• הראיון האחרון: יהודה עמיחי מדבר על הכל

Israel In Your Community

יהודה עמיחי- תפילה ושירה של יום יום

לשון פשוטה של שירת עמיחי, תפילה ושירה של יום יום, ולשונו הגבוהה של סידור התפילה או פיוטי ימי הביניים, תפילה ושירה של נצח, נוטלים את ליבי.

אלה וגם אלה דברי אלוהים חיים שידור מהעבר וההווה לעתיד.

יחד עם זאת, אני מוצא את עצמי עומד בהרצאות מול תלמידי בתי הספר התיכון,וגם מול מבוגרים, בהם קצינים וצוערים, שממעטים לחשוב על היהדות שבתוכם, על המתנה הזאת, שהיא,כמו כל מתנה, זולה בעיני  כמה מהם אם לא רכשו אותה במו כספם-בחלבם ובדמם.

צריך לסייג את המשפט האחרון ולומר שיש מי שמעריכים את המתנה במידה ומי שהושיט להם את המתנה הוא איש חשוב להם. בנינו, רק בנינו, מי יותר חשוב מאלוהים שנותן מתנה כזאת לברואיו.

אני זוכר, למשל,כל מתנה שניתנה לי בחיי מאיזשהו אדם. מאלוהים, בוודאי.

משהו אישי : כשהייתי בן 18 שנים, וזה היה לפני שלושים וחמש שנים, קיבלתי מתנה מנערה בשם יפעת. היא הייתה  בת מכמורת שבאה להתגורר בחולון. היום אני יכול לומר שאהבתי אותה מאד ואינני יודע לאן נעלמה מאז, וכבר חלפו יותר משלושים וחמש שנים מאז נפרדו דרכינו.

אבל את המתנה שהגישה לי, כששבתי מהצבא, אני נוצר בספרייה שלי עם ההקדשה. היה זה ספר השירים של יהודה עמיחי "ולא על מנת לזכור" שיצא לאור בהוצאת "שוקן" בשנת 1975 , השנה שבה התגייסתי לצה"ל.  זו הייתה ההדפסה השנייה של הספר רב האיכות וקטן הכמות. את ההקדשה  האישית אלי מיפעת לא אפרסם ורק אומר שהיא באה ממקור דתי ,אמוני ממש, מכמיר לב עד למאד.

עמיחי התוודה בראיונות עימו שהתנ"כ והתפילות, ר' שמואל הנגיד, השפיעו עליו יותר מכל. הם היו בסיס לשירתו. יפעת קלעה לטעמו.

את הספר הזה נשאתי בצקלוני הצבאי, ביחד עם ספרו של עמיחי "שירים", במהלך שירותי הצבאי, כמעט לכל פינה. הוא היה נחמתי ברגעי צער וכאב על מות חבר, או פרידה קשה, והיו כאלה באותן שנים לא פשוטות בגזרת הלבנון. האמינו לי.

ושם בספרון קטנטן זה , בעמוד 13 שלו, מופיע שיר אחד שלו, שעוסק ביהדות טהורה של ממש.

"אנחנו שוכחים מניין באנו. שמותינו/ היהודים מן הגולה מגלים אותנו/ ומעלים זכר פרח ופרי,ערי ימי ביניים,"/

ועם המוסיקה הזאת הסתובבתי במוחי באינספור מארבים, חדירות, קשיים נוראיים, רגעי משבר,ומחזות לא קלים שצעירים נאלצים להתמודד עימם בימינו אלה. שורותיו הלכו עימי קילומטרים ארוכים. בראשי. חזרתי עליהם כמו על מנטרות ביחד עם קטעים ושברי משפטים מן התפילות על פה. דקלמתי לעצמי את "אבי","אלהים מרחם על ילדי הגן" וגם את מזמור כ"ג בתהילים. על כל צעד ושעל.

נראה לי שעמיחי היה , שנים רבות, חונך, שלא מדעת, לאלפי צעירים שחיפשו. הוא ניחמם בחיבוק אוהב של מילים, במילות חסד מנחמות, ביצירתיות, בפשטות מדויקת כל כך. מדעת, הוא חידש ביהדות של כולנו צד שאף שלא תמיד הוא שווה לדעתנו הוא תמיד מכמיר לב, מעורר מחשבה, מכה בחזה, כי דבריו באים ממקום עמוק, אמיתי, בגובה העיניים.

