• ד"ר אלכסנדר נצר

    ד"ר אלכסנדר נצר

    ניר כפרי, הסוכנות היהודית ©
Jewish Social Action

ד"ר אלכסנדר, דייר כבוד

ד"ר אלכסנדר נצר, שמתגורר בבית גיל הזהב של "עמיגור" בתל אביב, הוא מניצולי גטו ורשה, שהוסתר על ידי הוריו אצל בני משפחה פולניים קתולים, וחי בפולין, עד עלייתו לישראל, בשנת 1949; היום, בגיל 90 שנים (2017), הוא ממשיך לכתוב, לפרסם ולהופיע, כבעל תואר Ph.D בפסיכולוגיה אירגונית, בישראל ובעולם.כמוהו יש עשרות ניצולי שואה שמתגוררים בכבוד בבתי חברת "עמיגור"

נולדתי להורי פאבל ומגדה ליפשטט, בשנת 1937, בעיר וורשה שבפולין. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הייתי בן שנתיים וחייתי בגטו עם הורי, עד הפרידה מהם, ב- 7 באוגוסט 1942, כשהועברתי למשפחה נוצרית קתולית בעיר גרבולין, עיר מחוז קטנה בפרובינציית מזוביה שבפולין, על גדות נהר וילגה.

אבי היה רופא יהודי, קומוניסט, מתבולל גמור. אמי הייתה אמנית. בזמן הכיבוש הגרמני בוורשה אבי עבד כרופא והורי החליטו לא לאפשר לי לצאת מן הבית כדי שלא אחזה במחזות הנוראיים שהתחוללו בגטו. מהתקופה הזאת אין לי זיכרונות כמעט כיון שגרתי בבית סגור. ובכל זאת, יש לי שני זיכרונות ברורים : אחד – הגשר העילי של הולכי רגל שחיבר בין שני חלקי הגטו בוורשה שעליו עברתי כילד. השני -אני זוכר תחושת פחד של אנשים בשעה שבקומה השנייה או השלישית חייל גרמני צרח וזרק לרחוב בקבוק שהתנפץ.
הייתי בן ארבע ותשעה חודשים כשנפרדתי מהורי. ידעתי כבר קרוא וכתוב, כי ההורים ובמיוחד אמי, שהייתה איתי, העסיקו אותי. אמי לימדה אותי לכתוב. אני זוכר את אבי. אבי סיפר לי את סיפור ריקי-טיקי-טאבי של הסופר רודריאד קיפלינג, על אותו בן נמיות עז נפש שנלחם וניצח את הנחש שאיים להרוג את המשפחה שלו. הוא היה הלוחם נגד הרע בהתגלמותו. אולי זה מה שאבי רצה שאזכור.

בפרידה מהורי, לפני העברתי למשפחה הנוצרית, אבי אמר לי: אם משהו יבוא אליך ויגיד לך משהו הצטלב ואמור מילות שבח לישו.

וכך חייתי, כנוצרי, ואם הייתי ממשיך בדרך זו, אולי הייתי מגיע לתפקיד כלשהו בכנסיה ( הוא אומר בחיוך כבוש). הנוצרים, שאצלם גדלתי הבהירו לי שהם אוהבים אותי, כי אני מיוחד בגלל שאבי היה כזה. דברים אלה אפשרו לי לפתח אז דמות אב להזדהות עימה. הורי נרצחו אבל הם עדיין בזכרוני.

הגעתי לישראל, לאחר שורה של קשיים בדרך, בשנת 1949, והועברתי עם קבוצה של ילדים לקיבוץ מזרע.

בעת שהייתי חבר בקיבוץ נולדו לי ולרעייתי אז שלושה ילדים. והיום יש לי שישה נכדים.

כחבר קיבוץ יצאתי ללימודים אקדמיים, מה שהוביל, לביטול חברותי בקיבוץ, ובעצם שבתי מן הלימודים שלי ללא בית וללא משען כלכלי. האדמה שמתחתי כמו פערה את פיה. התחלתי במחצית שנות השלושים לחיי לדאוג למשפחתי ולי. החיים לא איפשרו לי לרכוש דירה משל עצמי למרות השכלתי הרחבה.

