• "Leaving Mother Russia" - by  Safam

  • The Spielberg Jewish Film Archive - Not Alone

  • נתן שרנסקי בכנס התחדשות יהודית של הסוכנות היהודית

Israel In Your Community

נתן (אנטולי) שרנסקי, ישראל ערבים זה לזה – זיכרונות ממאבק ציבורי

החודש מלאו 25 שנה לשחרורו של נתן שרנסקי, מראשי מאבק יהדות ברה"מ, מהכלא הסובייטי/

את אנטולי (נתן) שצ'רנסקי לא הכרתי, כשהתחלתי לסקר, בראשית שנות השמונים, את המאבק לשחרורו בעיתון "דבר" (1995-1921) , כיון שלא עליתי מברית המועצות, לא הייתי "רפיוזניק", ולא הכרתי את רעייתו, נטשה שטיגליץ, היום אביטל שצ'רנסקי.

 

אז דפקתי על הדלת של ידידי עורך "משא" – דוד פדהצור, שהיה בעברו עורך "למרחב" ויו"ר ועדת העורכים של העיתונים היומיים, וישב בקומה השלישית של בניין "דבר" ברחוב שינקין 45 בתל אביב. כשרציתי להיוועץ באיש הגון הייתי נכנס למשרדו ושואל. ידעתי שהצפתי הזה יאמר לי את כל האמת.

השיחה ארכה, באותו יום ה' (לא יכולתי בימים אחרים כי הוא "סגר" את "משא" והורידו לדפוס עם פסח מיילין, סגנו, בראשית השבוע), כשעה. למען הגילוי הנאות אני חייב לומר, כי ידעתי שדוד פדהצור היה שליח של "נתיב" (לשכת הקשר) בוושינגטון והוא הכיר את "תיק שצ'רנסקי" לפני ולפנים. בסיומה של אותה שיחה חשובה הבהרתי לו כי "המאבק חייב להיות קולני מאד ואני אעשה אותו גם אם זה יעלה לי" (העיתון לא מימן הוצאות מיוחדות לרפוטרים, עיתונאים מדווחים, כמו נסיעה לחו"ל למשל, טלפונים מיוחדים למוסקבה ועוד).

דוד הציע לי להיפגש עם שלושה אנשים: מיכאל שטיגליץ – גיסו של אנטולי (נתן שצ'רנסקי),  פרופסור מרטין גילברט – הביוגרף של וינסטון צ'רצ'יל, וריטה אייקר מארגון "35" שמקום מושבו בלונדון.  את מיכאל לא יכולתי לפגוש כי הוא היה במילואים או בצבא. ואת מרטין גילברט ואת ריטה אייקר החלטתי לפגוש בביקורי הקרוב בלונדון.

מזכיר המערכת יוסף פריאל פנה אלי באותו השבוע, באופן מפתיע, וביקשני לצאת ללונדון כדי לכתוב כתבת פרסום עבור מוסף פרסומי של העיתון. זו הייתה כתבה שבתחתיתה נרשם "פרסום" והקרדיט עליה לא הופיע. אינני זוכר במה היה מדובר אבל הייתי חייב לארגן ומיד את המפגשים עם ראשי המאבק למען שצ'רנסקי בלונדון.

מי שסייע לי לאתר דירה זולה, כי כסף מיותר לא היה בנמצא, היה ידידי עיתונאי "הארץ" בלונדון בעברו- יוסי מלמן. יוסי, איש מיוחד מאד, הכיר כל פינה של לונדון. הוא הציע לי להתקשר ליהודי אחד בשכונת "סוויס קוטג'", ברחוב בלסייז סקוור 24, ולהזמין חדר לשבוע. "המחיר יהיה סביר מאד", הוא אמר לי, "אבל אתה חייב לרכוש את האסימונים למחמם בחדרך כי אחרת תקפא מקור". ממה שדוד פדהצור אמר לי היה ברור לי, כי שצ'רנסקי סובל מקור יותר ממה שאני אסבול שם.

