• הסופר חיים באר

    הסופר חיים באר

    דן פורגס עבור הוצאת "עם עובד", דן פורגס עבור הוצאת "עם עובד" ©
  • חלומותיהם החדשים, עם עובד 2014

    חלומותיהם החדשים, עם עובד 2014

    , עם עובד ©
Education

הסופר חיים באר: להיזהר ממקסמי שווא

הסופר חיים באר היה בן שלוש בפרוץ מלחמת השחרור והוא זוכר מראות מלחמה וירי על בתי ירושלים. החרדה מלווה אותו עוד מילדותו. בספרו האחרון, "חלומותיהם החדשים" (עם עובד, 2014), החרדה הקיומית באה לידי ביטוי דרך דמותו של גמלאי של "המוסד" שרוצה לכתוב ספר על "מצדה בכרמל", תכנית התבצרות אותנטית של הישוב הקטן בארץ ישראל בשנות מלחמת העולם השנייה, בשעה שכוחותיו של הפילדמרשל הגרמני ארווין רומל שעטו לעבר פלשתינה (א"י). הסיכוי של מדינת ישראל המוקפת אויבים, גם במלאת 67 שנים להיווסדה, הוא דבר שעולה בספרו האחרון, הגם שכל אחד ואחד מדפיו המרתקים אפופים חרדה קיומית. ראיון ליום העצמאות של מדינת ישראל התשע"ה

כמו כל סיפור טוב גם הסיפור הזה של חיים באר מתחיל בחלום: כל מבוקשו, חלומו, של גימלאי "המוסד" גדעון שורק להגשים משאלה ישנה - לכתוב רומן על ימי החרדה של הקרב באל עלמיין, בו הגנרל הגרמני רומל עמד מול כוחותיו של מונטגומרי הבריטי. איום הפלישה הנאצית לארץ ישראל ריחף מעל הישוב היהודי בפלשתינה - א"י. בספרו האחרון, כמו בספריו האחרים, מביא באר את תחושת החרדה סביב קיומו של אדם ושל עם.

בערב יום הזכרון מצאתיו בחדר העבודה שלו קורא באגדות החורבן שאסף מן התלמוד. הוא לא צפה בשידורי יום הזכרון כיוון שהצפייה קשה לו מאד. החרדה הזאת אינה מניחה לו, הגם שהוא כאן שבעים שנה ולא מוכן לחפש לעצמו דרכון זר. הוא אינו ליברל כמו ג'ורג' שטיינר, אלא ישראלי שנטוע עמוק בשורשיה של המדינה מראשיתה ובמקורות הספרותיים והתרבותיים של עמו.

במלחמת העצמאות היית בן 3, אתה זוכר משהו מאותה תקופה?

"אני זוכר, בהחלט זוכר כילד. הזכרון הראשון שלי, הרשמי, הוא של האימה מההפגזות של הלגיון הירדני על מערב ירושלים. אני זוכר את הבומים ושלא היה לנו מקלט. עטפנו את הבית ואת החלונות בשקי אדמה, ומאחר ולא היה ברשותנו מקלט, נשכבנו תחת המיטות. אני עדיין זוכר את הריח הנורא של נעלי הבית מתחת למיטות ואת ריח העשב הזה שהיה טחוב בתוך מזרני המיטות. היו עוברי אורח שבעת אזעקות היו נשכבים מתחת למיטות אצלנו בבית באימה נוראה. אנשים זרים לחלוטין שהצטרפו אלינו כדי להציל את עצמם.

"אני זוכר שפעם אחת פגז פגע בקומה העליונה ומהתקרה נשרו פתיתי טיח, ואני כילד קטן אמרתי לאמי באידיש: 'וויסע מורישקעאס (נמלים לבנות)', ואז אשה אחת אמרה: 'הילד הזה יהיה משורר' - זה הזכרון שאני זוכר ולא שהזכירו לי. פעם שאלתי את אמא שלי על ה"וויסע מורישקעאס", ואף כתבתי על זה, והיא אישרה את זה, כי גם הגברת השכנה זכרה זאת היטב. החוויה המעצבת שלי, כמו גם האימה, נטועות בי בהחלט.

