• פנינה אגנייהו

    פנינה אגנייהו

    , באדיבות פנינה אגנייהו ©
Israel In Your Community

לקדם את קהילת ביתא ישראל

פנינה אגנייהו, שעלתה לישראל, בגיל 4, במסגרת מבצע משה להעלאת יהודי אתיופיה, רואה בחייה במדינת ישראל כר פעולה לפעילות חברתית שתקדם את קהילת ביתא ישראל בתוך כלל עם ישראל. באחרונה שבה לישראל משליחות בת ארבע שנים בפדרציה היהודית בוושינגטון, שם נרתמה להגן על מדינת ישראל, והכירה מקרוב את יהדות צפון אמריקה. כתב נתן רועי, צילומים באדיבות פנינה אגנייהו

 

סיפורה של פנינה אגנייהו שעלתה לישראל במבצע משה בגיל 4 שנים הוא סיפור של התחדשות, חשיבה מחוץ לקופסה, וזאת בשל פעלה להצגת החברה האתיופית בחזית החברה הישראלית ויצוג הסוכנות היהודית, כשליחה קהילתית, במשך ארבע שנים בבירת ארה"ב, וושינגטון.

פנינה (פלגו=כמיהה באתיופית) אגנייהו היא אישה חולמת לשנות עולם. זה מסלול חייה. "אבי קרא לי : טספ - נש (התקווה שלי) , שם מחייב". מאז עשתה כל מה שביכולתה על מנת להגשים את החלום והתקווה ובדרך שמייחדת אותה.

פנינה שבה מתפקיד של שליחה קהילתית, במשך ארבע שנים, בוושינגטון די.סי.  היא הייתה שליחה מצליחה, ששבה היישר לבית הספר למנהיגות במכון מנדל בירושלים, והיא שואפת להשפיע בתחום שנוגע לעולם היהודי בכלל והקהילה האתיופית בפרט.

הסיפור מתחיל בצילום של ילדה קטנה, מבוהלת וחבוקה בידיה של אמה, זמן קצר לאחר שעלתה, במסגרת מבצע משה, לארץ ישראל. זו, פלגו, פנינה, שעלתה עם אמה, אחותה, הדוד ובני הדודים, לישראל. האב נותר מאחור.

"נולדתי בכפר יהודי קטן ,  טלק - דנגיה (סלע ענק), ליד העיר גונדאר. כשהחלו השמועות, בשנת 1984 , על יהודים שעוזבים לארץ ישראל, התחלנו להתארגן לעלייה. בסוף תהליך ארוך, עלינו לישראל, ב 27 בנובמבר 1984, אבל התחלנו את המסע שמונה חודשים לפני כן" היא מספרת.

"היינו שבעה חודשים, קודם לעלייה, במחנה פליטים בסודאן ולקח לנו מספר ימים להגיע מהכפר לסודאן. אמא שלי זוכרת שלקח לנו להגיע מהכפר שלנו למחנה בסודאן – 12/14 יום. אני הייתי בת שלוש".

"במסע שלנו השתתפו מהמשפחה שלי : אני, אמא שלי ואחותי. אמא שלי (25) הצטרפה לדוד שלה. ומדוע אבי לא עלה עימנו ? אבי, אחרי חמש שנים בצבא, קיבל נשק מהצבא, וטרקטור לחרוש ולעבוד בו, אז מבחינתו היה לו טרקטור, ואדמה לעבד והוא חשב שכדאי שיישאר באתיופיה. נדיר שיהודי קיבל "מתנת שחרור" שכזו".

"השמועות, בינתיים (עוד לפני שיצאנו לדרך), היו שאנשים לא שרדו את המסע. אבא שלי חשב שיש לו אדמה ולאחר שנלחם הפך לפטריוט אתיופי. אמא שלי באה מבית ציוני, למרות שלא ידענו אז על תנועת הציונות, אביה היה מזקני הכפר ושוחט. לה היה ברור שהיא חייבת לעלות. ואמי חטפה אותנו. כך הגענו לבקו"ם באשקלון. אני כמעט לא זוכרת מאום מבסיס הקליטה והמיון באשקלון".

