• דוד מושכל

    דוד מושכל

    נתן רועי, נתן רועי ©
Blog

אהבת חסד

דוד מושכל נולד בישראל ובגיל שנתיים היגר עם הוריו לארה"ב ועלה לישראל בגיל עשרים כדי להשיב את נשמתו לארץ שהיא עבורו בית. כל מהלך חייו היה ועודנו אהבת חסד. כך בעבודתו בסוכנות היהודית וכך בביתו, בקרב בני המשפחה והחברים. דמות מיוחדת.

 

סיפור חייו של דוד מושכל, עובד הסוכנות היהודית בעשרים ושש השנים האחרונות, הינו סיפור של שיבת הנשמה לארץ ישראל: הוא נולד בבית החולים "הקריה" בתל אביב וכשהיה בן שנתיים הוריו היגר מקרית שלום בדרומה של תל אביב לקליבלנד אוהיו. הוא גדל בבתי הספר של החברה היהודית בקליבלנד כילד יהודי אמריקני עם כל החוויות שהמצב מזמן אבל מיד עם מלאת לו 20 שנה הוא עלה לישראל כי הנשמה שלו, כדבריו, השתוקקה לשוב למקומה הטבעי. סיפורו של דוד מושכל הוא דוגמא ומופת לאדם שחייו כיהודי הם אהבת ישראל בהתגלמותה. הוא מאמין גדול בעצמה שיש בהתחברות הנשמה למקום הטבעי שלה, ארץ ישראל. ראיון עם איש נדיב רוח ומגשים ציוני מופלא.

לאורך השיחה עם דוד מושכל, עד לאחרונה עובד הסוכנות היהודית בעשרים ושש השנים האחרונות, עולה הסוגיה שמאפיינת את חייו המקצועיים והאישים : השיבה של הנשמה היהודית למולדתה ההיסטורית, לארץ ישראל. זה סיפור על עליה ובעיקר על צדקה וחסד של אדם שזה עולם המחשבה שלו.

הוא אינו אומר זאת כאמירה מהשפה אל החוץ. זה סיפור חייו.

הוא נולד בתל אביב והוריו היגרו לקליבלנד אוהיו בשנת 1966 עם חמשת הילדים. הוא היה אז בן שנתיים ימים ובמשך שמונה עשרה השנים שחי שם עד לעלייתו לישראל הוא חי חיים אמריקנים של ילד יהודי על כל המאפיינים הידועים שלו – תרבות פנאי אמריקנית , הווי אמריקני, שהיו מקובלים – גם אז- בקרב יהודים דתיים , כמו המשפחה שלו.

אביו ז"ל לברכה היה אדם דתי שהתפרנס מאריגה ואמו ניצולת ברגן בלזן . הזוג בנה בית בתנאים לא פשוטים. ואהבת ישראל, והשאיפה לשוב לארץ ישראל, לא פסקה אצלו מאז עמד על דעתו.

איך היו החיים בבית , אצלכם בקליבלנד – אוהיו , עד לעלייתך לישראל.

אמא ז"ל הייתה ניצולת ברגן בלזן. העובדה הזאת לא באה לידי ביטוי באורח מוחצן, כי נהלנו חיים רגילים, אבל היו סממנים לכך. אני זוכר שמדי פעם אמא הייתה נעורה מחלומות הבלהה שרדפו אותה. מעבר לכך, היו בהתנהגותה סממנים אופיינים לאמא היהודיה שמאד דואגת לילדיה. אצלה זה היה פי כמה וכמה. הדאגה שחס ושלום יקרה משהו לילדים היה מאד אופייני לה. היא מאד דאגה ומאד התענינה היכן אנו נמצאים. היא הייתה חייבת להתעניין בקורותינו. זה היה בית יהודי מאד, מכניס אורחים, תמיד, ובשבת בפרט. בית דתי, כמובן.

איך מנהלים חיים בגולה האמריקנית.