מפאת העובדה שקיים איסור לצטט משיריו המלאים מבלי לקבל רשות יורשיו של עמיחי אינני מצטט משיריו אלא רק בצורה חלקית ובגבולות המותר בציון המקור. זה גם יעודד לרכוש את ספריו.

בספרו האחרון "פתוח סגור פתוח" (שוקן 1998 ), שמעוטר בצילום של אבן שמצאה בעיר הולדתו בגרמניה, ועליה המילה "אמן", מצאתי שיר בן כמה בתי שיר , שבהם הוא כותב על חווית עטיפה של טלית שהיא כה מחבקת ואוהבת. ופסיה של הטלית הם ישרים, מאינסוף לאינסוף, ולא מרובעים, וחסרי עתיד. והוא משווה את הכל, בלשונו המדויקת, לאותה מגבת נעימה שמחבקת אותך בקור המקפיא של המים. מגינה עליך מפני הקר והמציף.

כדי להבהיר את עמדתו יש לקרוא , לבד, בשקט, את ספרי שיריו, שהותיר אחריו. אגב, מי שמכיר את עמיחי, יודע שהוא הותיר בשיריו, לאורך חייו, מצבות חיות של דרכו, של חייו כיהודי. הנה, למשל, דברים שהוא אומר בראיון אחרון עימו, בטלוויזיה החינוכית, כשהיה כבר מוכה סרטן.   הראיון האחרון עימו

אני מוצא בדבריו ירייה מן העבר אל ההווה והעתיד. לשון חול המהולה בקדושתה של ירושלים שהיא מולדתו החדשה ישנה.

לשון הסידור

מי שמבקש להכיר מעט את היהדות של סידור התפילה, בניגוש לשפת השירה של יהודה עמיחי ( שבעיני הוא מתפלל בגובה העיניים, אמיתי וכן, שלשונו לשון חול ), כדאי לו שיצא לטייל בקומה הראשונה של בית הרב אברהם הכהן קוק זצ"ל בירושלים, שם נמצא מוזיאון תהילים, של צייר יהודי שקיבל את הברכה של הרבי מלובביץ. זו הגלריה הפרטית של הצייר משה צבי ברג יבדל"א. הוא צייר את 150 מזמורי תהילים במשך שנים ארוכות עם שבעה צבעי "פרדס רימונים" של רבי משה קורדוברו מצפת ועם אותיות התורה שפורחות ממעל ומתחת.

http://www.oketz.com/30.html

ומדוע אני מציין את הגלריה הזאת ? כיון שדרכה , דרך הציורים, אפשר להבין את המילה היהודית, את כובד משקלם של המילים ביהדות.

האותיות פורחות משמיים ויורדות מן השמיים ועולות משמיים כמו מלאכיו של סולם יעקב. לאות ביהדות יש קדושה ואין היא עמודים שעומדים על תילם. האותיות הובאו ללוח שעליו הוטבעו עשרת הדברות מן השמיים.

זה דינה של התפילה ביהדות, על פי האמונה, אני מדגיש.

למשל, טלו לדוגמא את ברכת השחר :

מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך.

וזה אומר יהודי מיד לכשנעור עוד לפני שנטל ידיו ( אגב, הגריעב"ץ, סבור שצריך ליטול ידיים ואז לומר הברכה ).

בתלמוד ירושלמי , בפרק תפילת השחר, נאמר כך:

"אמר רבי שמואל בר נחמני , בשחרית צריך לומר : מודה אני לפניך ה' אלוהי ואלוהי אבותי שהוצאתני מאפילה לאורה".

הנה אתם רואים מיד את ההתבוננות במצב של מעבר ממעין מיתה (שינה) לחיים מלאים, מאפילה לאורה, וזה ביוזמתו ועל פי דעתו של הקב"ה.

ובסידור התפילה "קול יעקב" של ר' קאפיל , שהיה בן תקופה שלאחר ר' ישראל בעל שם טוב, שהינו סידור שמבוסס על הנהגות האר"י ז"ל, נאמר כי יש לומר באריכות :

"מודה אני לפניך מלך חי וקיים , אדיר ונאור, המפואר בגבורה וגדולה, ולו הבינה והחכמה והכתר והכבוד, אשר ברוב חסדו ואמיתו החזיר בי נשמתי אשר הפקדתי בידו".