"אני זוכרת רגעים קטנים מהמרכז קליטה במעלות. הייתי בת 4-5 שנים. אני זוכרת את השכונה. הובילו  אותנו לבנייני רכבות, שבהם שוכנו עולים. אני זוכרת שהייתה כיתת אולפן. ואני זוכרת במעורפל תמונות משם. אני זוכרת את המתנדבים האמריקנים שעבדו עמנו. אני זוכרת גברת בשם ריצ'ל שבאה לשחק איתי והיא לימדה את אמא שלי להשתמש בתנור מטבח".

המפגש המאוחר עם האב

האבא של פנינה לא עלה לישראל. בשנת 2005 היא יצאה לפגוש את אביה כשהייתה כבר בת 24.

"טסתי לפגוש אותו לאחר תהליך ארוך. לפני שקיבלתי את ההחלטה לצאת להיפגש אתו קיבלתי פרטים עליו. משהי ממבצע שלמה הגיעה (אני הייתי על מדי צבא) והביאה לי תמונה שלו ומכתב ממנו. התחלתי להתכתב אתו. כל שלושה ארבעה חודשים קיבלנו מכתב. פחדתי מהשפה, כי האמהרית שלי לא כל כך טובה כמו של אבא שלי. חברה של אמא שלי הייתה כותבת ומקריאה לי ומספרת לי איך הוא מתגעגע ואוהב".

"ב 2005 הייתי בשליחות של הסוכנות היהודית באוסטרליה (סמינרים ציונים, שליחות קצרה) ואז חברה שלי מבית הספר התיכון אמרה שהיא רוצה לטייל באפריקה ואמרתי לה : בואי נטוס לאתיופיה. חזרתי מאוסטרליה לישראל לשישי - שבת וטסתי לאתיופיה. נסענו לשלושה שבועות רק אני והחברה שלי".

"נחתנו באתיופיה ונסענו לכפר מגוריו של אבי, עזזאו , עיירה ליד גונדר. הלכתי לכפר שלנו לראות  את ה"נני" שלי (מטפלת) , הנוצרייה, והיא פתחה את הדלת. היא התייפחה וצלמתי בווידאו את המפגש הזה. ורק אז הלכתי לראות את הבית שבו גדלתי".

"האישה שישבה בבית שלנו הכחישה שהיה לנו בית והיא גרה בבית שלה. היא אמרה שהבתים חדשים. זו הייתה חוויה מטלטלת. פתאום מבינים דברים ששומעים עליהם כמו טעמים, מאיפה הטעמים באים. ביקור כזה נותן פרספקטיבה על החיים בישראל כי זו הייתה גם חוויה אנתרופולוגית".

"אבי ארח אותי. הלכתי לגור אצלם לכמה ימים והתייחסו אלי כאל נסיכה ("פרינססה) . היה לאבי בית. ובבית הזה הייתה יחידת דיור , חדר נפרד, של הבת שלו שהייתה נשואה לחייל שהיה בצבא. נתנו לי את החדר שלה".

"אני זוכרת שהמפגש עמו לקח זמן. התיאום עמו היה קשה כי הוא שאל : מתי אני מגיעה. הוא רצה לחכות לי. קבענו ב 10:00 בבוקר ואחד מבני המשפחה אמר שאבי חיכה משעה חמש בבוקר. השמועה על בואי נפוצה בכפר. השכנים עשו לי קבלת פנים וחיכו וזה היה מרגש ויפה. הבית של אבי הפך מוקד עלייה לרגל".

"מסתבר שכל השנים חיפש אותנו כי הוא ידע שיש לו שתי בנות. כששלחתי לו תמונות שלי ושל אמא שלי ואחותי הוא התרגש. חברה שלי, שעמה הגעתי, המשיכה בטיול ונשארתי בכפר עזזאו כמה ימים. עברתי, כאמור, להתגורר איתם לכמה ימים ויכולתי לראות את הפערים המטורפים בין אתיופיה לישראל. למשל, הבת שלו שהיא מורה הולכת כמה שעות לבית הספר. כשאני חושבת על זה ואני עורכת עיבוד עצמי שלי : זה כלל לא מובן מאליו שיש לי תואר ראשון ושני באוניברסיטה. אני זוכרת שהייתי באמצע לימודים והיו לי מחשבות על קריירה והמפגש הזה היה חוויה מאד מטלטלת עבורי. זה היה שבוע מרגש מאד וקשה באופן מיוחד. בכיתי, כי ראיתי ילדים מקבצים נדבות וגיליתי בתוכי המון הערכה לאמא שלי ולחיים שיש לנו בישראל. וזה היה המון בהשוואה למה שראיתי באתיופיה".

