מאת מירי ארביב

"זהו זה, נסיעה טובה ואני מקווה שתחזרו עם אור בעיניים", סיכם רן שגיא, מנהל שותפות 2000 באר שבע-בני שמעון ומונטריאול את רגעי הפרידה טרם הנסיעה לשדה התעופה.

"אור בעיניים?" שאלתי את כוכי נומה, רכזת קשרי הגומלין בשותפות אשר התלוותה למשלחת.

"כן, כזה הוא רן. הוא מאוד מאמין כי ביקור המשלחת בקנדה, יחזק את הקשר שלנו עם הקבוצה המקבילה שם". היא ענתה ומיד עברנו לנושאי שיחה אחרים. במכונית היו עוז מויאל, גלי מרקו ואמיר סלע, האווירה הייתה מלאה בשמחה וכולנו ציפינו בכיליון עיניים לחוויה בלתי נשכחת.

ואכן זאת, לא בוששה לבוא.

עם הגיענו לטורונטו, קיבלנו את פנינו החברים המקומיים בחיבוקים ונשיקות. הם לא הפסיקו להביע את אהבתם ושמחתם הרבה על הגעתנו. "עם כל הכבוד והג'ט לג, יש לכם 4 שעות לנוח ולהתייצב. טוב, אתם כבר רגילים, הרי עשיתם צבא", הודיע לנו ניל יודיצקי, ראש הקבוצה הקנדית.  טירונות, ממש.

אולם גדול ומפואר. לפחות מאתיים איש ואישה בטווח הגילאים 25-35, רובם מקנדה. מעטים מארצות הברית ואנחנו, חמישה ישראלים מהנגב.

ברכות ודברי פתיחה. דווקא לא משעמם.

את ההרצאה הראשונה פותח מרק קיילברג, מנכ"ל הארגון היהודי  "Free the  Children". ארגון אשר הוקם במטרה להעניק חינוך לילדים במקומות שונים ברחבי העולם ואשר לא פועלים בהם בתי ספר. הארגון מקים את המבנה ביחד עם הילדים וצוות המורים, והממשלה מתחייבת בתמורה לשלם את שכר צוות בית הספר לאורך השנים שיבואו.

תמונה במצגת של קבוצת ילדים אפריקאים אשר מקימים את בית הספר שלהם, מעוררת התרגשות רבה באולם ומהר מאוד כולנו נעמדים ומוחאים כפים. אולי תגידו תגובה קיטשית אמריקאית, אבל בהחלט נבעה מכל הלבבות. גם משלנו, הישראלים. 

בהמשך פגשנו יזמים חברתיים, בעלי הון וכן גם רבנים. אחד מהם זכור לי היטב, הרב אליוט. הוא דיבר בעיקר על היהדות במובן של מטרה חברתית: ערבות הדדית, עזרה לחלש, חיים בקהילה ועוד. אני לא מאלה שמתחברים לדברי רבנים, אך דבריו דיברו אלי. הוא גם הוסיף והסביר את השם הייחודי שניתן לכנס, "פליק לסוויטץ'". הכוונה מאחורי השם, היא לפעול לשינוי, לא לפספס את הרגע לעשייה. אמרתי כבר, שם ייחודי. יהודי ? גם אנחנו הישראלים, קיבלנו במה. סיפרנו על החיים בדרום בעת "עופרת יצוקה", לפני ואחרי. הנה משהו שאולי יפתיע, הקנדים אוהבים את באר שבע מאוד. עבורם, זאת עיר היסטורית ובעלת פוטנציאל אדיר. השנה הם תרמו לעיר כסף רב ובין הפרויקטים השונים הוקם גן מודרני באחת מהשכונות הישנות שהגן הציבורי בה נשכח מזמן . ממש כמו "Free the Children".

ושוב מחיאות כפים סוערות.

בתום הכנס, יצאנו מצוידים בידע רב, כלים שימושים לפיתוח מנהיגות והמון כרטיסי ביקור. "תבואו לבקר ואל תהססו לכתוב לנו מישראל", משפט שחזר שוב ושוב.

משם, נסענו למונטריאול, לפגוש קהילה יהודית ענפה ופעילה.

אם הרצל אמר כי "בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים" הרי שעל מונטריאול ניתן בקלות לומר כי שם נוסדה קהילת היהודים. פשוט כך. לוח הזמנים הקצר מולא בכמות אדירה של פגישות עם בעלי תפקידים וארגונים. מהר מאוד, גילינו את מערך הקהילה- לוח אירועים קבוע, בתי כנסת, סיוע לנזקקים, מוסדות תעסוקה לבעלי נכויות, מענקים להקמת עסקים חדשים, סיוע במציאת מקום עבודה ועוד. הופתענו בעיקר מהיחס ל-"סניורס", כלומר לקשישים, עבורם הוקם מערך שלם הכולל תוכניות שונות, מרמת חוגים ועד לחדרי כושר עם צוות מותאם צמוד.