אני בעל תואר שלישי בפסיכולוגיה ארגונית ובשנים האחרונות אני עוסק בפסיכולוגיה פוליטית. עד כה פרסמתי כמה ספרים והספר האחרון הוא רומן פוליטי שאני מקווה שיראה אור בקרוב.
היום, אני בן 90 שנה, ופנוי לכתוב בתחומים שאני מתעניין בהם, ויש בהם כדי לשנות את התודעה האנושית.

החיים בבית "עמיגור" בתל אביב מאפשרים לי לנהל חיים ללא טרדות של איתור דירת מגורים בגילי. אני כאן כבר שנתיים והחיים שלי מתנהלים כרגיל. יש דימוי מסוים לבית מגורים של מבוגרים אבל בית "עמיגור" בתל אביב הוא מקום נוח, הצוות שלו מסייע רבות לשוהים בו, והוא מתנהל בנעימות.

מאפשרים לי לנהל חיים נורמליים לגמרי.

בשנים האחרונות, עסקתי בעיקר בתרגום מפולנית. הייתי המתרגם של  מוסד "יד ושם"  ובאחרונה יצא לאור ספר בתרגומי : העוד יוותר מי שיבכה (יומן וכתבים של משפחה בגטו וורשה) 201 .
אני מוזמן, בשל מחקרי בתחום הפסיכולוגיה הפוליטית, לכנסים בינלאומיים ובעת הקרובה אצא לכינוס של ארגון  PJSA בקנדה . הפעם אני אשא שתי הרצאות: האחת  בתחום הדה הומניזציה – תאוריה פסיכולוגית של פנטיזם – וההרצאה השנייה בתחום הנוגע לשחרור מניצול פסיכולוגי. הנושא האחרון הוא תחום הדוקטורט שלי.

הרציתי עד כה בכנסים רבים ופרסמתי לא מעט בתחום התאוריה של הדה הומניזציה שנשענת על שני גילויים שלי : תחומי העיוורון של האדם הפנאטי. חוסר היכולת שלו להבחין בגישותיו.

כאן, מבית עמיגור בתל אביב, אני עסוק בניסיון להוציא לאור ולפרסם תחום שנוגע לתודעה האנושית ולשפר את המצב החברתי בעולם הרחב.

התאוריה של דה הומניזציה שאני מרצה עליה נשענת על תגלית של תחומי עיוורון של אנשים פנאטיים שאינם רואים את אורח המחשבה שלהם.  אפשר לומר שאני עסוק בניסיון שיטתי להוציא לאור את הכשלים של התודעה האנושית והדרכים להתמודד עימם.
העובדה שאני מתגורר כאן מקלה עלי לעבוד ולחקור, כיון שהמקום מבטיח שלוות נפש, מבלי שום צורך לדאוג לטרדות הכלכליות, ואני חש שאני רגוע יותר. יש לי תחושה של חופש כאדם שחי במדינה ועבר מסלול חיים לא פשוט.

 

19 אפר' 2017 / 23 Nisan 5777 0
  •   הדפסה  
נתן רועי

נתן רועי נולד ביפו להורים שעלו ב"עליית גומולקה"; בעל השכלה וניסיון של למעלה משלושים וחמש שנות כתיבה תחקיר ועריכה עיתונאית הן בעיתונות הכתובה, בטלוויזיה הישראלית וברדיו (גל"צ); פרסם בישראל 18 ספרים בתחומי צבא ובטחון והחברה הישראלית; מרצה בנושאי תקשורת והיסטוריה הן ברמה אקדמית והן בפני קהל;מחבר תכניות חינוכיות הן בתחום ידיעת ארץ ישראל והן בתחום ההיסטוריה של ישראל; נמנה על צוות ההקמה של "תגלית" ומחבר תכנית היסוד של "תגלית" ב 1995; בעל שלושה תארים : משפטן Llb , היסטוריה ופילוסופיה,תואר ראשון ותואר שני Summa cum Laude; זכה בפרס של תנועת "סובלנות" (1987 ) בראשות נשיא המדינה אפרים קציר ומיכל זמורה-כהן על מאבקו העיתונאי למען חסידי אומות העולם בישראל ומתן מעמד מיוחד להם ולבני משפחותיהם במוסדות המדינה; זכה בפרס של מכון שכטר ( JTS ) בירושלים על הישגיו בלימודי התואר השני בהיסטוריה ופילוסופיה ובמלגה מטעם המכון בסיום לימודיו. נשוי באושר ואב לחמישה ילדים.