"החיים שלנו בישראל היו שונים מאד ממה שראיתי באתיופיה. אמי נישאה שוב, בישראל, למדריך שקיבל אותנו במרכז הקליטה. הוא עזר לה להתאקלם וכך יש לי את אחי ואחותי הצעירים. אחותי נסעה בעידודי  לאתיופיה והיא חזרה עם כבוד למה שהיה לה כאן בבית, כי ראתה היכן הם שם ואיך אנו חיים כאן".

"ההורים זוכרים את האווירה ואת החוויה ואת השייכות לקהילה והם נשענים על הזיכרונות הללו. אנחנו חיים כאן ובונים כאן חיים".

העבודה החברתית כמוטו לחיים

פנינה היא בוגרת האוניברסיטה העברית בהיסטוריה של עם ישראל וסוציולוגיה מהאוניברסיטה העברית ותואר שני במנהיגות ציבורית פוליטית באוניברסיטת תל אביב והיא החלה את דרכה כמנהיגה וכמנהלת ארגון "הלל" באוניברסיטת תל אביב והופיעה כמרצה בפני סוגי קהל שונים.

כמי שגדלה כאן, נטלה על עצמה להיות יזמת. אחת מן היוזמות שלה ושל אל"מ (מיל.) עמר בר לב הקמת ארגון בשם "עורו" שפועל לדחיפה של נושאים חברתיים שמעניינים את "הציבור השקט", זה שמשלם מיסים ולא מגיב על המתחולל.

בנוסף לעבודתה בארגון "הלל" היא הייתה חברת וועד בארגון "אחרי", שמעודד להצטרף למסגרות צבאיות והצעירים מאז השתלבו בכל היחידות הצבאיות. הסוכנות היהודית משתפת פעולה עם ארגון "אחרי" באמצעות המכינות הקדם הצבאיות מיסודה.

בנוסף היא עסקה בחיזוק התדמית האתיופית ובקשר אל העולם היהודי.

"השליחות האמיתית שלי לחיים : להביא את הקהילה האתיופית לחזית החברה הישראלית. יש לנו - כקהילה מפוארת - מעבר לעיסוק באוכל , בפולקלור. יחד עם מספר חברים  קדמנו  דרך משרדו של הנשיא שמעון פרס, שעזר ותמך  בצורה חיובית את הקהילה היהודית-אתיופית".

"אחת הפעולות שעשינו היה שיתוף פעולה בין ארגון הסטודנטים היהודיים "הלל" ובית אבי-חי קיימנו את אירוע הסיגד שמתקיים בכ"ט בחשון מדי שנה לציון ההתחדשות של הקשר בין האדם לאל. האירוע התרבותי הראשון התקיים באוניברסיטה העברית ב2003 ואז בית "אבי חי" הבין שזה משהו מכובד ושיתפו עמנו פעולה".

"השיא של פעילות הסיגדיאדה היה בשנת 2012 כאשר מילאנו את אולם ז'ראר בכר בירושלים עם שבע מאות משתתפים. רציתי שהקהילה תתבלט בתחום התרבות וזה היה המקום שלי  מראשית הפעילות הזאת".

"אחת האמניות הראשונות שהופיעה באירועים אלה היא  הזמרת והיוצרת אסתר ראדה למשל. זו הייתה הפקה של שלושה חודשים (היום היא זמרת בינלאומית). עבדנו עם מנהל מוסיקלי אמנותי. לא רק זאת: פנינו ל"הבימה" ואמרנו שאנחנו רוצים לעשות סיפור של ה"סיגד" לקהל התל אביבי (לא רק לקהל ירושלמי)". אך בזמנו זה לא היה "מספיק" מתאים לרוח התרבות של הבימה ולא האמינו שיהיה לכך קהל.

"מי שמפיק את ה"סיגד-יאדה" בתל אביב הוא שי פרדו שפעל להביא את החגיגה הזאת כחלק מהתרבות הישראלית וזה התפשט והפך חלק מן האירועים שקשורים לקהילה האתיופית ונותנים לה אפשרות להופיע בחזית החברה התרבותית".

פנינה מציינת כי היא מונעת מהרצון לפעול בפעילות חברתית למען הבלטת עדת ביתא ישראל, עולי אתיופיה.

ואז, לאחר שסיימה את הלימודים ופעלה בפעילות חברתית למען הקהילה, הצטרפה לעולם השליחות של הסוכנות היהודית על מנת להכיר את יהדות ארה"ב.