וזה מיוסד על פי עשר הספירות של הקבלה מלמטה למעלה.

ואומר על כך הר' יצחק ויינגרטן בביאורו המפורט לסידור, כי עניין "החזרת הנשמה" מקורו במדרש תהילים ל"א ו' : זהו שאמר הכתוב "בידך אפקיד רוחי" . בנוהג שבעולם , אדם מפקידין אצלו פקדונות והוא מחליף את  של זה בזה ושל זה בזה אבל הקב"ה אינו כן אלא ו"ה' אלוהים אמת"(ירמיה י' י,).

בסידור "קול יעקב" ( בסדר כוונת הלימוד ) מומלץ לקרוא זוהר ותיקונים שמטהרים את הנשמה ואף מומלץ ללמוד בספר הקבלה אף שאיננו מבין בו .

הנה לכם, פיסקה פשוטה שבפשוטות : ברכת השחר הראשונה שאומר אדם מדי בוקר בבוקרו (ונזכר לראשונה בספר "סדר היום" לרבינו משה בר מכיר שהיה חי בזמן האר"י ז"ל ) היא כה מורכבת ברוחניותה.

מאחר ויהדות איננה עבורי גירסה דינקותא אלא סוד נרכש אני עמל להכיר את הסידור ועדה רעייתי תחי' דוריס כמה נוסחי סידורים יש לנו בביתנו ואני הופך , במשך שנים, כל נוסח ולומד אותו ומגלה כי לכל ניצן שורש עמוק למטה ולמעלה. המילה איננה אילמת אלא מדובבת את השפתיים.

כך או כך, אם נסתכל אחורה וקדימה נגלה תופעה מדהימה :

לשון התפילה עתיקת היומין נתגלגלה מאביו האורתודוכסי של יהודה עמיחי לפיו של יהודה עמיחי והוא מאמין בן מאמינים ( שהודה באחד משיריו, כי גם יענו אותו לא יכפור במציאות האל ) הביא את דבריו ללשון בני הזמן הזה.

אני רואה בכך פלא עצום, מילים שמנסות לגעת ונוגעות במעגלים כל כך רחבים שאין כל פלא שתנועת התשובה היא כה גדולה. לעמיחי, יש חלק בכך,כפי שיש ליהודה הלוי ולשמואל הנגיד, או למשורר תהילים.

אפשר לא להסכים למה שאני אומר אבל ברור לי שמדובר באמירה שיש עימה,במלוא הענווה,הגיון רב.

 

06 דצמ' 2010 / 29 Kislev 5771 0
  •   הדפסה  

נתן רועי נולד ביפו להורים שעלו ב"עליית גומולקה"; בעל השכלה וניסיון של למעלה משלושים וחמש שנות כתיבה תחקיר ועריכה עיתונאית הן בעיתונות הכתובה, בטלוויזיה הישראלית וברדיו (גל"צ); פרסם בישראל 18 ספרים בתחומי צבא ובטחון והחברה הישראלית; מרצה בנושאי תקשורת והיסטוריה הן ברמה אקדמית והן בפני קהל;מחבר תכניות חינוכיות הן בתחום ידיעת ארץ ישראל והן בתחום ההיסטוריה של ישראל; נמנה על צוות ההקמה של "תגלית" ומחבר תכנית היסוד של "תגלית" ב 1995; בעל שלושה תארים : משפטן Llb , היסטוריה ופילוסופיה,תואר ראשון ותואר שני Summa cum Laude; זכה בפרס של תנועת "סובלנות" (1987 ) בראשות נשיא המדינה אפרים קציר ומיכל זמורה-כהן על מאבקו העיתונאי למען חסידי אומות העולם בישראל ומתן מעמד מיוחד להם ולבני משפחותיהם במוסדות המדינה; זכה בפרס של מכון שכטר ( JTS ) בירושלים על הישגיו בלימודי התואר השני בהיסטוריה ופילוסופיה ובמלגה מטעם המכון בסיום לימודיו. נשוי באושר ואב לחמישה ילדים.