"אני גם זוכר חייל אחד בשם שליימלה, שהיה מאלה שהגיעו עם הפורמנים, המשוריינים שעלו לירושלים הנצורה, שהיה בא אלינו הביתה ואחר כך הבינותי שהוא נגה להגיע אלינו לאכול. פעם אחר פעם הוא היה משאיר אצלנו מכתב למשפחה ולחברה שלו. אני גם זוכר את המסיבה שנערכה בביתנו כשהעיר נפתחה והמצור הוסר. עשו אצלנו לחיים עם בקבוק 777 (קוניאק של "כרמל מזרחי" שנחשב עממי) ואפילו מזגו לי מעט מן המשקה. אני זוכר את הריח ואת טבילת הביסקוויט בזה - בפעם הראשונה טעמתי משקה כזה לכבוד הסרת המצור. 

 "הייתה גם חוויה אחת שאני זוכר היטב. הייתי בן שלוש ואבי עמד לצאת מהבית, נתליתי על כנף בגדו ובכיתי שלא ילך, ואמי אמרה לאבי: 'אם הוא מבקש ממך, אל תלך'. הוא שמע לאמי ולא יצא. היה זה נס ומזל משמיים שהוא נכנע לבכי קורע הלב שלי, הילד הקטן, משום שהוא ניצל ממוות. במקום שאליו היו מיועד להגיע, למחלבה של תנובה ברחוב יחזקאל בירושלים, נפלה פצצה ונהרגו שם אנשים. אז החוויות המעצבות של חיי היו הפחד ממלחמה. אם אתה רוצה לגזור מזה את החרדה שמלווה את הגיבור של 'חלומותיהם החדשים', אתה יכול".

הספר האחרון נע סביב מישהו שהוא בטחוניסט שחרדת קיום מעסיקה אותו.

"אני לגמרי מקבל את מה שאתה אומר".

אתה באמת באמת רואה איזשהו של ערפל על קיומנו כעם? 

"בניגוד לאנשים שיוצאים נגד הכרזותיו הקיומיות של ראש הממשלה, אני  לגמרי חש כמוהו. הוא צעיר ממני בכמה שנים ואני חווה לגמרי את החרדה שלו, הדאגה שלו, האובססיבית, לקיום העם היהודי - כל אלו מקובלים עלי. איש, למשל, לא מאיים על קיומה של צרפת. אני לא מזלזל בזה אך אני מוטרד באם דרכו נכונה. אני חושב שתחושה זו גם מלווה את אהוד ברק - כולנו בערך סביב אותו גיל (אהוד  מבוגר ממני בשלוש שנים וביבי צעיר ממני בשלוש שנים ), כי זו באמת חרדה אמיתית של בני הדור הזה".

חיים גורי נשאל באם הוא חרד לגורל המדינה והוא השיב, באחד הראיונות עמו, שמדי פעם הוא הולך לאנשי בטחון בכירים ושואל אותם באם נתקיים והם עונים לו שאם נפעל נכון נתקיים. גם אתה חש כך?

"אני מסכים למה שענו לו. זה בידינו להתקיים. לכן, הדאגה שלי היא כה גדולה. יש לנו יכולת, אבל היא חייבת להיות בתבונה - התנהלות בתבונה זה הנושא שמעסיק אותי".

למרות החרדה, הספר האחרון משדר גם תקווה. איזו תקווה אתה רואה למדינה שלנו, כסופר?

"אני מגייס לתוך התשובה הרבה מאד משאלת לב משום שמה שאני באמת מוטרד ממנו באמת זו התפרקות. כשלמדתי מתמטיקה בבית הספר, אחד הגילויים המרגשים ביותר שלי היה מציאת המכנה המשותף. כאילו יש שבר כזה ושבר כזה ואומר לך המורה: 'תמצא את המכנה המשותף'. לי יש תחושה חשש עמוקה מאנשים שמנסים לפורר את האחדות, את המכנה המשותף, גם אם הוא בעייתי. גורמים אלה הם כמו הגופים החתרניים שמנסים לפורר את האחדות (מבלי להכנס לפוליטיקה). אני חושב שהפיוס, הניסוין למצוא איזשהו מכנה משותף, חשוב להמשך קיומנו.

