מאת: לי גואטה תלמידת ש"י עגנון, נתניה. שותפות נטניה-סינסנטי
"הכאוס היה נורא, לא ידענו בפני מה אני עומדים כל כך הרבה רעש ופרצופים לא מוכרים אך ידענו שהדבר היחיד שיש לנו במשותף מלבד הגיל היא יהדותינו הרי לא היינו במצב הזה אם לא. ושזה הזמן להיות מאוחדים ומי שלא נכח שם לא יוכל להבין זאת לעולם..."
המפגש הראשוני עם המשלחת האמריקאית יוטמע בזכרוני כאחת החוייות המדהימות בחיי, ואולי זה ישמע קלישאי אבל האדם שבי הוחלף בחדש אחרי חודש יולי 2007, כי לקחנו את כל הכאב מפולין ודרכו סללנו בייחד שביל של אופטימיות...
התמונות וקלטות הוידאו כבר מזמן נערמו להם על איזה מדף חשוך בארון שאף אחד כבר לא פותח איכסנו את הזיכרונות החומריים וחוששני שכבר לא נפתח אותם בזמן הקרוב אבל את המקום שלהם בלב של כל אחד מאיתנו ואת הקשר המדהים והיומיומי שנרקם בנינו לבין המשלחת האמריקאית אי אפשר לקנות בעד שום הון שבעולם כי הפרטים הקטנים הם אלה שהופכים את חיינו מאפורים לרב גוניים.
המסע לפולין היה הרבה יותר מטיול שורשים לימודי הוא לימד אותנו כל כך הרבה לא רק על התקופה השחורה בתולדות העם היהודי אלא גם על עצמינו דברים שמעולם לא היו עולים מעל לפני השטח לולא לקחנו חלק במסע.
שבוע של כל כך הרבה תהיות לגבי תהליך שעברנו שבסופו של דבר הוביל אותי למסקנה נחרצת, התבגרנו, כל כך הרבה דברים שלא זכו להערכה מעולם מצידי הוענקה להם ובנוסף נפער מימד הסתכלותי נוסף על החיים שלי בארץ הזאת, על הזכות שלי לחיות בה ולא על החובה וכמובן על ייצוג אלה שלא זכו להגיע לכאן דרכי ואני מרגישה ברת מזל על היותי כאן .
המסע לפולין קרב באופן משמעותי בינינו לבין המשלחת האמריקאית שלאחר כמה ימים לא ניתן היה להבחין מי שייך לאן, לא היינו עוד שתי קבוצות אלא משפחה אחת גדולה בה כל אחד ואחת מהם תפסו להם פינה חמה בלב שלנו והדמעות שכיסו את עינינו ביום האחרון למסע רק מעצם המחשבה שלא נראה אותם עוד או לפחות לתקופה ארוכה במיוחד מהוות הוחכה חותכת לכך.
אני חושבת שהשילוב בין ההיכרות עם נוער אמריקאי יהודי, הנסיעה איתו לפולין והחזרה לארץ היה מאוד משמעותי מבחינתי ורק העצים את החוויה הרגשית של פולין.
היום אני יודעת שהמסע לא היה דומה אפילו למה שהוא היה מבחינת הערכים שהוא הקנה לי והמידע שהוא הרעיף עליי לולא האמריקאים וכמובן לולא רזי.
החיפוש אחר הקבוצה, הרגשת השייכות וההתעטפות בגדל הפכה משמעותית וחזקה מרגע לרגע במהלך כל המסע.
המראה של "הקבוצה האחת" שיצרנו,הרצון שלהם להתעטף בדגלים שלנו וחזרתנו לארץ הקודש רק חתם את המסע בעוצמה רבה יותר משיכולתי לדמיין.
אני שמחה שנפל בחלקי לקחת חלק במסע המדהים הזה הרי הוא חוייה של פעם בחיים והדמעות שזלגו "שם" הובילו אותי לתובנות רבות אבל ההתרגשות לחזור לארץ מעולם לא התרוצצה בי קודם לכן.
וכשגלגלי מטוס אל על נשקו למסלול הנחיתה של נמל התעופה בן גוריון הפכתי את חולצת המשלחת כי להשווץ במגן הדוד שעליה, הסתכלתי דרך החלון והבחנתי בזווית העין בדגל ישראל המופיע על כנף המטוס ודמעות הציפו את עיני ורק אז באותו רגע שבו העולם עצר מלכת מבחינתי הבנתי מזה להרגיש בבית.
מאז אותו יום שירת התקווה או הנפת דגל ישראל כבר לא הייתה כתמול שלשום היא הרבה יותר משמעותית עבורי.
אני רוצה להאמין שהטיול הזה ליטף את ליבם של כל חברי הקבוצה כפי שליטף את שלי, הדמעות שזלגו ביום עזיבת האמריקאים וסצינת הפרידה יחרטו בזיכרוני לעולם.
אני כל כך שמחה שחלק מאיתנו יוכל ליסוע לבקר אותם בחורף כדי שנמיר את הדמעות הללו בדמעות של שמחה ואושר .
אין ספק שאת החוויה, הלקחים, השינויים,ההתרגשות והמסרים שליקטנו מן המסע נקשור בחוט של אופטימיות,נניח בתרמיל, נרים עוגן ונפליג לעתיד טוב יותר.