היה לי ידיד מאד קרוב בלשכת הקשר "נתיב" שישבה אז בלב תל אביב במקום שהיום כבר איננו. המפגש עימו היה לצרכי עבודה ממש. רציתי לברר כמה עניינים לפני נסיעתי והוא הודיעני ש"מה שאוכל להגיד לך אומר לך אבל לא אוכל לומר לך מה שאינני יכול לומר לך". במסדרון פגשתי עוד שני ידידים שאחד מהם היה עיתונאי דובר רוסית שהיה בעל תפקיד ב"נתיב". הוא הכיר אותי ואת הכיסוי שלי את המאבק למען יהודי ברית המועצות היטב. הוא ידע,למשל, שאימצתי אז את יהודית ניפומנישי,ואף העיר לי משהו בקשר לאביה שנעצר.  כשירדתי במדרגות הבנתי כמה דברים.

אחד הדברים שהבנתי מיד שהמאבק למען אנטולי שצ'רנסקי מונע על ידי מיכאל שטיגליץ – גיסו של שצ'רנסקי שמסר את חייו למענו, על ידי רעייתו של אנטולי – נטשה שצ'רנסקי, ארגונים יהודים וולונטריים ברחבי העולם, אנשים טובים מישיבת "מרכז הרב" בירושלים, ועוד כמה וכמה אנשים טובים שגויסו על הדרך.

ידעתי כי המדובר בסוגיה אנושית ממדרגה ראשונה ועל כן חיפשתי את הצד התקשורתי שבסיפור כי ידעתי שמכאן אולי תבוא הישועה: סיפור מאבק שיצליח לחדור למרכז עמודי החדשות ולאחד המוספים ואולי אפילו יצוטט בעיתונים זרים.

אז, באותם ימים, לא היה פייסבוק, לא היה אינטרנט, והיו רק: ספרים מועטים, מקורות טובים, ונשים -המון נשים טובות שסייעו בידי, כמקיימות את המצווה "ישראל ערבים זה לזה".

לונדון

חברי יוסי מלמן אמר לי: לך לריטה אייקר. היא מתגוררת בווסט המפסטד כמדומני והיא אשה מדהימה. היא תסייע לך.

גם חברי מ"נתיב" הזכיר אותה.

כשנחתי בנמל התעופה היו בידי: פרוטוקול משפטו של אנטולי שצ'רנסקי שהופיע בספרו של עו"ד ד"ר מאיר קוטיק, קטעי עיתון שצילמתי בארכיון, וחומר רקע שאספתי בכתב יד. רציתי כמובן, בהזדמנות זו, ללמוד על עוד פעילים אחרים. אחד שעניין אותי במיוחד היה יולי אדלשטיין – המורה לעברית הנערץ של כולם. זכרתי ששרה פרנקל – כתבת "קול ישראל", שריגשה אותי מאז הייתי נער, בשיחותיה עם פעילי עלייה (היא הייתה כוכבת ענקית בכל הקשור למאבק למען יהודי ברית המועצות), ויולי אדלשטיין היה אחד מכוכביה.  רשמתי לי שמות נוספים, כמובן – יהודית ניפומנישי ועצורי המטוס של לנינגרד ועוד.

משהו סיפר לי אז ששאול שיף – כתב "הצופה" היה מעורב מאד בסיוע למשפחת שצ'רנסקי בעת שהיה שליח הסוכנות היהודית בלונדון. היהודי העבדקן הזה, חב"דניק היום כמדומני, היה מחובר מאד לעשיריה היהודיים של לונדון ובראשם סיריל שטיין.

האמת חייבת להיאמר המנוע המדהים היה מיכאל (מישה שטיגליץ) אבל מי ששבתה את הלבבות היתה נטשה, אביטל.

ידידי דוד פדהצור אמר לי כי מיכאל שטיגליץ, מאז נאומו המבריק (באנגלית מדהימה) בפרזידיום למען יהודי ברית המועצות בבריסל, היה מוכר בכל פינה בעולם היהודי. הוא היה האיש שאמר כי המאבק על אנטולי הוא המאבק על זכויות האדם בעולם כולו.  הנאום שלו היה מלאכת מחשבת של כריזמה ומילים נכונות.

ואכן, כשאחותו – נטשה ביקשה הוא יצא לחופשה מצה"ל  (הוא היה קצין תותחנים בחיל התותחנים הישראלי , בגדוד שבו שירתי בשירות סדיר) ועלה למטוס כדי להיפגש עם שועי עולם.

