בין איש לאשתו

מאת דני קרמן

"משנכנס אדר מַרבין בשמחה". הליצנים לא החמיצו כמובן הזדמנות פז לסרס את המשפט ולומר: "משנכנס אדר מַרבּיעין בשמחה", משפט שגסותו נסלחת רק הודות הקשר לפורים, שאז מותר לפרוץ גדרות שבשאר ימי השנה לא זו בלבד שאין פורצים אותן, אלא מגביהים ומעצימים אותן. בשעה שהגויים החלו, מכמה סיבות, לכלול את המין כנושא עיקרי לבדיחותיהם, נשארו היהודים עם סיפורי 'הוא והיא' או 'בין איש לאשתו', שהקשר שלהם למין ממש הוא רופף. כבר הערתי יותר מפעם אחת, שאיכות ההומור שבסיפורים היהודיים אינה תמיד ערובה לטעם טוב או לתקינות פוליטית, מה שהגויים קוראים 'פוליטיקלי קוֹרֶקט'. כמעט כל הסיפורים היהודיים על גברים ונשים ייחשבו מוקצים מחמת מיאוס בעיני הפמיניסטיות. קחו למשל את הסיפור הבא (המובא בלשונו של דרויאנוב):

ההוא שפרץ מביתו לרחוב וצווח: יהודים, שמא ראיתם כלב גדול, שחור?
רצו אליו האנשים ברחוב: מה אירע?
השיב הצוֹוח: אותו כלב נשך את אשתי וחוששני שמא ישתטה.

המילה 'יִשתַטֶה', אגב, אין פירושה 'ייעשה טיפש', אלא פשוט 'ישתגע'. כאן אין שום סיבה שהננשכת חייבת להיות דווקא אישה, והסיפור היה מצחיק באותה מידה גם אילו הננשך היה הבעל, אבל הקיבה של היהודי בגלות מזרח אירופה לא הייתה מסוגלת לעכל הומור בוטה כל-כך על חשבון הזכר. כשנחוץ להשמיץ אישה ולזלזל בה ינהגו אפילו רבנים בניגוד למקובל:

מיד לאחר שקברו את אשתו, מיהר הרב ויצא מתחום בית הקברות.
אמרו לו מקורביו: רבֵּנו, הרי אין נוהגים כך.
השיב הרב: ארורה שלחתי לקדוש-ברוך-הוא ואני חושש שמא יתחרט.

אם ננסה לשנות בסיפור זה את הנקבה לזכר, הוא יאבד מעוקצו שכן רבנית ממילא נחשבת טיפשה, ומאין שתדע מהם מנהגי קבורה? גם הסיפור הבא איבד קצת מיופיו כשניסיתי להפוך את גיבורו לאישה:

תלמיד חכם נשא אישה ולאחר תקופה קצרה היא מתה. נשא אישה שנייה וגם זו מתה, נשא שלישית וגם היא מתה. לבסוף מת גם הוא והגיע לשערי גן עדן. פתח לו המלאך מיכאל את השער ואמר לו: שם היו לך שלוש נשים, כאן אתה חייב לבחור רק אחת.
אמר התלמיד החכם: אני בוחר בראשונה.
תמה מיכאל: למה בחרת בראשונה ולא בשלישית, שהיא צעירה יותר?
השיב לו האיש: אתה אולי מלאך חשוב, אבל בנשים אתה כנראה לא מבין. בוא ואלמד אותך בענייני נשים: אישה, ככל שהיא קבורה זמן רב יותר באדמה, כך היא משביחה...

פה ושם אתה מוצא בדיחה יהודית שבה יוצאת האישה כמנצחת, אבל גם אז אתה אומר לעצמך (אם אתה גבר, כמובן): "לא הייתי רוצה שזאת תהיה אשתי".
הנה אחת כזאת:

הרבנית הייתה אלופה בקללות ובנאצות ואת בעלה הרב הייתה נוהגת לקלל בוקר, ערב וצהריים. אמרו לה טובי העיר: בעלך הרב הוא המאור הגדול שמאיר לכולנו כל השבוע. האם לא מגיע לו שתברכי אותו, ממש כמו שאת מברכת נר של שבת, שמאיר שעות אחדות?
החזירה להם הקללנית: כאן לפניכם אני נודרת: כשהרב יהיה דולק כמו נר, אברך גם עליו.

והנה סיפור שנראה כאילו מציג אישה למדנית וחכמה שתנצח את בעלה בוויכוח, אבל...

אשתו של הרב מנחם מנדל רובין הייתה למדנית וחכמה. יום אחד, כששמעה את המשרת בביתה מברך בקול רם את ברכת השחר ואומר: "ברוך שלא עשני אישה", נעלבה וגערה בו. שמע זאת הרב, הקפיד ואמר לה: דעי לך: הפחוּת שבזכרים עדיף על המעוּלָה שבנקבות. נעלבה הרבנית עוד יותר ושמרה את הדבר בלבה.
והנה, רבי מנחם מנדל, שהיה צדיק גדול והיה מרבה בצומות כל ימות השבוע, היה רגיל לאכול מרק של תרנגולת שמנה לסעודת השבת. באותה שבת התכוונה הרבנית להקניטו והכינה לו מרק מבשרו של תרנגול כחוש. טעם הרב את המרק, עיווה פניו ולא אכל.
אמרה לו הרבנית ממה המרק עשוי ושאלה: לא אמרת שהפחוּת בזכרים עדיף על המעוּלָה שבנקבות?
השיב לה הרב: זה נכון לפני המוות. אחרי המוות נקבות עדיפות.

ולגבי הסיפור האחרון שלפניכם תחליטו אתם מי נתפס בעיניכם מוצלח יותר – הגבר או האישה.

אישה באה אל הרב. היא רצתה להתגרש מבעלה.
אמר לה הרב: מדוע, בתי, האם יש משהו לא בסדר בבעלך?
כן, אמרה האישה, חשד כבד יש לי שילדנו האחרון הוא לא שלו.

מועדים לשמחה!

(בברכה הזאת מברכים בדרך כלל זוג שנכנס לחופה והסיכוי שהזיווג לא יעלה יפה הוא גדול).