ערש הלוואנט
1.8.2006

בימים אלה, אני תוהה אחר טיב רגשותיי נגד החיזבאללה ואדישותי על סבל האוכלוסייה הלבנונית. אני לא מתרעם. אני לא מוחה. אני לא מסתייג. אני לא שונא ערבים – הרי אני קצת ערבי. לא שונא לבנונים – הרי יש לי חולשה מיוחדת למדינות פרנקופוניות. בניגוד לרוב הישראלים, אני לא מתייחס ללבנון כאל ארץ הארזים. אלא כאל ערש הלוואנט. בליל של קולות. של שפות. של דתות. של ריחות.

בעבר, המערב נטה להוקיע את הלוואנט אבל אם נגרד קצת את הרב-תרבותיות, החוגגת באקדמיות השונות, נגלה יותר מנימה של הלוואנט. לפעמים נראה לי שהרב-תרבותיות פחות נינוחה מהלוואנט, פחות סלחנית, פחות מחייכת ויותר פלצנית. אבל ללוואנט הלבנוני, גם צדדים דוחים. השכבות המבוססות בחברה הלבנונית התפרקו מנשקן, הצטיידו בדרכונים זרים ונפלו בשבי אחת הקבוצות החד-תרבותיות הקיצוניות ביותר ואילו השכבות הנחשלות שמו את יהבן על שיח' החושב את עצמו להתגלמות האימאם השיעי לפחות. המנהיגות הייתה מתה להיפטר מהחיזבאללה. אבל היא נותנת לנו למות בשבילה ומוקיעה במקביל את פעילותנו. היא עוד תוכיח אותנו על שלא השלמנו את המלאכה. לרב-תרבותיות צדדים לפה ולשם. אצטרך להבהיר ולהרחיב. אבל לא עכשיו. אחרי המלחמה. 

הנחישות והאדישות שלי באות ממקום אחר. מהכעס. הרי יצאנו מלבנון. יצאנו מעזה. הקמנו גדר. התחלנו לדבר על התכנסות והעם הצביע בעדה. אבל האויב פירש את הצעדים האלה כביטוי לחולשה ויכול להיות שהוא צדק בפרשנותו. אני לא יודע. אצטרך לברר את הדבר עם עצמי. אבל לא עכשיו. אחרי המלחמה.

האמת היא שאיני רואה עניין רב בהוקעת מעשי האויב כמעשי טרור. השימוש הנדוש במילה הזאת מהווה קתרזיס. לא יותר. הוא לא עוזר לי להחכים. להשלים. להיערך לקראת הבאות. הקיצוניים שבאויבנו פשוט שינו את חוקי המלחמה ולא נותרה לנו ברירה אלא לנצח במלחמה כפי שהם תופסים אותה. אחרת ימשיכו לשטות בנו. פעם גולדה מאיר אמרה על הערבים שמעולם לא תסלח להם על שהם מאלצים אותנו להכשיר את בנינו להרוג. יכול להיות שלא נסלח להם על שגררו אותנו למלחמה שבה אני לא מתרגש כבעבר מפגיעה באזרחים. חוקי המלחמה הולכים ומשתנים והדבר דורש בירור יסודי. אבל לא עכשיו. אחרי המלחמה.

בסופו של דבר, צר לי על לבנון. במיוחד על הקורבנות מקרב האוכלוסייה האזרחית. אבל כואב לי יותר על הנפגעים מקרב האוכלוסייה הישראלית. מצפת ומנצרת. כי אלה בצד שלי. וכאשר התותחים רועמים, הצד שלי עולה על כל צד אחר, במיוחד אם אני מרגיש שעשיתי את המוטל עלי. המלחמה הזאת כופה עלי, בתור איש חינוך, בירור ערכים כללי. אבל לא עכשיו. יותר מאוחר. אחרי שנקבור את ההרוגים, נשיב את השבויים ונרפא את הפצועים. בינתיים אני מאוד תקוע בצד שלי.