• זק וינונסקה

    זק וינונסקה

    הסוכנות היהודית, נתן רועי ©
Inside the Jewish Agency

ירושלים שלי

זק וינונסקה, עלה מצרפת, חי על קו התפר בין מערב למזרח ירושלים ולא מפסיק לצייר ולצלם את העיר שהוא הכי אוהב בעולם ראיון

 

מהחלון בדירתו של ז'אק וינונסקה, צייר וצלם ירושלמי יליד צרפת, אפשר לראות את קו הרכבת הקלה שחוצה את העיר מדרום לצפון, את ירושלים המזרחית והמערבית, את מה שבניהם.
הוא אומר שרגליו נושאות אותו, מעת לעת, למקומות אחרים, אבל לכאן הוא תמיד שב כאל בית. הבית שלו.

זו אמירה מורכבת למי שלא נולדת בירושלים. אבל כשאתה מתבונן בציוריו מירושלים שלו אתה מגלה עולם ומלואו של "תפר" בינו לבין הדמויות שלו, בין הערים תל אביב לירושלים, בין ירושלים לשכונותיה, והכל במבט שלו, צבעוני ושמח.

הוא נולד בליל  שבצרפת בשנה שבה נולדה המדינה, בשנת 1948, למשפחה יהודית ממוצא מזרח אירופי. במלחמת העולם השנייה היו הוריו מוסתרים וכך ניצלו. יש לו שני אחים אחד מתגורר בצרפת. השני מתגורר בירושלים. היום-הוא פנסיונר. יש לו בת ובן. הבת בפאריס והבן בתל אביב.

לעיתים הוא טס לפאריס ורק באחרונה שב משם. "הייתי שם בפעם האחרונה כמטייל. הלכתי ברחבי פאריס במשך שעות ארוכות כדי להכיר את העיר טוב יותר".  למעט, סדרת הציורים היפיפייה שלו המלווים את ספר שיריו של השנסונייר הצרפתי ז'ורז' ברסנס לא תמצאו בחדר העבודה שלו ציורים שלו מפאריס.

הלב שלו כאן מאז עלה לישראל.

עלייה מצרפת

ז'אק : "ההחלטה לעלות התקבלה בעקבות מלחמת ששת הימים אבל באיחור של 4 שנים. רשלחו לי צו גיוס לצבא הצרפתי. ואז עליתי לישראל, בלי לבקר בישראל לפני כן. זו הייתה עלייה בלי חזרה".
"מה עשיתי כאן  כעולה חדש? רציתי להיות חבר קיבוץ. הלכתי לקיבוץ. התחלתי באולפן קיבוץ שמשותף לסוכנות היהודית והתנועה הקיבוצית. ניסיתי להיות חבר קיבוץ ביחד עם אחי שהצטרף עמי לאולפן".
"היינו כל כך חרוצים , אחרי האולפן, כדי להתגבר על השנים שלא היינו, עד שהפכנו כמעט לאחראים על הלולים בקיבוץ. בוועדת קבלה לא התקבלנו כחברי קיבוץ. ועזבנו".

הוא קיבל החלטה להתערות בחברה הישראלית ועשה צעדים ברורים. הוא למד באוניברסיטה העברית, החל לעבוד בצורה מסודרת, אבל "עדיין אני לא חש ישראלי באופן מלא וזאת למרות מספר שנותיי כאזרח ישראלי" הוא אומר.

הוא הוא מחובר מאד לצרפת, לתרבותה, אבל מרבית ציוריו  - אם לא כולם – הם ישראליים עם מבט שלו, ים תיכוני כל כך .

ציורים ים תיכוניים

עולם הציור לא הגיע אליו באורח טבעי. הוא אוטו-דידקט, שלמד לצייר במרוצת השנים, ובעין שלו, הוא קלט מראות והנציח אותם עם התחושה הזאת, שהוא נושא עימו- הדמויות והנוף רוקד, צבעוני, האנשים עושים אותו צבעוני.

"למדתי ספרות וסוציולוגיה באוניברסיטה בגבעת רם. גרתי בהר הצופים. ולמדתי כמה קורסים באוניברסיטה בהר הצופים. מיד לאחר הלימודים התחלתי לעבוד בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, התגייסתי לצה"ל לחצי שנה, עשיתי טירונות, ואחרי שהשתחררתי עבדתי בתנובה, העמסתי חלב במשאיות, במהלך המלחמה כיט היה צריך לשלוח אספקה לחזית".

"אחר כך עבדתי ב"אקדמון", בגבעת רם, ומשנת 1977 עבדתי בקרן היסוד, כמנהל ארכיון בקרן היסוד. ידעו שאני מצלם והחלו להשתמש בעבודתי. בעת האחרונה אני מעביר למעלה מרבע מליון מן הצילומים שצלמתי בקרן היסוד לארכיון הציוני המרכזי " הוא מספר.
התערוכה הראשונה שלו, בישראל, הוצגה במחצית השנייה של שנות השבעים במאה הקודמת.  כל השנים הוא צילם וצייר. להיות הצלם של קרן היסוד זה לצלם באתיופיה ב 2005, לצלם באוקראינה, במרוקו, בקפריסין, היכן שמתקיימים ביקורים של משלחות קרן היסוד שצופים בפעילות שקשורה לפעילות קרן היסוד.