בעיות כלכליות הובילו את המשפחה להגירה. האחים שלי גדולים ממני במספר שנים וכל אחד מהם שהגיע לפרקו שב לישראל (ארצה). היה ברור שברגע שרק אפשר חוזרים ארצה, כי זה הבית.  לנו, הילדים, היה ברור שהמקום שלנו פה, בישראל. הרגשנו שכאן הבית האמיתי שלנו. להורים , לא היה איכפת שנשאר בארה"ב אבל הלב משך לארץ ישראל.

מה זה אומר "הבית האמיתי שלנו"?

המקום שאני שייך אליו. לא יודע אם אפשר להגדיר חיבור שכלי והגיוני כשאני אומר שישראל היא הבית שלי. זה רגשי. זה הנשמה שלי. אני יודע שבתור יהודי הנשמה שלי חייה פה , בועטת פה, תוססת פה. כאן היא עושה טוב, כי בתור יהודי זה מקומה. הנשמה , כיהודי , יכולה לפרוח ולשגשג, לכאורה, בגולה אבל זה לא חיים אמיתיים. זה חיים סוג ב'. גם אם יש לכאורה כל מה שצריך לחיים פיסיים הנשמה שם היא בדעיכה. כמה שהוא עובד , מתפרנס, לומד תורה, הנשמה שם דועכת. יש עצבות.  

אם היהודי בחו"ל היה קולט באיזה מקום הוא נמצא מבחינת הנשמה שלו הוא לא היה מסוגל לחיות שם רגע. בורא עולם עושה חסד מעמעם את החשיבה והוא נותן איזה סם הרדמה חלקית כדי שהיהודי בגולה לא יחוש את התחושה הקשה הזאת. את המציאות הנוראית שבה הוא נמצא מבחינת הנשמה.

זו התחושה שאתה חשת שם?

היה ברור לי שזה (כאן) המקום. ארץ ישראל זה המקום לנשמה שלי.

איך היה החינוך בבית , לציונות , לעלייה לארץ ? מה נאמר על שולחן השבת ?

על שולחן השבת היה חמין. במובן של הכנסת אורחים. תמיד היה מספיק לחברים שפגשתי בבית הכנסת. תמיד ידעתי שאפשר להזמין אלינו חברים לחמין. העניין הוא שכל יהודי באשר הוא יש לו מקום שאליו אפשר לסור ולחוש תחושת בית ותחושה של שבת.   שולחן שבת היה תמיד פתוח. ותמיד היה מספיק חמין. וזה קרה הרבה מאד. זה בונה את האישיות שלך.

בבית שלי למדתי חסד. למדתי מהו חסד.

אפשר לומר ש"כלל ישראל" ו"ערבות הדדית" זה בליבך ובדרכך (שהרי אנו מכירים כמה וכמה שנים)?

אני משתדל. יש כל כך הרבה ברכה בעם ישראל, בארץ ישראל, והחיבור עושה טוב. ההרגשה שאני חלק חשוב בשביל ההווי שלי והזהות שלי.

איפה למדת בארה"ב ?

למדתי בבית ספר יהודי בקליבלנד. ובו הכרתי אנשים בעלי שיעור קומה. בפרספקטיבה של שנים אני יכול לומר שהיו שם אנשים עם נשמה טובה. עברו מאז למדתי שם ארבעים שנה ואני עדיין זוכר את האישים שלימדו אותו. יש רב אחד שאני עדיין בקשר עימו. הוא בשנות השמונים לחיו ואני בקשר עימו כי הוא עומד לעלות לארץ ישראל. הנה לך דוגמא לאחדות ישראל.

עם עלייתך לישראל בגיל עשרים התגייסת לצה"ל ישר?

כן, התגייסתי ובמקביל למדתי לתואר שני בתקשורת באוניברסיטה העברית בירושלים. שירתי בגלי צה"ל הייתי תקליטן של אלכס אנסקי בתכנית הבוקר שלו והייתי בין הכתבים של הטור של התחנה "שישים שניות". שבועים אחרי שהשתחררתי, ראיתי מודעה בעיתון, והתחלתי לעבוד בסוכנות היהודית. באתי לראיון והתחלתי לעבוד באגף העליה שהיה מפיק פרסומים לעולים. הייתי רכז פרסומים באנגלית.

