מאת מריון רייס

בקיץ האחרון ניתנה לי ההזדמנות להשתתף בסמינר אינטנסיבי בנושא לימודי השואה למחנכים ולצוותי מוזיאונים מישראל ומדרום אפריקה. רציתי מאוד להצטרף לקבוצה כדי ללמוד כיצד להשתמש במשאבים ישראליים לצורך סיוע לספריית בנימין בבית שמש לעשות שימוש באוסף הספרים והמדיה בנושא השואה של בעלי ז"ל בתוכניות חינוכיות באזור. החוויה הפכה להרבה יותר מכך. יצרתי קשר עם מנהלי מוזיאונים ומחנכים מדרום אפריקה, שייצגו בתי"ס ומרכזים בקייפטאון, דרבן ויוהנסבורג, האחרון שבהם בשלבי בנייה. התחוור לנו בשלב מוקדם שעבור הנציגים מדרום אפריקה, ההיסטוריה של האפרטהייד נשזרה באופן עמוק בחששותיהם מפני לימוד ואזכור של השואה. נושא השואה נלמד בכל בתיה"ס התיכוניים ובמיוחד ביוהנסבורג, יש עניין רב בנושא בבתיה"ס הציבוריים. המחנכים שלנו מדרום אפריקה הביעו את הצורך להבהיר את המושג "אדם לאדם זאב" באופן כללי וביחס לשואה בפרט.

בהקשר זה, רכשנו תובנה מיוחדת ביד ושם במפגש עם המחנך בדימוס, יהודה באואר, שטבע עבורנו מונח חדש להגדרת השואה - "מציאות חסרת תקדים". מונח זה, שהובטח לנו שלא נמצא במילון, מגדיר את ייחודיות השואה כיוצרת תקדים במובנים של פס ייצור לרצח, אובססיה עם אידיאולוגיה, גזענות וטוטליות של רצח עם.

המפגשים האינטנסיביים ביד ושם התקיימו לאחר 3 ימים במשואה, המרכז ללימודי שואה ליד נתניה, שבו מבקרים מדי יום תלמידים וחיילים ובלוחמי הגטאות, קיבוץ לוחמי החופש מוורשה הממוקם ליד עכו. השם, לוחמי הגטאות, מדגים את הגישה שרווחה בישראל, כך למדנו, אחרי המלחמה כלפי השואה. למרות שהקיבוץ הוקם למעשה ע"י ניצולים, רק שניים מתוכם היו ניצולים ממרד גטו ורשה. במשואה למדנו מפרופ' נילי קרן שהתחושה השלטת ב-1945 בישראל היתה הדגשת הגבורה הפיזית בלבד של יהודים בשואה ואכן מוזיאון לוחמי הגטאות, המוקדש לגטו ורשה, מתחלק ל-1/4 בנושא החיים בגטו ו-3/4 בנושא המרד. גישה זו השתנתה דרמטית בישראל של אחרי משפט אייכמן, כך הסבירה ד"ר קרן, כאשר לימודי השואה בישראל התבססו ושוב אחרי מלחמת ששת הימים, כאשר התייחסו לכל הניצולים כגיבורים.

במהלך המפגשים עלתה השאלה מה קורה כאשר ניצולים כבר לא יכולים לתת עדות. שאלה זו הובילה לדיון בנושא הניגוד שבין היסטוריה וזיכרון. המרכיב האנושי, הכאב, הבחירות והתגובות, הם אלה שמובילים את תצוגות המוזיאון בבית לוחמי הגטאות כיום. יכולנו לראות דגש זה ב"יד לילד" - האגף במוזיאון המוביל את הילד דרך הסיפור האנושי. הדגש הינו על אנושיות והמשך החיים. טכנולוגיה משחקת גם היא תפקיד באולמות התצוגה החדשים.

לכל אורך הסמינר קיבלנו כלים שבהם נוכל לעשות שימוש בהבאת לקחי השואה לדורות צעירים של תלמידים. מסדנת האמנות במשואה שם למדנו להביע רגשות במכתבים ובגבס, לקריאת שירים ביד ושם - מכל אלה למדנו דרכים חדשות לחיבור החומרים הקשורים בשואה לתלמידים ולמבוגרים.

סיימנו את הסמינר ביד ושם בדיון על הכחשת השואה ורביזיוניזם, צורה מסוכנת אף יותר של הכחשת השואה וזילותה. ניתן להיאבק באלה ע"י ההיסטוריוגרפיה העצומה הקיימת, אך זו נתונה גם לאג'נדות אחרות שיש להבינן ולהתמודד עימן.

עוד הרבה נכלל בשבועיים של הסמינר. אך עבורי, ההיבט המשמעותי ביותר של הסמינר היה ההזדמנות לפגוש וליצור אינטראקציה עם מחנכי שואה וצוותי מוזיאונים מדרום אפריקה ומאזור בית שמש. רכשתי תובנה חדשה והערכה כלפי הניסיון השונה והחוויות השונות שכל אחת מהקבוצות הביאה לתוכנית. היו מקרים בהם מפגשי ה"מעמד" שלנו, ללא מחסומים, הביאו לדיון בכל נושא החל מדעותינו האישיות בנושא זהות יהודית ועד לתגובותינו ביחס לייצוג התקשורתי של יחסי ישראל והערבים, דיונים שהיו אינטנסיביים יותר מאשר המפגשים המאורגנים שקדמו להם. התחוור לנו יותר ויותר שבעיקר בנושא לימודי השואה, יש צורך במודעות לרגישויות ולגיוון בניסיון החיים של עמיתינו מאזורים אחרים בעולם. עם זאת, התבהר לנו גם הקשר האמיץ המחבר את כולנו בחיפושינו אחר משמעות בהוראת השואה וכן החיבור העמוק בינינו, ללא קשר למרחק שלנו ממדינת ישראל ובין אלה לאלה.
 
ברצוני להודות למיקי בלומברג, שהוביל אותנו ושימש לנו השראה, לנווה יוגב, מארגן הסמינר והמנחה המעולה ולג'וליאן רזניק, המדריך יוצא הדופן שלנו מ"יוזמות חינוכיות", על הפיכת חוויה זו לכל כך משמעותית. וכמובן, ל"שותפות 2000" על שאפשרה לכל זה לקרות.

תוכנית זו התקיימה בחסות ובהנחייה של "שותפות 2000" בית שמש - מטה יהודה - וושינגטון - דרום אפריקה של הסוכנות היהודית.