העיקר הבריאות

מאת דני קרמן

יהודי תמיד צריך שיהיה רופא בסביבתו, ואם לא רופא אז חובש, ואם לא חובש אז מישהו שמכיר חובש. כשיהודי חולה, חס וחלילה, הצורך הראשון שלו הוא שיהיה מישהו שאפשר לא להאמין לו, ואם צריך – גם להאשים.
גם מעגל הפרנסה (שהוא חשוב בערך כמו הבריאות) פועל יפה כשיש רופא בסביבה.

מספרים שמוטק'ה נאור חלה והלך לרופא. נתן לו הרופא מרשם, ומוטק'ה הלך לרוקח וקנה בדיוק מה שרשם הרופא, שם את התרופות בארון ושכח מהן.
"למה הלכת לרופא?" שאלו אותו.
"כי רופא צריך לחיות", הסביר מוטק'ה.
- "ולמה הלכת לרוקח?"
- "כי גם הרוקח צריך לחיות".
- "אז למה אתה לא לוקח את התרופות?"
- "כי גם אני צריך לחיות", ענה מוטק'ה.

חבר אחד הסביר לי שכשרואים קבוצה של יהודים יושבים יחד ושותקים, זה סימן שאף אחד מהם לא עבר ניתוח בזמן האחרון.
ביקור של יהודייה אצל רופא נשמע בערך כך:

"דוקטור, אני מרגישה לא טוב".
הרופא עונה לה: "אילו תרופות יש לך בבית?"
האישה עונה: "אקמול... אופטלגין..."
"טוב", אומר הרופא, "אני ארשום לך שפעת..."

בעיות רבות עמדו בפני היהודי בגלות כשהחליט להיות חולה: קודם כול, האם ללכת לרופא יהודי או גוי; שנית, האם ללכת לרופא קרוב משפחה או לרופא שהוא לא מכיר; שלישית, האם ללכת לפרופסור שדורש הרבה כסף או לחובש שאפשר להסתדר איתו בעזרת תרנגולת.
בקיצור, לפעמים העדיף היהודי לא לחלות כלל כדי לא להתמודד עם הבעיות הרבות, מה גם שרופא, ואפילו פרופסור חשוב, יכולים גם לטעות.

רבי אייזל חלה והביאו לו רופא מפורסם מווילנה. בדק אותו הרופא ואמר לו: "אין לך תרופה; אלה ימיך האחרונים".
לאחר ימים אחדים החלים רבי אייזל ויום אחד, כשביקר בווילנה, פגש אותו הרופא המפורסם.
"רבי", אמר הרופא, "אני רואה שנעשה לך נס והבראת".
"יש לך שתי טעויות, דוקטור", אמר אייזל, "קודם כול, לא הבראתי אלא מתִי, ושנית, לא לי נעשה נס אלא לך".
"מה זאת אומרת?" שאל הרופא.
"מעשה שהיה כך היה", אמר רבי אייזל. "כשמתי ועליתי לשמים שמעתי שגוזרים שם גזֵרה – כל הרופאים לגיהינום, וגם אתה היית ברשימה. נכמרו רחמיי עליך והלכתי לבית הדין של מעלה והעדתי לפניו שאתה בכלל לא רופא והם מחקו אותך מהרשימה".

רופא יהודי היה בדרך כלל מתעניין בכל מה שקורה ולאו דווקא בעניינים רפואיים. אם, נגיד, הגיע ילד שנפצע כשנפל מהסולם הגבוה של הכומר, אז עוד לפני שהרופא טיפל בו, הוא התעניין איך הגיע ילד יהודי לסולם של כומר...
אם אתה רוצה להיות רופא בקהילה של יהודים, אתה חייב לתת להם הרגשה שכל ביקור שלך הוא בבחינת הטרדה. זה נכון, אגב, גם בחנות, במסעדה ובכל מקום אחר. כדי לא להיראות מטריד, מרגיש היהודי צורך להיות לעזר, לתת עצות לרופא.

יהודי אחד מגיע לרופא עם כאב אוזניים.
הושיב אותו הרופא על כיסא, הוציא את צמר הגפן שהיה לו באוזן והביט פנימה.
"דוקטור", אמר היהודי, "לא תוכל לראות כלום, גם באוזן השנייה יש צמר גפן".

גם העניין הזה של ה"רצפטים" שכתובים בלטינית, לא מעורר אמון גדול אצל היהודי, שהיה מעדיף כמובן שייכתבו ביידיש או באותיות רש"י.
"לא לחינם", אמר פעם איש חכם אחד, "משתמשים הרופאים בלטינית, שהרי היא 'שפה מתה'".

"תגידי", אמרה ביילה לרבקה, "הרי את מאורסת לד"ר גולדמן מווינה, אז למה נדמה לי שאת מפלרטטת עם הרשל הרוקח"? "הוא היחיד שמסוגל להבין את כתב היד במכתבים שד"ר גולדמן שולח לי", עונה רבקה.

ואי-אפשר לסיים בלי ההלצה המובהקת ביותר:

אישה מגיעה לרופא. "מה יש לך?" שואל הרופא.
"אדוני הדוקטור", עונה האישה, "רע לי ומר לי. ידיי מכתתות, רגליי כושלות, ראשי סחרחר, לבי כואב – וגם אני עצמי לא מרגישה כל-כך טוב".