• לנה ברגמן והמשפחה

    לנה ברגמן והמשפחה

  • לפני העליה לישראל

    לפני העלייה לישראל

    , משפחת ברגמן ©
Aliyah

לעלות לישראל מחמ"ע

לנה ברגמן ,עוזרת בכירה לראש היחידה לחמ"ע: עזבנו את הבית, את החברים, כי ישראל הייתה בלבנו תמיד

 

אני גדלתי במשפחה נשית קטנה עם אימא סבתא ואחות גדולה ממני ב-6 שנים. אבא שלי נפטר כשהייתי קטנה (בת 5). היום אני לא בטוחה מה הזיכרונות שלי ממנו ומה השלמתי באמצעות סיפורים עליו ששמעתי מאימא ומחברים. אבא שלי היה "יהודי גאה". הוא היה מרצה למתמטיקה גבוהה באוניברסיטה. מספרים עליו שכשהוא היה נכנס בפעם הראשונה לאודיטוריום, הוא היה רושם את שמו המלא, פינקלשטיין דוד שמולביץ' (בן שמואל), בכתב ברור על הלוח וביקש מכל הסטודנטים ללמוד בעל פה ולא לעוות את שמו. אומנם הוא נפטר בגיל צעיר, אך הוא הספיק לזרוע בנו את הגאווה במי שאנחנו, בלאום שלנו, בעם שלנו וכמובן בישראל. אני גדלתי במשפחה שישראל נוכחה שם תמיד, אומנם כמשהו בלתי נגיש בתקופה ההיא, אבל בידיעה ברורה שיום אחד אנחנו נגיע למדינה שהיא המולדת האמיתית.

הדוד שלי (אח של אבא) עלה בשנות ה-70. אבא כבר היה בשלבים האחרונים למחלתו בתקופה ההיא ולכן העלייה שלנו לא עמדה על הפרק. תמיד ידעתי שיש לנו משפחה בישראל. מדי פעם גם קיבלנו מכתבים ומתנות דרך הצלב האדום. אבל כילדה גם ידעתי שאם אני מספרת על זה בחוץ, אני מסכנת את המשפחה שלי, את מקום העבודה של אימי אז תפסתי את זה כהרפתקה.היום, כשאני רואה את הילדים שלי, לא בטוח שהייתי מאחלת להם להתמודד עם התודעה הכפולה שאני גדלתי עמה.

עלייתו של גורבצ'וב לשלטון באמצע שנות השמונים היה סימן עבורנו. היה ברור שזאת ההזדמנות לעלות והיה גם פחד שהגבול ייסגר ולא נספיק. החודשים שחיכינו לאישור יציאה וכל הביורוקרטיה שאחר כך היו לחוצים מאוד. בתקופה זאת התחלנו לקבל עצות והמלצות על מה כדאי לעשות לפני העלייה. אבל בכל שיחה עבר המסר כחוט השני ששום דבר לא שווה לעכב, ולו ביום אחד, את העליה לישראל.

כפי שהיינו כל השנים, הגענו לישראל כמשפחה נשית קטנה – 4 נפשות: סבתא, אימא, אחותי ואנוכי. אימא שלי הייתה אז יותר מבוגרת ממה שאני עכשיו בכמה שנים. עכשיו אני מבינה עד כמה זה היה מעשה גבורה מצידה. היא עזבה את הכול שם – עבודה שהיא אהבה, חברים, זיכרונות. התחילה כאן, בגיל 47 , את החיים מחדש. אני חושבת שמה שעזר לה ולכולנו להתמודד בהצלחה עם הקשיים של השנים הראשונות זאת העובדה שההחלטה לעלות דווקא לישראל הייתה בחירה חופשית, מודעת ומתוך אהבה ומחויבות גדולה למדינה שאפילו עוד לא הכרנו.

היום אני חיה כאן כבר 28 שנה - 10 שנים יותר ממה שחייתי בברה"מ. צמחתי והתפתחתי כאן כאזרחית פעילה ואשת מקצוע. פגשתי כאן את האהבה שלי ויחד הקמנו משפחה לתפארת. אנחנו מגדלים 2 ילדים מקסימים: חגגנו לבת הצעירה בת מצווה והיא עלתה לתורה בבית כנסת רפורמי; הבן משרת בצה"ל והוא נבחר השנה כמצטיין הנשיא.

גדלתי כאן, התפכחתי, וגם האהבה העיוורת שלי לישראל התפתחה לאהבה בוגרת ופיקחית. אני מאמינה, בכל ליבי, שביחד נצליח לבנות כאן חברה צודקת, שנותנת הזדמנות שווה לכל אזרח למימוש עצמי, מעצימה ודואגת לקבוצות המוחלשות שבתוכה. זאת מבחינתי יציאת מצריים האמיתית.
 
במבט לאחור אני חושבת שעלייה שלי לישראל הייתה נקודת המפנה החשובה בחיי, ואם היום היה בידי לחזור 28 שנים אחורה במנהרת הזמן, לא הייתי משנה כלום.

==
הכיתוב של התמונות אוגוסט 1989 חודש לפני העלייה (מאחורה רואים את המשאית עם מטען מוכן לשיגור לישראל);  תמונה של המשפחה מהשנה האחרונה, בטכס בת מצווה רפורמי של הבת

 

04 אפר' 2017 / 8 Nisan 5777 0
  •   הדפסה  
נתן רועי

נתן רועי נולד ביפו להורים שעלו ב"עליית גומולקה"; בעל השכלה וניסיון של למעלה משלושים וחמש שנות כתיבה תחקיר ועריכה עיתונאית הן בעיתונות הכתובה, בטלוויזיה הישראלית וברדיו (גל"צ); פרסם בישראל 18 ספרים בתחומי צבא ובטחון והחברה הישראלית; מרצה בנושאי תקשורת והיסטוריה הן ברמה אקדמית והן בפני קהל;מחבר תכניות חינוכיות הן בתחום ידיעת ארץ ישראל והן בתחום ההיסטוריה של ישראל; נמנה על צוות ההקמה של "תגלית" ומחבר תכנית היסוד של "תגלית" ב 1995; בעל שלושה תארים : משפטן Llb , היסטוריה ופילוסופיה,תואר ראשון ותואר שני Summa cum Laude; זכה בפרס של תנועת "סובלנות" (1987 ) בראשות נשיא המדינה אפרים קציר ומיכל זמורה-כהן על מאבקו העיתונאי למען חסידי אומות העולם בישראל ומתן מעמד מיוחד להם ולבני משפחותיהם במוסדות המדינה; זכה בפרס של מכון שכטר ( JTS ) בירושלים על הישגיו בלימודי התואר השני בהיסטוריה ופילוסופיה ובמלגה מטעם המכון בסיום לימודיו. נשוי באושר ואב לחמישה ילדים.