהה צה"ל בלבנון, נחטפו ונשבו כמה פעמים חיילים במטרה להשתמש בהם כקלפי מיקוח. השחרור התנהל תמיד תוך משא ומתן עיקש עם ארגוני הטרור, והשגת היעד הייתה כרוכה תמיד בשחרור מחבלים.

ברור לכול, שכל שחרור מחבלים שביצעו פשעים חמורים, הוא מכה קשה להרתעה הישראלית וליעדיה. אך נשאלת השאלה הקשה, האם קיימת דרך אחרת להחזיר את הבנים הביתה? בל נשכח שהבנים נשלחים על-ידי המדינה, וחובתנו המוסרית כלפיהם היא ערך עליון לחברה הנאבקת על חייה יותר ממאה שנה.

חיילנו, היוצאים למשימות חדורי מוטיבציה, נחושים לבצע כל פעולה המוטלת עליהם – צריכים להיות בטוחים כי הקברניטים והציבור יעמדו מאחוריהם בכל מצב של סכנה שאליה ייקלעו. הם חייבים לדעת שיחולצו בריאים ושלמים. חברה שמאמינה בצדקת דרכה, ונשענת על ערכיה ועל אמונתה, צריכה ללכת אל המעיין שממנו אנו שואבים אמונה זו, להסתכל בו ולהיווכח כי מצוות פדיון שבויים היא הראשונה במעלה. "ואין לך מצווה גדולה מפדיון שבויים, שהשבוי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים ועומד בסכנת נפשות", אומר הרמב"ם. במסורת היהודית, השבי נחשב לקשה מכול; מי שדוחה אפילו בשעה אחת פדיון שבוי, הריהו כשופך דמים. למען פדיון שבויים מותר אפילו להשתמש בכסף שהוקדש לצדקה או לבניין בית כנסת; מותר אפילו למכור ספר תורה.

מאחורי כל חיילינו השבויים והנעדרים, ובהם גם זכריה באומל, יהודה כץ, צבי פלדמן, רון ארד וגיא חבר, ניצבות משפחות דואגות, דואבות, שאינן יודעות מה עלה בגורל בניהן-בנינו, ומחכות להשבתם במהרה הביתה. פעולותינו צריכות להיות זהירות, שקולות, כך שלא ניפול בפח שיציבו לנו ארגוני הטרור, לא ניכנס לבורות בלתי-רצויים במהלך המשא ומתן, ולא נחריב את כושר ההרתעה. ועדיין, השבת הבנים היא ערך עליון.

מאת מאיר אינדור

המספרים מדברים בעד עצמם: 80 אחוז ממשוחררי בתי הכלא חזרו למעגל הטרור. 14 מפיגועי ההתאבדות בוצעו בידי מחבלים משוחררים. שני המחבלים שרצחו את היהודייה שהאמינה בשלום ועבדה כמתרגמת במזרח ירושלים, היו ממשוחררי עסקת ג'יבריל. 1,160 מחבלים שוחררו באותה עסקה, ביניהם רבי מחבלים כמו קוזו אקומוטו. אמו של יוסקה גרופ, שהלך לשבי, קיבלה את בנה הביתה עם עוד ארבעה שבויים אחרי מאבק מתוקשר ותקיף בכל הרשויות ובכל הדרגים – ומאות שילמו בגופם בהרג ובפציעה, אחרי שאותם מחבלים ארגנו את האינתיפאדה הראשונה והיו לשלד הארגוני של גלי הטרור העצומים מאז הסכמי אוסלו. כשנסראללה אמר שאנו חברה של קורי עכביש, הוא התכוון לומר, בין השאר, שבישראל אין דין ואין דיין: מחבלים משתחררים דרך קבע, וקולה של אימא משנה פה סדרי עולם. האם המחיר היה כדאי?