אני זוכר אותו היטב: גבה קומה, עיניים תכולות, חתיך אמיתי. משהו אמר לי: "שובר לבבות בקסמו ובאנגלית המדהימה שלו".

שיף סיפר לימים כי הרב אלי סדן, אז תלמיד בישיבת "מרכז הרב", התקשר אליו ביום בהיר אחד ואמר לו: "אנחנו בדרך אליך ואני מאד מקווה שיש לכם בדירה מקום לשלושה אנשים". נטשה לא נתמכה על ידי איש. מאבקה היה מאבק בודד, בסיוע אחיה, ואנשים טובים. הנה סיפור קטנטן שמציג בפניכם מעט מזעיר ממה שעברו אביטל ואחיה.

בעיתון "הצפה" הוא כתב על כך:

הרב סדן, האח של אביטל -  מיכאל שטיגליץ, ואביטל עצמה הגיעו ללונדון (כשהייתי שליח הסוכנות בלונדון). לשלושה היה סדר יום גדוש של פגישות עם נציגי ארגונים שונים שפעלו למען יהודי ברית המועצות ואני נתבקשתי ליזום פגישות עם בעלי ממון כדי לאפשר את המשך הפעילות בעולם למען האיש שהסובייטים התעקשו להשאירו מאחורי סורג ובריח.
 
באחד מימי ראשון בשבוע, בתקופת שהותם בלונדון, התקיימה פגישה בבית פרטי של עסקן מקומי המקובל על רוב יהודי הקהילה, ונטלו בה חלק מחשובי הפעילים למען יהודי ברית המועצות.

מיכאל שטיגליץ, בהופעתו החיצונית המרשימה ובשפה האנגלית הקולחת מפיו, אמור היה לעורר את הלבבות ולפתוח את הכיסים, אלא שבסופה של ההתכנסות נשמעו ההתבטאויות הבריטיות הקלאסיות שמשמעותן אמירת לאו. הרבה מאוד מחמאות מחויכות בלי שום התחייבות ברורה למשהו.

הצעתי לאורחיי לשוב לדירה, כדי שאוכל לקיים בירור גלוי ופתוח עם העסקנים לסיבת התנהגותם המוזרה וקרירותם המופגנת כלפי אביטל ואחיה. ואמנם, לאחר כמה משפטי נימוס מקובלים, עברה השיחה לטונים גבוהים, שבמהלכה נחשף הסוד מדוע נכשל מיכאל בהעברת המסר לחבורה הלונדונית.
 
"בא אליך בן אדם, מבקש עזרה כספית ומופיע לו בחליפה מהודרת ואלגנטית שאני לא מרשה לעצמי
להתעטף בשכמותה", כך אמר ראש המדברים וחבריו הצטרפו לביקורת הזאת.

הייתי פשוט המום ממה ששמעו אוזני וההתפרצות לא איחרה לבוא.

"האם איבדתם את הבושה? כך מתנהגים עם משפחה של אסיר ציון נרדף ומוכה? זוהי מידת הכנסת אורחים של אישה אצילה כאביטל שצ'רנסקי? ולעצם העניין. מדוע לא שאלתם אותי על אותה חליפה מהודרת שכל-כך הפריעה לכם, והייתם לומדים משהו על אורח חייהם של הרעיה ואחיה?

ובכן, להווי ידוע לכם כי מיכאל הסתובב עד לימים האחרונים עם חליפה משופשפת ומבריקה מרוב יושן. זה היה בגד יום חול שלו ובגד שבת ולעיתים גם כתונת לילה. כך גם החולצה וכל מה שלבש. טרם שיצא את ארצות הברית בדרכו ללונדון, משך אותו אחד מעשירי הקהילה לחנות בגדים והכריח אותו להחליף את ה"גרדרובה" שלו. אשר על כן, ראיתם אותו כאן עם חליפה חדשה ומהודרת , שהיא הלבוש האחד והיחיד שיש לו עלי אדמות".

הנוכחים חשו שלא בנוח, אך איש לא היה מוכן עוד ליהנות ממתנת ידם.

היה זה איל ההון סירל שטיין שכיסה את כל מה שנדרש בשמחה ובטוב לב.

