משה פייגלין, ראש תנועת "מנהיגות יהודית", צו פיוס

בעידן הפוסט-מודרני המוותר על מושגי הטוב והרע בתוך שיגעון היפוך הערכים, מודים אנו לבורא עולם שסילק מן העולם את הרוצח הזה. נרים כוסית לחיי כל היהודים שבשל כך יוסיפו לחיות

ב"ה

"אני מבקש למסור לך את תנחומי על מות ערפאת..." (אריה גולן מראיין את אחמד טיבי, רשת ב' של קול ישראל)

עם שחר הפליגה סירת משמר החופים הקטנה של משטרת ישראל, אל מחוץ למים הטריטוריאליים של המדינה. שם בלב ים נפתחה תיבה קטנה שהכילה אפר ואבק עצמות. תוכן התיבה פוזר לכל רוח, בסיום משימתה, שבה הסירה אל חופי הארץ.

השנה - 1961. האפר – אפרו של רוצח היהודים אייכמן. והימים - ימי מפא"י, טרם עידן היפוך הערכים של אוסלו.

אילו היה נתפס האיש היום, סביר להניח שעדת מעריצים ישראלית נלהבת היתה מלווה את ארונו בדרכו לשדה התעופה ואריה גולן היה מתקשר למקורביו ומוסר להם את תנחומיו בשידור חי. שהרי מה כבר ההבדל בין אייכמן לערפאת מלבד יעילותו היתרה של הראשון. בשישים השנים שחלפו מתום המלחמה ההיא היה ערפאת אחראי לרציחתם של יותר אזרחים יהודיים מכל אדם אחר על הגלובוס. דקות לפני שהועלה על המסוק לפריס, עוד חתם על העברות כספים לארגוני הרצח השונים. כמעט שאין ישראלי שאין לו קרוב או חבר שנרצח בשליחות הארכי רוצח ההוא, אך מהאזנה לדווחי התקשורת דומה היה שמדובר באחד מאבות הציונות.

מה פשר מחלת הנפש הזו, שהחלה בלחיצת היד ההיא על מדשאת הבית הלבן? רוב הישראלים, גם אם אינם דתיים, מצוידים במצפן הערכים היהודי המסורתי. הם לא התבלבלו מן הטירוף שאחז במנהיגי ישראל ובשכבה חברתית דקה המבקשת להיפטר מזהותה היהודית. אמנם תמיד ימצאו רבנים שיתיישרו עם הקו הרשמי ויטהרו את השרץ – אך מדובר תמיד במיעוט חסר משמעות. משירת הים, המשך בתליית המן, ועד מות הצורר הגרמני – ידעו יהודים שפויים לשמוח באבוד רשעים.

בעידן הפוסט-מודרני המוותר על מושגי הטוב והרע (ומשאיר את במת ההיסטוריה לרע לבדו),בתוך שיגעון היפוך הערכים, כשנדמה שאומה שלמה איבדה את האמונה בצדקתה, נכון וחשוב היה ליצר עוגן ברור של שפיות. יש טוב ורע בעולם. אנחנו דבקים בטוב, נלחמים ברע – ושמחים באובדנו. צר לנו על כל היהודים שנהרגו משום שלא חיסלנו את הרע ההוא לפני שנים רבות. מודים אנו לבורא עולם שסילק מן העולם את הרוצח הזה. נרים כוסית לחיי כל היהודים שבשל כך יוסיפו לחיות. שנאמר, "באבוד רשעים רינה" (משלי י"א, 10).

הרב מנחם פרומן, רב הישוב תקוע, צו פיוס

השמאלנים המזדעזעים לראות יהודי דתי שמח על מותו של הרשע, מייצגים בעצם רמה רוחנית גבוהה יותר. דווקא חילונים אלה מייצגים את נקודת מבטו של הקב"ה, שאינו שש במפלתם של רשעים

ב"ה

השאלה אם ראוי לשמוח במפלתו של אויב נמצאת כשאלה מפורשת בתלמוד וגם חז"ל התעמקו בה. לעניות דעתי, תלמוד תורה אינו רכישת אמיתות וקבלת תשובות, אלא שאילת השאלות ופיתוח רגישויות למורכבות הקיום האנושי.