אין לי דרכון זר ואם הייתה לי אפשרות לא הייתי עושה דרכון זר כי אין לי מקום אחר, זו התחושה שלי וגם זו שסובבת סביב ספרו של גרשון שקד, "אין מקום אחר" (הוצאת הקיבוץ המאוחד). אין פתרון אחר, כל הפתרונות שמועלים כמו ברלין וניו יורק הם לא פתרונות משמעותיים, אלא לשטויות".

איך אתה מתבונן על הספר האחרון?

"אני לא טוב בלחוות דעתי על ספריי, אני גם לא קורא את מה שכתבתי. אני לא יודע בדיוק איפה הוא עומד, אני יכול לומר לך איפה אני עומד - הספרים שלו עומדים בעצמם. הנה ראה, עכשיו אני לא יושב מול הטלוויזיה שמציגה תמונות של שכול. אני לא צריך לראות את הדברים, אני יודע אותם. אני לא צריך שיעציבו אותי, אני עצוב מבפנים. אני לא צריך שינחמו אותי כי אני אחפש את הנחמה לבד - זה המצב שלי הרגע. אני יושב כאן בחדרי ואני, לצורך העניין, לומד את אגדות החורבן, וגם קןרא את מדרשי הגאולה של יהודה אבן שמואל. אני בפאזה הסטורית, איפה הספר עומד? לא יודע. 

מה שאני כן יודע הוא שצריך להיזהר מנבואות שקר ומפנטזיות. הנושא שמעסיק אותי הוא שאצלנו במשפחה, בין השנים 1840-1842 (עוד מעט 180 שנה), היו אנשים שהאמינו שהמשיח יבוא בשנת התו"ר, והמשיח לא בא. כתוצאה מכך אחד מאנשי המשפחה, לא מאבותיי, התנצר והפך למיסיונר במצרים, קראו לו אליעזר לוריא. זה הדבר שמפחיד אותי: השבתאות, המשיכה אל מקסם שווא. אני ברנריסט במובן הזה, ואף על פי כן צריך לעבוד.

"הרצון להתבלט בכלל העולמי, כאילו להיות אחר, זו פנטזיה שצריך להיזהר ממנה כי היא בלתי אפשרית ומי שהראה לנו שהיא בלתי אפשרית היה היטלר - יהודי שהתנצר לא נמלט ממחנה ההשמדה. הרצון של יהודי גרמניה להתבולל התבדה, היטלר נותן ביטוי ליושרה המטורפת של הגויים שאומרים: 'אתם לא תוכלו להיות כמונו גם אם תתנצרו'. בעצם, אתה שומע אותי, אני לא איש השמאל או הליברל היהודי, אני גם לא ג'ורג' שטיינר, אני מבין את הדבר הנורא. אני רק מבין שמדיניות אחרת תציל אותנו כי בכוח זה לא ילך. זה מה שיש לי לומר על הקיום היהודי בדור הבא ערב יום העצמאות התשע"ה".

21 אפר' 2015 / 2 Iyar 5775 0
  •   הדפסה  
נתן רועי

נתן רועי נולד ביפו להורים שעלו ב"עליית גומולקה"; בעל השכלה וניסיון של למעלה משלושים וחמש שנות כתיבה תחקיר ועריכה עיתונאית הן בעיתונות הכתובה, בטלוויזיה הישראלית וברדיו (גל"צ); פרסם בישראל 18 ספרים בתחומי צבא ובטחון והחברה הישראלית; מרצה בנושאי תקשורת והיסטוריה הן ברמה אקדמית והן בפני קהל;מחבר תכניות חינוכיות הן בתחום ידיעת ארץ ישראל והן בתחום ההיסטוריה של ישראל; נמנה על צוות ההקמה של "תגלית" ומחבר תכנית היסוד של "תגלית" ב 1995; בעל שלושה תארים : משפטן Llb , היסטוריה ופילוסופיה,תואר ראשון ותואר שני Summa cum Laude; זכה בפרס של תנועת "סובלנות" (1987 ) בראשות נשיא המדינה אפרים קציר ומיכל זמורה-כהן על מאבקו העיתונאי למען חסידי אומות העולם בישראל ומתן מעמד מיוחד להם ולבני משפחותיהם במוסדות המדינה; זכה בפרס של מכון שכטר ( JTS ) בירושלים על הישגיו בלימודי התואר השני בהיסטוריה ופילוסופיה ובמלגה מטעם המכון בסיום לימודיו. נשוי באושר ואב לחמישה ילדים.