ריטה אייקר

כשהגעתי ללונדון ניסיתי ליצור קשר עם ריטה אייקר. על הארגון ה-35 שלה תוכלו ללמוד בקישוריות אלה

http://findingaids.cjh.org/?pID=338009
 
http://www.jpost.com/LandedPages/PrintArticle.aspx?id=69833

http://www.sovietjewry.org/history.php

http://www.angelfire.com/sc3/soviet_jews_exodus/English/Chronicle_s/ExhibitionKraft.shtml

http://www.ajwo.org/affiliateorganisations.php

אבל בעת ההיא לא ידעתי עליהן הרבה. הייתי משוכנע כי מדובר בארגון ענקי.התברר לי כי היו אלה עקרות -בית יהודיות מלונדון, ממשפחות מבוססות, שעשו מאבק למען יהודי ברית המועצות. אנטולי היה אחד מהם.

כשהתקשרתי אליה היא הייתה מאד מסויגת. היא חששה להיפגש עימי אולי בגלל שציינתי שם מסוים שלא נעם לאזניה. לבסוף נתרצתה ונפגשתי עימה בביתה בלונדון. נסעתי, אני זוכר, במונית שעלתה לי הון תועפות ולא ידעתי אם משהו יכסה לי את המוניות הללו. אבל לא היה איכפת לי.

מסיפורה, מה שהייתה מוכנה לספר, הבנתי כי הייתה כאן רשת-טלפונית של עשרות עקרות בית שנענו לכל קריאה שלה, ובמקרה שהשם "נטשה שצ'רנסקי"(אביטל) היה מעורב, הן היו מגיעות מיד.

היא הילכה עליהן קסם. למדתי את זה מיד.

הסיפור היה מרתק. הבנתי פתאום כי "ישראלים ערבים זה לזה" איננו עורבא פרח. זה סיפור אמיתי.

אותי לא מעניין הסיפור שמאחורי הסיפור הזה (אף שהיום אני יודע את רובו בפרטי פרטים מיותרים לגמרי) . עניינה אותי התוצאה. והתוצאה הייתה תהלוכות ברחבי לונדון של נשים שמרימות שלטים למען
פעילי עלייה וזכויות אדם בברית-המועצות, אסירי ציון, "רפיוזניקים".

והן, הנשים היהודיות, היו מעורבות מאד במאבק למענו של שצ'רנסקי.

כל איש, גם שליח סוכנות בלונדון ונשים יהודיות ובתי כנסת, היוו נקודות משען במאבק זה.
 
פרופסור מרטין גילברט

השיחה עם ריטה אייקר, המסויגת משהו, הסתיימה, די במהירות.

ריטה סייעה לי מאד.

אני חייב להודות שפעילות יהודיות סייעו לי לא רק בכל הקשור במאבק למען יהודי ברית המועצות אבל גם במאבק ,למשל, למען יהודי סוריה.

שם, סייעה בידי אז פעילה יהודייה קנדית, ג'ודי פלד-קאר, אבל הסיפור שלה הוא סיפור אחר לגמרי וגם בסיס הפעולה שלה היה אחר. אולי אכתוב על זה פעם.
 
התקשרתי למרטין גילברט, פרופסור במרטון קולג' באוקספורד. ידידי, יוסי מלמן אמר לי, שהוא יפגוש אותי, אבל ספק אם יהיה לו זמן רב בעבורי. ואכן, כשנפגשתי איתו בדירתו הלונדונית עמוסת הספרים ראיתי לפני אדם ממושקף שעוסק בכתיבה מהירה, בעת נובע-חד פעמי, בעת שהוא משוחח עימי. כך!

גילברט ,שלימים (עם שחרורו של שצ'רנסקי) פרסם ספר על שצ'רנסקי ("סיפור של ניצחון"), סיפר לי מעט על המאבק.

הייתי רפורטר צעיר מאד, שהמאבק למען יהודים בעולם, היה בעצמותיו ומולי עמד "טייקון" שהתבונן עלי כמשהו שמטריד אותו בעבודתו. הכרתי את עבודותיו מלימודי באוניברסיטה וכן מקריאה של האטלסים הבסיסים שלו. אבל לא הייתי אומר שהתרשמתי עמוקות מהתלהבותו אף שהוא פעל רבות למען פעילי עלייה בכלל ושצ'רנסקי בפרט.

