ממתי הדג הזה?

מאת דני קרמן

"נו...איך הדג?" שואל בעל מסעדה את היהודי שיושב ואוכל לתיאבון.
"בסדר..." אומר היהודי, "אבל אכלתי כבר יותר טובים..."
בעל המסעדה נעלב ואומר: "אבל לא אצלי..."

אתם מבינים, אם כן, שהפעם אני מתכוון לדון ביחסו של היהודי לקיבה ולמה שהוא מכניס לתוכה.

דווקא משום שהיהודי, עקב איסורים שעניינם בדרך כלל כשרות, מכניס לקיבתו מגוון מאכלים דל יותר מזה שזולל שכנו הגוי, היהודי מפצה את עצמו בשפע בדיחות הקשורות לאוכל ולמסעדות.

אל תצפו בטור הזה לקרוא בדיחות על שתייה. זהו נושא בפני עצמו ואפשר שאדרש לו באחד הטורים הבאים.

"יהודי אחד יושב במסעדה..." – זוהי פתיחה קלאסית לסיפורים רבים, ממש כמו הפתיחה הידועה: "שני יהודים נוסעים ברכבת...", אבל נא לשים לב להבדל: יהודי יושב במסעדה... ולא יהודי אוכל במסעדה. ברכבת, לעומת זאת, שני יהודים נוסעים ולא יושבים. שהרי ברור לכול שיהודי יושב ברכבת כדי לנסוע (בדרך כלל מעיירה שאין הוא רוצה לצאת ממנה לעיירה שאין לו עניין להגיע אליה).

אבל לשם מה יושב יהודי במסעדה, לאכול? נו, באמת... ידוע לכול שהאוכל שם חסר טעם, מלוכלך, המחיר גבוה, והמלצר אנטיפת. יהודי נכנס למסעדה כדי לקבל אישור למה שהוא כבר יודע (שהאוכל חסר טעם ומלוכלך, שהמחיר גבוה, והמלצר אנטיפת), ואגב כך הוא לפעמים גם טועם משהו. כן, ממש כך, 'טועם', לא אוכל ובוודאי לא זולל. זלילה היא פעולה שמוכרת רק בהקשר של גויים. כשיהודי מזמין אוכל, תמיד יעמוד סימן שאלה בסוף המשפט: "אתה חושב שהדג טרי?" או: "אתה בעצמך טעמת היום מן הקרעפלאך?". לדוגמה:

יהודי למלצר במסעדה יהודית:
"מה אני צריך לעשות כדי לקבל אצלכם מים?"
המלצר: "לשרוף את עצמך".

סימן השאלה הגדול מתייחס בדרך כלל לענייני הכשרות:

יהודי למלצר: "תגיד, למה אני לא רואה בזמן האחרון את משגיח הכשרות שלכם?"
מלצר: "הוא רוצה כל-כך הרבה כסף, שכבר היה יותר זול להגיש אוכל כשר".

טובים ממני כבר התייחסו לעובדה שהיהודי מתייחס בחשד למסעדה יפה נקייה שהצוות בה מתייחס לסועדים באדיבות. ההיגיון הבריא אומר שאם השקעת כל-כך הרבה בעיצוב, בניקיון ובמשכורות גבוהות לצוות מקצועי, אז לא נשאר לך כסף לקנות אוכל טוב. ומה טעם לאכול במקום שהתלונות היחידות שלך בו הם רק על טיב האוכל? את זה יש לך בבית.

יהודי נכנס למסעדה שבחללה מתעופפים אלפי זבובים, וכמו להכעיס תלויה על הקיר כתובת ענקית: "מלחמה לנו בזבובים".
"אולי תסביר לי מה קורה פה?" שואל היהודי את בעל המקום, "אם יש מלחמה אז מאיפה הזבובים?"
"הייתה מלחמה", אמר בעל המקום, "והזבובים ניצחו".

בעלי המסעדות מצִדם מוכנים לכל שאלה ותלונה. אחרי הכול, סועד רגיל מתלונן במסעדה פעם או פעמיים ביום, אבל בעל המסעדה משיב לסועדים מאות פעמים ביום ולא צריך להיות חכם גדול כדי להבין שמדובר פה בחוסר איזון ברור.

"לפני חודשיים", אומר סועד לבעל המסעדה כשהוא מביט על הדג שלפניו במיאוס. "אכלתי אצלך דג והוא היה מצוין, ואילו הדג הזה ממש מסריח".
"אתם יודעים רק להתלונן", אומר בעל המסעדה, "זה בדיוק אותו הדג מאז".

או:

"בעל בית", צועק יהודי היושב במסעדה, "מצאתי סמרטוט במרק!"
"אז מה רצית?" עונה בעל הבית, "שתמורת 20 הקופיקות ששילמת תמצא שם טלית של משי?"

המאבק הזה בין בעל המסעדה לסועדים, יימשך כנראה כל זמן שיש אוכל בעולם וכל זמן שיש יהודים רעבים בעולם. רק במקרים נדירים מתערב גם הקדוש-ברוך-הוא בעניין, כמו במקרה שלהלן:

"אתמול", מספר יהודי לחברו, "נכנסתי למסעדה פשוט טינופת. האוכל היה איום והמלצרית מכוערת. כשסיימתי שאלתי כמה זה עולה ואמרו לי שלושה רובל".
"שלושה רובל?" שאל חברו, "ואתה שילמת?"
"שילמתי", אמר היהודי, "אבל מה עושה אלוהים? גנבתי מהם כף של כסף".

קשה לכתוב טור על יהודים ואוכל בלי לתת רשימה של מאכלים יהודיים. אז במקום רשימה, הנה סיפור:

יהודי נכנס למסעדה, בוחן היטב את התפריט ומבקש מהמלצרית:
"רגל קרושה, בבקשה".
"אין לנו", אומרת המלצרית, "היה ונגמר".
"טוב", אומר היהודי, "אז גפילטע פיש".
"אין", אומרת המלצרית, "הייתה בצורת והנהר התייבש".
"טוב", אומר היהודי, "אז לאטקעס".
"אין", אומרת המלצרית, "היו שיטפונות וכל תפוחי האדמה נרקבו".
"נו", אומר היהודי, "אז קצת שמנת וגבינה".
"אין", אומרת המלצרית, "הפרות אכלו את תפוחי האדמה הרקובים ומתו".
"אז אפשר לקבל קצת צימעס?" שואל היהודי.
"בחיים שלי", אומרת המלצרית, "לא ראיתי יהודי זללן כזה..."