מהות העם היהודי
מאת ניר גרינברג

"הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" (תהלים קל"ג 1)

כמו כל ישראלי ממוצע, כשאני שומע את מילות הפסוק מתהלים אני חוזר אוטומטית לגן הילדים, מרגיש את זרועות חבריי מונחות על כתפיי וגופי נע ימינה ושמאלה. לכן, כשצפיתי לפני שנים רבות בסצנת הפתיחה של הסרט "אירופה אירופה", שבה נראה אדם מבוגר שר את השיר הנ"ל ברצינות תהומית, הרגשתי מבוכת-מה... לא היה אפשר למצוא שיר יותר נורמלי לפתוח בו את הסרט? שאלתי את עצמי.

למרות ההתחלה ה'כושלת' משהו, הסרט עצמו, המספר את סיפורו האמיתי של שלמה פרל, צעיר יהודי המתחזה לגרמני כדי להינצל מן השואה, ומתגלגל להיות חניך בבית ספר של 'נוער היטלר' עד סוף המלחמה, שבה את לבי. בסיום הסרט נראה שלמה פרל האמיתי, אדם מבוגר, על רקע נוף בצפון הארץ, שר בקולו שלו "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד". הפעם זה כבר לא נשמע מגוחך, לא לאחר שרואים את שבעת מדורי הגיהינום שעברו יהודי אירופה. מצאתי את עצמי בוכה לשמע אותן המילים שבתחילת הסרט גרמו לי לגיחוך. מאז זהו אחד השירים החביבים עליי.

אבל רגע. למה דווקא אחים? למה לא "שבת בני אדם גם יחד"?
למה? כי יש משהו מיוחד באחווה השוררת בין אחים. יש משהו מיוחד בקשר המשפחתי, משהו שחוצה את גבולות הזמן והמקום, משהו שגורם לנו לקבל את עסקת החבילה שנקראת האחים שלנו ולאהוב אותם למרות הכול, אהבה ללא תנאים, אהבה שאינה תלויה בדבר.

וזוהי בדיוק מהותו של העם היהודי. אנחנו לא סתם עוד עם שאיכשהו נוצר, אלא משפחה ענקית, צאצאים של אבות ואימהות שחיו לפני כמה אלפי שנים. וכמו בכל משפחה – כשרבים, אז רבים עד הסוף ולא רוצים לראות זה את זה, אבל כשאוהבים... אוהבים כמו אחים. אף שהמצב לא נראה מזהיר בימינו, מובטח לנו שאם נצליח לגשר על הפערים, האהבה והאחדות תהיינה חזקות לפחות כמו השנאה והפילוג השוררים כיום.

בחג הסוכות אנו נוטלים את ארבעת המינים וקושרים אותם לאגודה אחת. ארבעת המינים משולים לארבע דרגות של בני אדם. אדם משול לאתרוג יש בו גם חכמה וגם מעשים טובים (גם טעם וגם ריח); אדם המשול ללולב ולהדס, יש בו חכמה או מעשים טובים, ואדם המשול לערבה אין בו לא חכמה ולא מעשים טובים (לא טעם ולא ריח). למרות השוני הברור שבין המינים אנו עדיין קושרים אותם יחד לאגודה אחת.

כולנו מכירים גם 'אתרוגים' וגם 'ערבות', ולכל אחד מאיתנו יש תקופות שבהן הוא 'אתרוג' ותקופות שבהן הוא 'ערבה'. עם מעט סלחנות ורחמים זה כלפי זה, ועם הזיכרון שכולנו קשורים יחד באגודה אחת, נוכל לאזן זה את זה, או בלשון המדרש: "והן מכפרים אלו על אלו".

תמיד אומרים שמשפחה לא בוחרים. כשמדובר בעם היהודי אפשר לומר גם שעַם לא בוחרים. אנחנו 'תקועים' זה עם זה, ואם לפעמים אנחנו נוטים לשכוח זאת, יש מתנדבים רבים מבחוץ שמזכירים לנו בגילויי אנטישמיות כאלה ואחרים כי יש לנו גורל אחד.

אז בואו נפתח את הסוכה ואת הלב, וננצל את חג הסוכות הזה 'לאשפז' ו'להתאשפז' (אושפיזין = אורחים בארמית) ולהכיר את המשפחה המורחבת שלנו – את השכן שאף פעם לא יוצא לדבר איתו, את השכנה שנראית קצת מודאגת לאחרונה. וכדי שיהיה במשפחה הגדולה שלנו "מה טוב ומה נעים" חייבים לזכור שאנחנו אחים, ובתור שכאלו, לקבל זה את זה ולהפגין אחווה גם אם אנחנו מחשיבים את עצמנו ל'אתרוג' ואת השכן שלנו ל'ערבה'.

