הדיבוק
19.9.2006

בהתחלה, נעשינו מומחים לשפת הגוף של נסראללה, אמרנו שהוא מזיע, לחוץ, מפחד; בסוף, הוא היה יותר רגוע מכולנו. בהתחלה, אמרנו שהוא מקיים את כל הבטחותיו; בסוף, פקפקנו בהבטחותיו לעמוד בהפסקת-האש. בהתחלה, הקשבנו לכל מילה שלו; בסוף, נמאס לנו מכל מילה שלו. לפני המלחמה, זלזלנו בדבריו; במהלך המלחמה, התייחסנו ברצינות תהומית לאיומיו; אחרי המלחמה, פקפקנו בכוונותיו לשמור על התחייבויותיו והתנחמנו בנאום בו הוא מודה שהוא הופתע ומשאיר, במשפט אחד, את ממשלת ישראל על...כנה.

הדבקנו לו כל מיני כינויים כדי להוקיע אותו. כל פעם שחשבנו שהינה הוא נשבר, הוא הגיח ממחילות מחבואיו עם פניו הנפוחות מרוב זחיחות, מבטיו המרושעים וחיוכו המבשר רעות. יותר משפחדנו ממנו, שנאנו אותו ונדמה לי שאנחנו נסבול עוד תקופה ארוכה מהשנאה שלנו, בין אם היא מוצדקת, בין אם לאו. נסראללה כה אחז בנו עד שנמצא מגרש שדים, ששימש במקרה גם כמנכ"ל רשות השידור, שאסר לשדר את נאומיו. "השד", כותב הסופר סטפן זווייג (Zweig), "הוא אותו סם המכניס את נשמתנו לסחרור, מאיץ אותנו להתנסויות מסוכנות, דוחף אותנו להגזמה ומעורר בנו את כל ההתפעמויות."  

השד שב ואוחז בנו כל אימת שאנחנו לא ערים למתרחש בסביבתנו הקרובה. לא מכירים אותה; לא מבחינים בין מציאות לתעתוע; לא מבדילים בין אמת ושקר, טוב ורע. עם השנים, נעשינו יותר ויותר אטומים לסובב אותנו. לא מנסים להכיר את הערבים. מרוב כעס, עוינות וטינה. אני לא מכיר הרבה חוקרים שמבלים לו חלק משנת השבתון שלהם בארץ ערבית. כולם נוהרים לארצות-הברית או לאירופה. אפילו מקרב המזרחנים. הוראת השפה הערבית נסוגה משנה לשנה. מעטים שמעו על המרקם הרב-תרבותי, רב-דתי ורב-ערכי של החברה הלבנונית. על התרבות ועל ההווי. על הנוהגים ועל הנימוסים. על הדמויות ועל מעלליהם. על האיומים ועל ההבטחות. על החוכמה ועל הממזריות. על העיקשות ועל היופי. ההשתלחות בפואד סניורה, ראש ממשלת לבנון, כאשר פרץ בבכי בנוכחות שרי החוץ הערביים הייתה תעודת עניות לפוליטיקאים הישראלים. יכול להיות שאם הם היו נחנקים ובוכים מידי פעם בפעם, היינו בוכים פחות ופחות. לידיעתם ולידיעת שאר הפרשנים, העם הלבנוני אינו פחות חכם, רגיש ומוסרי מהעם הישראלי. אבל למי יש זמן להתעסק בחברה הלבנונית, ביצירה שלה, במחקר שלה, בפסטיבלים שלה. שלא לדבר על המורשת הלוונטינית שלה והפזורה הלבנונית המסועפת והקדחתנית. הרי זה מתחת לכבודנו.

טעינו בהערכות שלנו כי היינו עסוקים בעצמנו. בחששות ובפחדים. בשחיתויות ובצרות. בהישגים ובהצלחות. לעומת זאת, נסראללה התגלה באמת מומחה של החברה הישראלית. מכל הבחינות. כה לקינו ביוהרה שנכווינו קשות. אנחנו חיים בבועה, כולנו, לרבות האליטות, והיא מתנפצת לנו בפנים פעם בכמה שנים. הסכנה היא לא בפצצה האיראנית או בקנאות המוסלמית. על איומים כאלה, אני חושש, אין לנו שליטה. צריכים רק לנקוט בצעדים המתבקשים ולהימנע מהכרזות והצהרות מתלהמות. האיום האמיתי נעוץ בזלזול שלנו כלפי האויב. האטימות שלנו היא המזמנת לנו שדים כדוגמת נסראללה.

האמת היא שהדיבוק שלנו יותר מרתק וחולני ממה שהוא נראה. אבל לא כאן המקום לעסוק בפסיכואנליזה של החברה הישראלית. היא עדיין מתאבלת על נופליה, מרפאת את הפצועים שלה ומנסה להבהיר לעצמה את מה שעבר עליה. דבר אחד ברור לי. אנחנו חייבים להיכנס לשיח פורה עם האסלאם. לא להסתפק יותר בדברים הדו-משמעותיים של הרמב"ם ובדברי הגנאי של פרנץ רוזנצווייג. לו בכדי להכיר את האויב. שלא לדבר על לנהל דו-שיח איתו ולחיות לצידו. אבל איך ללמד אסלאם כאשר יהדות אנחנו מתקשים להנחיל...

הפכנו כולנו למומחי נסראללה ולא ידענו דבר וחצי-דבר עליו. כאשר צה"ל לקח לו יועץ שישרטט בשביל המודיעין דיוקן של האויב מספר אחד, היועץ אפילו לא טרח לקרוא את ספרו של פדללה, המנהיג הרוחני של חיזבאללה, וכאשר שר הביטחון ביקש לראות את התיק שלו, הוא לא נמצא. התקשורת אמרה שלא היה תיק כלל, הפרשנים שלא כלל הרבה. איש מלבדי לא העלה על דעתו שהתיק לא נמצא כי שדים לא משאירים עקבות.

אמי בוגנים