בתפילות החגים אנו אומרים: "אתה בחרתנו מכל העמים". האם בחירתנו לעם סגולה היא אחת ולתמיד, או שיש לחדש את הבחירה מדי פעם? האם טוב להיות עם נבחר, או שזהו קושי אדיר? בדומה לשאלת חכמים האם טוב לו לאדם שנברא או טוב לו לאדם שלא נברא, שאלות קיומנו האישי וקיומנו הלאומי הן הסוגיות החשובות ביותר בחיינו.
למרות המחויבות הכבדה של קיום התורה ושימורה, יסכימו הכול שהחג הקל ביותר הוא דווקא חג השבועות, 'זמן מתן תורתנו', שהוא חג בן יום אחד (בחו"ל נוסף יום-טוב שני), לעומת החגים בני שמונת הימים. ההכנות לשני הרגָלים האחרים הן מרובות ולא קלות. בניית הסוכה, רכישת ארבעת המינים לפני החג והיציאה מן הבית אל דירת הארעי למשך כל ימי החג – כל אלה הן התנהלויות המהוות שינוי אמיתי בסדרי היומיום; שלא לדבר על חג הפסח, הדורש הכנת הבית, צחצוחו, מירוקו והחלפת כלי המטבח, ובימי החג – המצוֹת הבאות במקום החמץ, והזהירות הרבה הננקטת בשמירת דיני החג, בבחינת 'בל ייראה' ו'בל יימצא'. לכל הפעולות הללו השפעה עצומה על נפש האדם.
בחג השבועות, לעומת זאת, אוכלים מה שרוצים והיכן שרוצים: מאכלי חלב או בשר, בתוך הבית או בצל התאנה. אף שיום מתן תורה אינו כרוך בהכנות טכניות, פיזיות או קולינריות מיוחדות, משמעות היום גדולה ובמשך 49 ימים אנו מכינים את נפש האדם ליום גדול זה, יום מתן תורה. ימי ספירת העומר, המחברים את חג הפסח, זמן יציאת מצרים, לחג השבועות, זמן מתן תורתנו, הם ימי עלייה מִדרגה לדרגה וטיפוס במדרגות הרוחניות. ההכנה לחג השבועות היא רוחנית, והשפעת היום עצמו אינה פוסקת לאורך כל ימות השנה. מדי שעה אנו מקבלים על עצמנו מחדש עול מלכות שמים. לא האוכל ולא הצדדים החומריים של החיים הם הנושא המרכזי; האכילה צנועה – מאכלי חלב.
ולמה מאכלי חלב? מדרש עממי אומר: מאחר שעד קבלת התורה לא הקפידו על כללי הכשרות, משניתנו ההלכות בסיני היו צריכים זמן להתארגן, ללמוד הלכות שחיטה וכדומה. באה הארוחה החלבית ופתרה את הבעיה.
בתקופתנו יש שיטענו כי אחרי ארוחה בשרית אי-אפשר להיות ערים בלילה כדי לקבל את התורה וללמוד אותה, ועל כן אוכלים ארוחה חלבית שאינה מכבידה ואינה מרדימה.
עניין המאכלות המותרים והאסורים הוא מהנושאים המרכזיים בייחודו של עם ישראל ובהפרדתו מן העמים. "והיא שעמדה לאבותינו ולנו – שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, והקב"ה מצילנו מידם". על הפסוק הזה, הנאמר בליל הסדר בתיאור ההצלה של עם ישראל, אומרים חז"ל: הכוס שאנו מחזיקים בידינו מסמלת את ההפרדה בינינו לבין הגויים, שאין אנו שותים מיינם ואין אנו אוכלים ממזונם. הכוס הזאת של היין הטהור היא העומדת לזכותנו ומגינה עלינו.
על שמירת המצוות בכללותן נאמר: "וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִיא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֶת כָּל-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ: רַק עַם-חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה" (דברים ד 6).
המצוות מקיפות את כל מערכות החיים שלנו מלידה ועד מוות. יש מצוות שהן עונתיות ויש מצוות יומיומיות, יש מצוות השייכות רק לקבוצות מסוימות, כמו למשל מצוות ברכת כוהנים, שמחייבת את הכוהנים, או פדיון הבן, ששייך רק לפדיון הבן הבכור. אולם ההלכות הקשורות לסדרי האכילה הן יומיומיות. הלכות בשר וחלב וההפרדה ביניהם קשורות לקיום השוטף.
לאכילת בשר יש כללים ברורים של מותר ואסור, אילו בהמות הן טהורות ואילו אינן כאלה, ומשלקחנו את הבהמה הטהורה נדרשת הכנה בטרם תיאכל, ועל כך יש לנו הלכות שחיטה, השרָיה ומליחה. מה הטעם בכל הכללים הללו? אומרים חכמינו: "וכי מה אכפת לו לקב"ה בין שוחט מן הצוואר לשוחט מן העורף? הא, לא ניתנו המצוות לישראל אלא לצרוף בהם את הבריות שנאמר: 'כל אימרת אלוק צרופה'" (בראשית רבה מד, א).
בעידן שלנו, שבו יש מודעות מיוחדת לנושא האכילה ולהשפעות המזון על נפש האדם, מתחזקת גם התודעה על חשיבות כללי הכשרות של עם ישראל. הידיעה שלא את הכול מותר לאכול, וגם מה שאכיל דורש הכנה – מחנכת אותנו לאיפוק. ובאשר לאיפוק, הערה מיוחדת העיר אותנו ר' ישראל מִסָלַנְט, שאמר: כשם שאנו מקפידים על מה שאנחנו מכניסים לפינו, עלינו גם להקפיד על מה שמוציאים מן הפה, כלומר ייזהר אדם תמיד מה פיו אומר כפי שהוא מקפיד מה הוא אוכל.
ד"ר אילה גליקסברג, מרצה לפילוסופיה ורעיית הרב הראשי של גבעתיים. חיברה את הספרים 'האשה ביהדות שווה יותר' ו'פותחים חלון'. עד לאחרונה שימשה יועצת בכירה לרשות לקידום מעמד האישה במשרד ראש הממשלה. הייתה בעלת טור ב'מעריב'.