וירושלים הייתה תמיד במעייניו.

ירושלים שלו

כשמתבוננים בציורים שלו , שצויירו בירושלים, אפשר לראות את ה"ירושלים שלי" של ז'אק וינונסקה.

"ירושלים שלי תמיד רוקדת" הוא אומר לי בהביטו על תמונה של בתי ירושלים שנראים כקוביות הנערמות זו על גבי זו כמו נלקחו מסיפורו של חיים הזז (היושבת בגנים) או של ש"י עגנון (תמול שלשום).

"אני לא מרגיש מושפע מציירים כלשהם אלא רואה את ירושלים מנקודת מבט שלי . עבורי הצבעוניות של האנשים שאני פוגש ברחובות, בעת שאני מסייר בהם, מאפשרים לי להסתכל על העיר מנקודת מבט צבעונית. האנשים הצבעוניים משרים אווירה על הבתים האפורים של ירושלים" הוא אומר לי.

"הצבעוניות של האנשים, היחוד של העיר, הפכו את העיר להיות הבית שלי. ירושלים היא העיר שאני חוזר אליה. תמיד אני מרגיש כאן בבית, כשאני חוזר מכל מקום בארץ או בעולם" הוא מסביר.

בציוריו ניתן לראות טקסי נישואין בירושלים, אדם (הרקולס) שנושא על גבו כדור ענק וכבד ומסביבו תושבים ירושלמים, בית כנסת "זהרי חמה" מול שוק מחנה יהודה בירושלים שמהווה עבורו מעין אתר מייצג של ירושלים, ועוד.

הוא מתלבט בירושלמיות אופיינית : "אפילו הציור המופשט שלי מביא את ההתבוננות שלי על ירושלים מתוך קונפליקט שקיים בה בין חול לקודש, בין חילוניות לקדושה, בין ערבים ליהודים, וזה ניכר בציור המופשט"
אבל "למרות ההתלבטויות אני תמיד חוזר אליה, חרף הקונפליקטים הפנימיים כי זה המקום שלי . עובדה שאני כאן..."

הייתה תקופה בחייו שהוא חשב להחליף את העיר שלו, ירושלים, בתל אביב. באחד מציוריו נראים מגדלי עזריאלי בתל אביב כשבבסיסם ירושלים של הישוב הישן. כי בכל עיר בישראל יש בסיס, ירושלים.
והוא מתנדב לספר על היום יום שלו בירושלים שמציג את השקפת העולם שלו כצייר:

"יום רגיל שלו בירושלים זה ללכת ששה שבעה קילומטרים, מגיע למרכז העיר מהבית שלי, ומשם לשכונת אהל משה , זיכרון משה. אני מתעצבן כל פעם שאני רואה את הלכלוך. העיר מטונפת. אני מתרגז  אבל לא יכול להתנתק ממנה".
"פעמים רבות אני מהלך בשכונת מאה שערים. צופה בחוסר הסדר, בלכלוך, ומתקשה להתנתק ממנה. כי אני מאד מאד אוהב אותה

22 מאי 2017 / 26 Iyar 5777 0
  •   הדפסה  
נתן רועי

נתן רועי נולד ביפו להורים שעלו ב"עליית גומולקה"; בעל השכלה וניסיון של למעלה משלושים וחמש שנות כתיבה תחקיר ועריכה עיתונאית הן בעיתונות הכתובה, בטלוויזיה הישראלית וברדיו (גל"צ); פרסם בישראל 18 ספרים בתחומי צבא ובטחון והחברה הישראלית; מרצה בנושאי תקשורת והיסטוריה הן ברמה אקדמית והן בפני קהל;מחבר תכניות חינוכיות הן בתחום ידיעת ארץ ישראל והן בתחום ההיסטוריה של ישראל; נמנה על צוות ההקמה של "תגלית" ומחבר תכנית היסוד של "תגלית" ב 1995; בעל שלושה תארים : משפטן Llb , היסטוריה ופילוסופיה,תואר ראשון ותואר שני Summa cum Laude; זכה בפרס של תנועת "סובלנות" (1987 ) בראשות נשיא המדינה אפרים קציר ומיכל זמורה-כהן על מאבקו העיתונאי למען חסידי אומות העולם בישראל ומתן מעמד מיוחד להם ולבני משפחותיהם במוסדות המדינה; זכה בפרס של מכון שכטר ( JTS ) בירושלים על הישגיו בלימודי התואר השני בהיסטוריה ופילוסופיה ובמלגה מטעם המכון בסיום לימודיו. נשוי באושר ואב לחמישה ילדים.