כתרומה לפיתוח הרגישויות האלה, רציתי לתת דין וחשבון על סוגיה בתלמוד המתחילה בפסוק מספר דברים "והיה כאשר שש השם עליכם להיטיב אתכם [כאשר אתם עושים את המעשים הנכונים]... כן ישיש להרע אתכם [כאשר אינכם נוהגים כראוי]". הכוונה היא לעם ישראל, כאשר אנחנו בעוונותינו רשעים. מן הפסוק מתקבל הרושם הברור שהקב"ה שש להעניש את הרשעים, וכמו שנאמר "באבוד רשעים רינה".

כנגד הגישה הזו מעלה הגמרא גישה הפוכה. היא מרעימה בשאלה רטורית האם הקב"ה אכן שמח במפלת רשעים?! הייתכן?! ומביאה שני מקורות שמהם יוצא כי אין זה כך. המפורסם שבהם הוא המסורת לפיה בזמן שטבעו המצרים בים סוף, אותם מצרים שעינו וששעבדו את עם ישראל, והשליכו את ילדיהם ליאור – לא שמח הקב"ה במפלתם. וכשביקשו מלאכי השרת לשיר לפניו גער בהם "מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?!".

ובכן - מה? התלמוד מביא את שתי הגישות המנוגדות על השאלה האם לשמוח במפלת רשעים. האם אפשר ליישב ביניהן? עונה התלמוד: "הוא [הקב"ה] אינו שש, אבל אחרים [בני אדם] הוא משיש [מתיר להם לשוש]". כלומר, שמחתם של בני אדם במפלת רשעים היא תגובה טבעית ואנושית, שאין לגנותה. וכמו שמספר המדרש, כשעמדו בני ישראל על שפת ים סוף וראו את המצרים טובעים, שמחו לראות במפלת אויביהם. אפשר להוציא מן התלמוד שיש צידוק לאותם יהודים שכאשר שמעו על מותו של האויב שמחו ואף הרימו כוסית. זוהי תגובה טבעית ובריאה, משום שהאויב אשם בשפיכת דמם של למעלה מאלף מבני עמנו.

אבל ישנה רמה גבוה יותר, זו שמייחס התלמוד לקב"ה. כל אדם הוא אדם, וכל מוות הוא מוות, ומותו של אף אדם אינו מעורר שמחה.

דברי התלמוד מתאימים לתפישתו של הרב קוק על היחס בין הציבור החילוני לציבור הדתי. הרב גרס כי בתחומים מרכזיים הציבור החילוני נושא רמה רוחנית גבוהה יותר משל הציבור הדתי. הציבור הדתי - באופן כללי כמובן - חזק יותר בעולם התיקון. הוא חי בהתאם לנורמות הבריאות והטבעיות, הוא נושא ערכים וסדרי חיים הנותנים לחיים ברכה. אבל השמאלנים הללו, המזדעזעים לראות יהודי דתי שמח, ואף שותה לחיים, על מותו של הרשע, מייצגים בעצם רמה רוחנית גבוהה יותר. דווקא חילונים אלה מייצגים את נקודת מבטו של הקב"ה, שאינו שש במפלתם של רשעים.

זה המקום לדון בביטוי "יפה נפש". הרי לכאורה שבח גדול הוא לאדם אם נפשו היא יפה, אם הוא עדין ורגיש ומודע לטראגיות ולפרובלמטיות הבלתי פתירה של הקיום האנושי. אבל תפישה כזאת – דווקא בגלל רוחניותה היתרה – יכולה להרוס את הקיום הטבעי והבריא. מי שאינו יודע שאויב הוא אויב עלול לשלם ביוקר רב. הקב"ה ינחה אותנו לגבי המינון המתאים בין בריאות טבעית לרוחניות אלוקית. באיזה מובן נכון לשמוח במפלתו של האויב ובאיזה מובן נכון לשמוע לעצת החכם מכל אדם "בנפול אויבך אל תשמח... פן יראה ה' ורע בעיניו" (משלי כ"ד 17-18).