מאז ששוחרר אלחנן טננבוים התרבו החטיפות, ומאז שהוחזרו גופות תמורת מחבלים הפכו גם הגופות לחלק מהמסחר הלבנוני. אך הושלמה עם נסראללה עסקת הגופות תמורת מחבלים, הוא החל לדבר על חטיפות נוספות. הכתובת הייתה על הקיר עוד לפני שהעסקה בוצעה, אבל אמרו לנו – לפעילי אלמגו"ר, נפגעי טרור שכולים ופצועים – מי האיש שיביט בעיניהם של הורי החטופים?

עכשיו הגיע הזמן שנשאל: ומי יביט בעיניהן של משפחות נפגעות הטרור, שנפגעו במבצעי החטיפות האחרונים? מי יביט בעיני האזרחים האלמונים שהולכים ברחובות, שמותיהם לא ידועים לנו עדיין, המוּעדים לחטיפות ולפיגועים נוספים? מי יביט בעיניהם של הורי הנרצחים כאשר אלה יראו את המחבלים יוצאים בהמוניהם, סימני 'וי' בידיהם, מחייכים לכל עבר, מתחבקים עם משפחותיהם, בעוד יקיריהם טמונים מתחת לאדמה?

אפילו המחוקק המודרני הבין שכדי לשקם את הנפגעים, חייבים להראות שהצדק נעשה. הוא העניק לכך מעמד ב'חוק נפגעי עבֵרה', המאפשר לנפגעים להופיע ולטעון לחומרת העונש ולעקוב אחר ריצויו. ברור היום לכול, שכחלק מהשיקום הנפשי של הנפגעים עליהם להיווכח שהפוגע בהם מרצה את עונשו. גם בחוק העתיק של התורה היה מעמד כזה – 'גואל הדם', שנתן אפשרות ולגיטימציה חוקית לקרובי משפחה לתבוע את העונש מאלה שפגעו ביקיריהם. השאיפה לצדק מבוטאת בספר במדבר בציווי "לא תחניף את הארץ דמים", לאמור: הארץ אינה יכולה לסבול שפך של דם נקי, ועל החברה להעניש את מי שפגע; הפוגע אינו יכול לקנות את שחרורו מעונש גם אם הוא עשיר כקורח. על כן לא יעלה על הדעת שהחברה בישראל תשחרר את מבצעי העבֵרה מחמת אלימות נוספת שהם וחבריהם מפגינים, גם אם הם ערבים.

פעם זה היה אחרת: סיפר לי פרופ' יובל נאמן המנוח, שכשהיה סגן ראש אמ"ן היו לישראל שבויים בידי האויב. את הורי השבויים הוא לא קיבל לשיחה, כדי לא להיכנע ללחצים רגשיים. לקח זמן והשבויים שוחררו, ובלי להיכנע ללחצים, אחרי שישראל יזמה חטיפות נגדיות. היה יהודי אחר שלא נכנע ללחצים, אבל הוא שילם בחירותו ובחייו – המהר"ם מרוטנברג, ראש יהודי אירופה בשנים 1215–1293, שנחטף ונאסר, ונתבע בעבורו כופר נפש עצום. אף שהיהודים התגייסו לתשלום הכופר, הוא פסק שאין לשחרר אותו, מפני שהניח כי שחרור בתנאים האלה יביא לחטיפות נוספות. הוא נפטר בכלא, והאגדה מספרת שציווה כי גופתו לא תיפדה גם לאחר מותו – מתוך אותו עיקרון. מול מצוות פדיון שבויים החשובה, הוא הציג תג מחיר שאין פודים יותר מדמי שוויו, כלל תלמודי עתיק שנקבע בעת שרבו החטיפות וכופר הנפש.

בימים האחרונים, כאשר הורים שולחים את בניהם להילחם ולעתים להיהרג או להיפצע בקרבות מול ארבעה מחבלים, צריך להיות יותר מטיפש כדי לשחרר מאות מחבלים. מי יהין לשלוח אחרי כן חיילים אלי קרב, כאשר מאות מחבלים שנתפסו לאחר מאמץ והקרבה ישוחררו לצהלת ארגוני הטרור?