המסע לירושלים
3.10.2006

בתקופת המלחמה, נפלה דממה על ירושלים. לא צפצופים ולא סירנות. אפילו הנהגים נזהרו שלא להפר את השקט. המואזינים הנמיכו את קולם והפעמונים מיתנו את צליליהם. העיר הייתה אדישה קמעה לרעמים בצפון ובדרום. לא ידעתי איך לפרש את הדומייה המוזרה. יכול להיות שירושלים עייפה מכל המלחמות, לא מבינה על מה נלחמים, בשביל מה ובמיוחד בשם מי. יכול להיות שהתייאשה מכל הבטחות השלום, לא מבינה על מה לא מסכימים, בשביל מה ובמיוחד בשם מי. אבל יכול להיות שהיא לא התאוששה מהפיגועים שהתישו אותה. מסכת היחסים שלי עם ירושלים אינה תמיד נהירה לי. לפעמים, אני מתייחס אליה כאל פיסת שמיים מטולאת שנשרה במדבר; לפעמים כאל מבוי סתום המשמש חממה לכל מיני תופעות מופלאות. היא כה רוויה בכתובים עד שהיא מרתיעה כל פרשנות על מצב רוחה. נדמה לי שבאותה תקופה של מלחמה, היא הסתגרה, כאוצרת את זיכרונותיה לימים טובים יותר. ממלמלת. מתפללת. לוקחת לה הפסקה בהמולה הבלתי-פוסקת של הארץ. מתקשה לקבל את האור בבוקר ולהיפרד ממנו בערב. כחוששת מליל של קרבות, של קורבנות ושל בשורות רעות. מתעלמת מהאלים השוכנים בתוכה. כאילו היא עצמה לא יודעת למי היא שייכת ולא רוצה לדעת.  

מייד אחרי המלחמה, היא חזרה לשקוק חיים. הפכה לעיר מחאה. דורשת את התפטרות הממשלה. ועדת חקירה. השבת שבויים. חיילים משוחררים עלו אליה מכל קצות הארץ כדי למחות דמעה על הנופלים ולמחות נגד האחראים. ואז הגיעו החגים וירושלים חזרה לשגרה. דומה יותר ויותר למאה שערים, עם מכון הרטמן פה ובית אבי-חי שם, וצדיקים המדדים בחוצותיה בחיפוש אחר חוכמתה. אפילו המחלקה לחינוך הקדישה את הכנס השנתי שלה ל"מסע לירושלים". כבכל שנה, התקבצו ב"אולם רחל" הוגים, סופרים ומחנכים. מנסים להתחקות אחרי סוד קסמה של העיר, כוח משיכתה ואולי אף מקור ההמולה האלוהית הפוקדת אותה. מוקי צור, יליד ירושלים, חבר קיבוץ עין גב, דיבר על ברנר שראה בירושלים בית-יתומים ובית-משוגעים כאחד. צביקה צמרת, מנהל יד בן-צבי, ניסה לשכנע אותנו, שבניגוד למקובל בקהילייה האקדמית, היא הייתה יקרה להרצל – איש וינה, לא. ד. גורדון – איש דגניה ולבן-גוריון – איש שדה-בוקר. רחל אליאור, אשת החוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, לקחה אותנו, בקצב הרצאתה, מהר ציון להר המוריה ומהר המוריה להר ציון, וטשטשה אצלנו – בכוונה – את מיקומו של הר הבית. אמיל שופני, כומר מנצרת, תבע את ירושלים עבור האנושות כולה ודיבר עליה כעל עיר של התחדשות תמידית. דניאל שוורץ, מבכירי חוקרי בית שני, הבחין בין ירושלים של הפרושים וירושלים של הצדוקים. אלון גושן-גולדשטיין התעכב על הכותל המסמל הן את הנוכחות המוחלטת ביותר והן את ההיעדרות הלא-פחות מוחלטת. כאשר הסתיים הכנס, ידעתי יותר על ירושלים, אבל גם פחות. ככלל, ככל שאני מתעמק במקורות ירושלים, אני הולך לאיבוד. כנקלע לפלימפססט ההולך ומסתבך ככל שעוברות השנים וככל שמתרבים הכתובים המתהדקים סביבה.

בהזכירו את ולטר בנימין, דיבר מוקי צור על אמנות השוטטות, וניכר שבירושלים חסרים משוטטים. כולם ממהרים. לתפילה, להרצאה, לפגישה. מעטים הם המשוטטים ברמתו של יהודה עמיחי. אנשים היכולים להעלות על הנייר את הפגישות בין חכמיה, את העימותים בין קנאיה, את השכנות הרועמת בין עדותיה, את ההרפתקות של המשיחים הפוקדים אותה יום-יום מבלי שנרגיש. נוטשי העיר מדברים על שכונות, ששום אדריכל לא יצליח לחבר יחדיו, באי העיר על כרכים המתגודדים בפתחם של שמים.

למחרת הכנס, הזדמן לי לבקר בכותל עם צוות חטיבת התכנים של המחלקה לחינוך. אלה היו ימים של סליחות ושל תחינות. אני לא מתרגש במיוחד מהתכונה המאפיינת ימים אלה. הפסיכולוגיה חזקה יותר מהליטורגיה. הכעס מהסליחה. לא תמיד מבקשים סליחה ולא תמיד סולחים. במיוחד כאשר הפגיעה קשה. לא באתי לפשפש במעשיי. אלא לחפש תשובה. לא פחות ולא יותר. על השאלה החבויה באבנים האילמות האלה. אולי גם לשאת אותה תפילה הגנוזה בילדותי והשמורה לעת זקנתי. למשש את הקיר, לשמוע את שתיקתו. לנסות ולתפוס את הבלתי-נתפס, לשמוע את הבלתי-נשמע, להאמין בבלתי-ייאמן. לו לרגע, לו לשנייה. משנה לשנה, הקיר נראה לי זקן יותר, לאה יותר, מאפיר יותר. אולי משועמם יותר. אף-על-פי שהאבנים קרוצים מתפילה ומתקווה, מליטופים ומנשיקות.

באותו יום, פתקים גדשו את החריצים שבין האבנים ונפלו על הרצפה. שאלתי את עצמי מה עושים עם כול אותם פתקים. איש לא החזיר אותם לחריצים. מאוד רציתי ללקט אותם. לקרוא ולהתרשם. אם ישנו מדרש חדש אזי הוא חבוי בהם. אני משתעשע ברעיון להצטרף לחברת הניקיון המטפלת במקום. רק כדי לאסוף את הפתקים כראות עיניי, ולחבר אותם לכדי תפילה אחת גדולה, שאיני יודע מה היא תאמר. לכדי מדרש אחד גדול, שאיני יודע מה הוא ידרוש. אבל הם אינם מיועדים לי ואינני יכול להתחרות עם נמענם. הרי לא ייתכן שנותנים לכל אותם פתקים, השרויים על הרצפה ללכת לאיבוד. לכל התפילות, לכל הבקשות, לכל האיחולים. אני מניח שמלאכים מסתתרים מאחורי המטאטאים הרשמיים. הם מחזירים את הפתקים לחריצים ודוחסים אותם עד שהם נחרטים באבנים. או שנושאים אותם היישר לשמים.

לצערי, תפקיד זה לא נועד לי. חסרים לי הכישורים המלאכיים כדי לחבר שירה חדשה. 

אמי בוגנים