מה עשית בפועל , מבחינה רוחנית, בעבודתך בסוכנות היהודית

לסוכנות היהודית יש מטרות שאני מאד מזדהה עימן. אני רק מצטער שלא יכולתי לעשות עוד בכיוון ולהיות ראוי לזה.

יש כמה מעגלי פעולה לסוכנות היהודית שאני חוויתי.

האחד - חיבור לכלל ישראל. בשנים האחרונות, עבדתי עם היחידה לשותפויות שמחברים את עם ישראל עם ארץ ישראל, ואנחנו בעבודה היומיומית שלנו בסוכנות היהודית עוסקים באהבת חינם (להזכיר שבית המקדש חרב בשל שינאת חינם, חוסר האחדות). זו אבן היסוד בבניית בית המקדש שיבנה במהרה בימינו.

השני - צדקה במובן הגבוה ביותר של המילה. טול לדוגמא את תכנית "פותחים עתיד". בתכנית זו עובדים עם בני נוער בסיכון כדי שיהיו חלק תורם לחברה וזו צדקה במובן הגבוה ביותר של המילה. זכות גדולה ביותר היתה לי לעבוד בארגון שזה אחד ממעשיו. אמנם, לא עסקתי בעבודה יומיומית בזה , יותר בצד הדיווחים, אבל ראיתי אנשים גדולים שהשקיעו את כוחם ומרצם למען האידאלים האלה. למשל, אם נסתכל על אנדראה ארבל בשותפויות , עופר איסרוב עם השליחויות , ניר להב ב"תיקון עולם". יצא לי לעבוד בעבודה קרובה אליהם ויכולתי לראות את הגדולה שלהם כעובדי הסוכנות היהודית. זכות גדולה לעבוד עם אנשים כאלה.

פרשת מהסוכנות היהודית אחרי 26 ושש וחצי שנות שליחות. אני קורא בגוגל שאתה מלמד גמרא ילדים קטנים ובהתנדבות. יש אמת בשמועה זו?

לפני בית הספר אני לומד עם הילדים, בימי רביעי בבוקר, אני לומד עימם דף יומי לילדים. מגיעים ברוך השם 20 חבר'ה בבית ספר ממלכתי דתי שדי חמד - אמי"ת במעלה אדומים ללמוד דף יומי לילדים. יש לי את הזכות ללמוד את "מאורות הדף היומי" לילדים עם ילדים ואפילו "משחד" אותם בחטיף לאחר הלימוד. זה נחמד. זו הרגשה טובה.

10 דצמ' 2014 / 18 Kislev 5775 0
  •   הדפסה  
נתן רועי

נתן רועי נולד ביפו להורים שעלו ב"עליית גומולקה"; בעל השכלה וניסיון של למעלה משלושים וחמש שנות כתיבה תחקיר ועריכה עיתונאית הן בעיתונות הכתובה, בטלוויזיה הישראלית וברדיו (גל"צ); פרסם בישראל 18 ספרים בתחומי צבא ובטחון והחברה הישראלית; מרצה בנושאי תקשורת והיסטוריה הן ברמה אקדמית והן בפני קהל;מחבר תכניות חינוכיות הן בתחום ידיעת ארץ ישראל והן בתחום ההיסטוריה של ישראל; נמנה על צוות ההקמה של "תגלית" ומחבר תכנית היסוד של "תגלית" ב 1995; בעל שלושה תארים : משפטן Llb , היסטוריה ופילוסופיה,תואר ראשון ותואר שני Summa cum Laude; זכה בפרס של תנועת "סובלנות" (1987 ) בראשות נשיא המדינה אפרים קציר ומיכל זמורה-כהן על מאבקו העיתונאי למען חסידי אומות העולם בישראל ומתן מעמד מיוחד להם ולבני משפחותיהם במוסדות המדינה; זכה בפרס של מכון שכטר ( JTS ) בירושלים על הישגיו בלימודי התואר השני בהיסטוריה ופילוסופיה ובמלגה מטעם המכון בסיום לימודיו. נשוי באושר ואב לחמישה ילדים.