השליחות הקהילתית לוושינגטון די.סי

המעבר מפעילות קהילתית בישראל לפעילות קהילתית בקהילה היהודית בארה"ב הוא פרק בפעילותה של פנינה. "יש החושבים שהם יוצאים לשליחות על מנת לחנך ולהשפיע ואינם מבינים שהשליחות עובדת לשני הכיוונים : אתה מושפע לא פחות ממה שהשליחות עושה לך ומחוללת בחייך".

ואכן, השליחות חוללה שינוי. פנינה אומרת שהתהליך של "לחולל שינוי" כולל גם את השינוי שהשינוי מחולל אצלך.

כשהגיעה לוושינגטון די.סי היו ברור לאלה שעבדו עימה כי בישראל היא הייתה מעורבת במאבקים חברתיים, ביוזמות חברתיות, ואף נבחרה כנציגה במועצה להשכלה גבוהה. בשנת 2014 הכתיר אותה עיתון "הארץ" כאחת מ 66 הנשים המשפיעות בישראל שעליך להכיר.

ובתוך פרק זמן קצר, היא הפכה לדוברת מרכזית, ציונית, בהופעות ברחבי וושינגטון ובשנים שהיא שהתה בוושינגטון הגיעו לישראל הדי ההצלחות שלה כנואמת.

בזמן מלחמת "צוק איתן" ומלחמת לבנון השנייה פנינה נאמה למען ישראל בעצרות תמיכה שונות ברחבי וושינגטון והציגה עמדה תקיפה נגד הטרור ונגד הפגיעה בישראל.

עם סיום הקדנציה שלה כשליחה בוושינגטון התקבלה בקשה בהנהלת הסוכנות היהודית שתמשיך את תפקידה לשנה הרביעית.

התברר שפעלה, מאז עלתה לישראל, הינה פעילות מחוללת שינוי.

מחוללת שינוי

"האם חוללתי שינוי בפעילותי בוושינגטון ? זו שאלה גדולה. אני מאמינה שאני עושה שינוי בדרכים שונות בעת שאני עובדת עם שליחים בקהילה שלנו, רבנים מכל הזרמים, צעירים ומנהיגים. אין המדובר בשינוי אלא במה שאני מאמינה : האימפקט שאני מותירה בשיחה קצרה בארבע עיניים, פאנל , הרצאה, תכנית שאני מנהלת".

"בכמה מן המפגשים שהיו לי בקהילה שלנו בוושינגטון אני יכולה לומר שהסיפור האישי שלי כישראלית צעירה – יהודיה ממוצא אתיופי –הייתה לו השפעת מה עליהם. בעת שדיברתי אל נשים בקהילה שלי יכולתי לראות איך הסיפור שלי יכול לחפוף לסיפור האישי של נשים אחרות" היא סיפרה

"יש לעיתים שבעבודתי בוושינגטון התבקשתי לדבר למגוון רחב של נשים מגיל בת מצווה עד לנשים בוגרות ואז דיברתי על נקודת ההשקפה שלי כיהודייה ממוצא אתיופי שלעיתים היה קשה לה להגשים את דרכה בישראל. ללא ספק, בדרך כלל להיות אישה יהודייה משפיע על דרכי כאם יהודייה שיודעת איך לאזן בין העבודה בקהילה והיותי אם יהודייה".

"העבודה בוושינגטון שינתה את חיי במובן שלמדתי דרכי עבודה בוושינגטון שהינם שונים מאלה המקובלים בישראל. יש כאן הערכה שונה לזמן שלך, נותן כבוד לזמן שלך".

"כמובן, שגישתי לפלורליזם הדתי השתנתה מאז הצטרפתי לקהילה המסורתית , של התנועה הקונסרבטיבית בוושינגטון, ואני יכולה לקבל גישות אחרות כאן ובישראל".

"יש החושבים שהם יוצאים לשליחות על מנת לחנך ולהשפיע ואינם מבינים שהשליחות עובדת לשני הכיוונים : אתה מושפע לא פחות ממה שהשליחות עושה לך ומחוללת בחייך".

רוצות להשפיע? מנהיגות – הצטרפו אלינו למסלולי השליחות השונים של הסוכנות היהודית

=

 

12 נוב' 2017 / 23 Heshvan 5778 0
  •   הדפסה