כמו כן וכחלק מהתמודדות עם המצב הכלכלי הקשה של חלק מהחברים בקהילה, הוקם "Le Cafe". המקום מאפשר במשך יומיים בשבוע להגיע ולקבל ארוחה חמה בשיטת מסעדה. פשוט מתיישבים, מקבלים מגש עמוס בארוחה עשירה ומזינה ואוכלים יחד עם עוד חברים מהקהילה.

אנו, הישראלים, שמנו לבנו לדבר מפתיע נוסף, ההתנדבות.

בית הקפה מופעל על בסיס התנדבותי בלבד ובמקום ניתן למצוא לא רק כאלו שאין להם מה לעשות בזמנם הפנוי אלא אנשים מכל הרבדים בקהילה וזה כולל גם את העשירים ביותר שבהם. "תני לי משימה" אני שומעת איש מבוגר וחייכן אומר ל"אחראית משמרת". באותן הזמן לחשה אחת המתנדבות באוזנינו "האיש הזה נחשב לאחד מהעשירים ביותר בקהילה. הוא תורם רבות ואף מצליח לסחוף איתו את מרבית חבריו".

לאחר שכולם אכלו, אני מתחילה לדבר עם אהרון, יהודי בן שבעים. רזה מאוד. מיד הוא מספר לי שהוא פעיל ספורטיבי וכי בכל יום הוא מבצע שתי פעילויות שונות. נניח רכיבה על אופנים ויוגה, ולמחרת שחייה ופילאטיס. הוא חי לבד וממלא את זמנו בנוסף לספורט, בביקור בגלריות, מוזיאונים ומפגשים עם חברים. "רוצה להצטלם איתי?" אני שואלת. אהרון מחייך אלי נפעם, "מה תהיה לי תמונה עם ישראלית צעירה, וואו" .מתכוננים לצילום ואהרון עושה שרירים מול המצלמה, משוויץ. צודק. מתי ראיתי לאחרונה בן שבעים עם מוטיבציה לספורט כמוהו ?

המסעדה מתרוקנת. אנו מסדרים את המקום. מסתבר שכל אחד מאיתנו דיבר עם קשיש אחר והקשיב לו. מצווה כפולה.

ואם חשבנו שרק החלשים מיוחדים פה, גילינו באחד הימים את מחנה הקיץ המיועד לבני הנוער. מתחם בגודל בלתי יתואר, הטובל בנוף יערי ומכיל עשרות אגמים גדולים. במקום ניתן למצוא בריכת שחיה, מגרשי בייסבול, חדרי כושר, אולם קולנוע, מועדוני מחשבים ועוד. בקיץ, מגיעים מאות בני נוער מרחבי קנדה בעיקר אך גם מישראל. הם מתארחים בצימרים ועוברים במהלך הקיץ הפעלות וחוויות משמעותיות. ממש, בלתי נתפס.

חזרה לפגישות. הראש חושב על הנוף במחנה. הגוף נמצא בישיבה בחדרים מפוארים. הוכנסנו ללו"ז הפגישות של קבוצת המנהיגות הצעירה המקומית. הם רציניים. פגישה היא פגישה, אג'נדה, מצגת, דיון קצר וקבלת החלטות. חצי שעה והולכים הביתה.

גם בערבים היה לנו מעניין. כל ערב בבית של חבר מנהיג צעיר אחר. בעיקר המבורגר. בערב לפני אחרון נפגשנו עם קבוצת עתיד, קבוצה של בני גילנו הנפגשת מדי פעם ותגיע בקרוב להתארח אצלנו בישראל.

יום אחרון.

כנס לפתיחת קמפיין לגיוס כספים. השנה, עיקר הכסף, יושקע בקהילה ופחות בישראל. המצב הכלכלי העולמי משפיע גם שם. נזכרתי בפעילות ההתנדבות, לא יכולתי אחרת. אחד המתנדבים בבית הקפה, היה נשיא הכנס וכאמור מהעשירים ביותר.

ושוב, מחיאות כפים.

הסתכלתי מסביבי. באולם המפואר, נכחו לפחות מאה איש ואישה. בחנתי אותם והבנתי כי אני כבר מכירה לפחות כמחצית. איתנו בשולחן, ישבו ניל, קים ודיוויד, החברים שלנו בקבוצת המנהיגות. עינהם ברקו כאשר מישהו הזכיר את נוכחות המשלחת הישראלית בחדר.

באותו הרגע, הוא הגיע.

השיא.

תחושה אדירה של "פליק בסוויטץ'". לא יודעת להסביר, עברתי תהליך, אולי מעט שינוי שמגיע מתובנות עמוקות וחברים חדשים שמאוד איכפת להם מאיתנו.

רן צדק, אני חוזרת הביתה עם אור בעיניים.