חג סוכות שמח לכולם.

לא רק ביום חג
מאת איתמר הנדלמן בן כנען

"מדת אמונה היא נטיה דקה מעדינות הנפש" (חזון-אי"ש)

החסידות גורסת כי עצם הגדת סיפורי צדיקים בערב שבת היא סגולה למצוות ולאריכות ימים. על אחת כמה וכמה, בערבי חג ומועדי ישראל. והנה, גם לעבדכם הנאמן, מחבר שורות אלו, סיפור צדיקים קטן באמתחתו. בחול המועד סוכות, לפני שנתיים, צעדתי עם זו שעתידה הייתה להיות אשתי במעלה רחוב שינקין, חזרה מספריית הווידאו 'האוזן השלישית'. בפינת הרחובות שינקין-אחד העם, קלטה עינינו ציבור גדול של חסידי בעלז, חוגגים את שמחת בית השואבה ליד הישיבה. אשתי, עולה חדשה שמעולם לא ראתה שמחה כזו, שלא לדבר על קהל רב כל-כך של אנשים בקפוטות, שטריימלים, אברקיים וגרביים לבנים, מיד נאלמה דום והשתוממה מהמראה (היא בעלת נטיות קולוניאליסטיות-אוריינטליסטיות ממילא, הרואה במחוזותינו דבר-מה אקזוטי). אני, המורגל יותר בעניין, נזכרתי פתאום שמעולם לא הפגשתי את אשתי לעתיד עם דודי, אח אמי, הרב אבי אייזן מבני ברק. חזרנו למכונית ואמרתי לזוגתי שעליה לפגוש את דוד אבי. ברגע שאמרתי מילים אלה, צלצל הטלפון הנייד. השעה הייתה 23:30 בלילה, והנה, הרב אייזן -  שלא דיברתי איתו אולי במשך שנתיים - התקשר להזמין אותי ואת זוגתי (שאז עוד לא הכיר אותה כמובן) לבקרם בסוכה. ממש כאילו שמע אותי בבני ברק מספר על-אודותיו בתל אביב. למחרת נסענו לשבת עמו בסוכה, שרנו שירי חג, למדנו קצת על ארבעת המינים, וב"ה קירבנו לבבות בזעיר אנפין. נשמע כמו מעשייה זוטא, אך בעיניי זהו חסד אמיתי. הנה, נס סוכות קטן.
בכללותו, עניין החגים, השבתות והמועדים יפה בעיניי, אף שלרוב אין לי אליו נגיעה ממשית. למאי נפקא מינה? כי אני לא יהודי במובן הזה של המילה. אני שואף להיות קודם כול בן-אדם. שבת אחים גם יחד, אושפיזין ודיכפין, כל אלה רעיונות נחמדים, יפים וחביבים, אבל אני לא זקוק לחגים שיזכירו לי את זה. אמר הבעל-שם-טוב לאחד מתלמידיו: "הקל שבקלים והפחות שבפחותים שעולה בדעתך, אני אוהב אותו יותר ממה שאתה אוהב את בנך יחידך". לאמירות מן הסוג הזה יש יותר משקל בעיניי מאשר לציווי "ושמחת בחגך".

כל יום שבו אתה נולד, כל חלקי גופך מונחים במקומם והשמש עדיין מתפזרת בשמים, הוא יום חג, אז למה צריך לציין את זה בצורה שרירותית כל-כך? כי בני האדם הם חיה שבטית. בלי השבט, הם לא זוכרים שהם קיימים. אני קיים ולא צריך שאף אחד ושום דבר יזכיר לי את זה, חוץ מהחיוך של אשתי על הבוקר. ואם מצווה היא לארח אושפיזין ו"כל דיכפין יתיי ויאכל", למה יש כל-כך הרבה אנשים עריריים זרוקים על מדרכות תל אביב בערבי החגים? איפה "כל ישראל ערבים זה לזה?" ואיפה "כל ישראל אחים?" - לא ברור. אולי תקועים על גשר צר מאוד. אני תמיד יותר התחברתי ל"לא לפחד כלל".

כתב מרן החזון-אי"ש בספרו 'אמונה וביטחון': "אבל מה יתרון לאדם תחת השמש אם הורכש בשפה מדברת ואוזן שומעת, אם עודנו חסר דעה וחדל בינה, נמשל כבהמה, כשור אוכל עשב, ורצון בורא העולם לברוא אדם חכם מחוכם בעולמו ולצוותו נגיד על כל היצורים, ויטע שורש חכמה במוחו ומטע דעת בלבו, להבין ולהשכיל בכל אשר תחת השמש". על כל אשר תחת השמש, כתב החזון-אי"ש: "ודי לחכימא ברמיזא".