אבל ממתי עיתונאי נעצר ליד משהו שלא מתייחס אליו?

גילברט התייחס אלי בקור אנגלי טיפוסי אבל לי זה לא הפריע בכלל.

אני הגעתי לחבריו בישראל, הם היו מעטים, והם סיפרו לי את המאבק למענו.

את נטשה לא פגשתי כי היא הייתה מוקפת באנשי "מרכז הרב" אבל שמחתי מאד שהיא מצליחה לעורר דעת קהל בעולם והיא הייתה מעוררת קהל מדהימה. ראיתי את עיניהם הנוצצות של נשות ה-35 כשאמרו את שמה. 

מיכאל שטיגליץ

מיכאל שטיגליץ זה סיפור אחר לגמרי.

כשהגעתי לשירות מילואים, באותן שנים, הוא ישב על הנגמ"ש שלו, סידר את נקודת הירי שלו, ומצץ סיגריה שהסתיימה מזמן.

הרצל גדז' שהיה מפקדי הזוטר בשירות הסדיר ומיכאל שטיגליץ היו חברים "אחים". שאלתי את הרצל באם אוכל לדבר עימו. והוא ענה לי: הוא עובד לפי הלוח שלו. הרמז היה ברור.

שבתי מהמילואים ובאורח מפתיע הודיע לי משהו שעומדים לשחרר את שצ'רנסקי.

כשחציתי את רחוב שינקין ראיתי, בפינת רחוב הגלבוע, את עו"ד אמנון זיכרוני, ידידי משכבר.

שאלתי אותו בתמימות: אתה נוסע אולי להביא שצ'רנסקי ?

הוא לא ענה לי, כדרכו, חייך ואמר: תתקשר בשבוע הבא.

לימים נודע לי כי הוא היה מעורב עד אזניו, עם חברו עו"ד וולפגנג פוגל (גיבור ספריו של ג'ון לה קארה) ממזרח גרמניה, בשחרורו של שצ'רנסקי. 

על כך כתב בהרחבה ידידי יוסי מלמן

לאחר מותו ללא עת של מיכאל שטיגליץ מדום לב ערכתי והנחיתי ערב לזכרו במוזיאון ישראל בהתנדבות מלאה ולבקשתו של מפקדי משכבר, הרצל גדז'. סיפור המאבק נפרש לעיני, גם בדירתו של שצרנסקי בירושלים, אבל גם בסיפורי חבריו של מיכאל.

שמו לא הוזכר בפומבי בערב שנערך בלשכת ראש הממשלה אבל מי שהיה צריך לדעת ידע מי עשה מה למען אנטולי ונטשה שצרנסקי. 

והחשוב מכל: שוב הוברר כי "ישראל ערבים לזה".

 

12 מרץ 2011 / 6 Adar II 5771 0
  •   הדפסה  
נתן רועי

נתן רועי נולד ביפו להורים שעלו ב"עליית גומולקה"; בעל השכלה וניסיון של למעלה משלושים וחמש שנות כתיבה תחקיר ועריכה עיתונאית הן בעיתונות הכתובה, בטלוויזיה הישראלית וברדיו (גל"צ); פרסם בישראל 18 ספרים בתחומי צבא ובטחון והחברה הישראלית; מרצה בנושאי תקשורת והיסטוריה הן ברמה אקדמית והן בפני קהל;מחבר תכניות חינוכיות הן בתחום ידיעת ארץ ישראל והן בתחום ההיסטוריה של ישראל; נמנה על צוות ההקמה של "תגלית" ומחבר תכנית היסוד של "תגלית" ב 1995; בעל שלושה תארים : משפטן Llb , היסטוריה ופילוסופיה,תואר ראשון ותואר שני Summa cum Laude; זכה בפרס של תנועת "סובלנות" (1987 ) בראשות נשיא המדינה אפרים קציר ומיכל זמורה-כהן על מאבקו העיתונאי למען חסידי אומות העולם בישראל ומתן מעמד מיוחד להם ולבני משפחותיהם במוסדות המדינה; זכה בפרס של מכון שכטר ( JTS ) בירושלים על הישגיו בלימודי התואר השני בהיסטוריה ופילוסופיה ובמלגה מטעם המכון בסיום לימודיו. נשוי באושר ואב לחמישה ילדים.