• אורית יגרדו ובתה

    אורית יגרדו ובתה

    ניר כפרי, הסוכנות היהודית ©
Aliyah

הנס של אורית

אורית יגרדו אפרים כמעט ונפטרה בסודאן, בדרכה לארץ ישראל, אבל הצליחה, בעזרת חברים ובני משפחה, לעמוד על רגליה, לעלות לישראל, להקים בית לתפארת ולהשיב לאחיה – בני עדת ביתא ישראל, יהודי אתיופיה, טובה כמדריכה ומסייעת להם במרכז הקליטה חניתה

 

עליתי במבצע משה, שנים לאחר שאחי , קסה ג'ולה מסאלה, נרצח על ידי המשטר המרקסיסטי באתיופיה שהונהג שם. . הוא נרצח ב 1969 כשמנגיסטו היילה מאריים עלה לשלטון. הייתי ילדה אמנם אבל זה דירבן אותי, את אחי ואחיותיי, לעלות לארץ ישראל. אומרת אורית יגרדו אפרים, שמשמשת כמדריכה ומסייעת במרכז הקליטה חניתה מיסודה של הסוכנות היהודית.

העלייה החלה בימי השלטון הדיקטטורי באתיופיה.

אורית : "ראשית העלייה שלי הייתה עם הצעירים, בלי ההורים. הדרך הייתה מאד קשה. נענו בלי מים ללא אוכל.  אחרי כמה ימים של הליכה,  שישה ימים ולילות, עמדנו לפני הכניסה לסודאן". 
"כשנותרו לנו יומיים להיכנס לסודאן התחלתי להרגיש  רע וממש התמוטטתי. ניסו לרפא אותי, לעזור לי, הקיזו דם על מנת להפחית לחץ, ואני איבדתי את ההכרה.  הבן דוד שלי שהיה איתי שמע אותי אומרת : אני עומדת למות. אמרתי לו : תלך עם חברים. אני אשאר כאן. אחרי ששמע את דברי הוא הזעיק עזרה".

"חברים , אחד מחזיק בצד ימין ואחד בשמאל, גררו אותי כל הדרך. במשך יומיים, יום ולילה, גררו אותי. כל הציפורניים ברגלי נעקרו מהמשיכה. הגענו לסודאן ולאט לאט טיפלו בי והתאוששתי."

"הגענו למחנה הפליטים, מחנה אמרקובה, ומצאתי מקום באוהל. היינו באוהל והיה קשה לשתות מים כי המים היו חמים והאוהל להט מהחום. לא היה מה לאכול. נתנו לנו שם אוכל קשה".

"לבסוף, כשהחלמתי מעט, הלכתי לעבודה יומית  במחנה וסיעתי להכין אינג'רה. למזלי, הגעתי לאשה בלי ילדים, שאיבדה את אחותה בדרך, והיא חיבקה אותי, כי אני דמיתי לאחותה. היא טיפלה בי כאילו הייתי הבת שלה. התחלתי לעבוד במחנה בהגשת אוכל לילדים, לבשל להם הכל. אח שלי היה עימי והצטרף אלי".

"הייתי ארבעה חודשים במחנה הפליטים וראיתי את האסון של תחילת מות הילדים. היה מאד קשה. יומיום נפטרו 10-20  בני אדם וזאת בגלל האוכל וההזנחה"

" למחנה הגיעה ההצלה. הגעתי לגדריף וחברים של אח שלי הוציאו אותנו. אמרנו לסודאנים במחנה שעזבנו כי לוקחים אותנו אנשי הצבא"

"לבסוף המטוס של חיל האוויר הגיע, החיילים הובילו אותי ואת חברי למטוס, ועלינו בדרך לישראל".

"לא הסבירו לנו הרבה. הגענו למחנה שהכינה הסוכנות היהודית באשקלון. שם, קיבלנו בגדים, שם חיינו כמעט בחשאיות. ממתקן של הסוכנות באשקלון. הגענו לצפת ושם נתנו לנו 3 חדרי מגורים. היינו אני גיסתי ואחי. בחדר אחר היה זוג עם שני ילדים והבת שלהם, וניסינו להתחיל לחיות".

"אחרי התקופה בצפת עברתי לעתלית ושם הכרתי את בעלי. קיבלנו דירה ציבורית, 2הילדים שלנו נולדו, ובסוף תקופה מסוימת עברתי לשכונת שער עלייה בחיפה".

"היום, אני עובדת במרכז הקליטה בחניתה ומסייעת כמיטב יכולתי לעולים החדשים, וזוהי סגירת מעגל. קיבלתי ואני מחזירה לאחי את מה שאני קיבלתי. אני רוצה לסייע להם. מאד רוצה".

"מן העלייה שלי יש המון ברכה : למשל, אחת הילדות שהייתה עימנו בצפת – שמחה מסלה, היא שליחה של הסוכנות היהודית זו השנה השלישית, בתי – רבקה אברה היא שליחה של הסוכנות היהודית, זו השנה השלישית. . האחיין שלי , שעימו עלינו לישראל,. קיבל דוקטורט בטכניון, ד"ר שלמה מהארי  , והוא עושה פוסט דוק עם קרן פולברייט. בחשמל פיסיקה. הוא עלה בגיל חמש והוא דוקטור. אחותו נוירולוגית שלמדה שם.  היא באוניברסיטת קליפורניה בסנטה ברברה, ויש לי אחיינית , ד"ר רחל מסלה, שהיא דוקטור לכימיה".

21 נוב' 2017 / 3 Kislev 5778 0
  •   הדפסה  
נתן רועי

נתן רועי נולד ביפו להורים שעלו ב"עליית גומולקה"; בעל השכלה וניסיון של למעלה משלושים וחמש שנות כתיבה תחקיר ועריכה עיתונאית הן בעיתונות הכתובה, בטלוויזיה הישראלית וברדיו (גל"צ); פרסם בישראל 18 ספרים בתחומי צבא ובטחון והחברה הישראלית; מרצה בנושאי תקשורת והיסטוריה הן ברמה אקדמית והן בפני קהל;מחבר תכניות חינוכיות הן בתחום ידיעת ארץ ישראל והן בתחום ההיסטוריה של ישראל; נמנה על צוות ההקמה של "תגלית" ומחבר תכנית היסוד של "תגלית" ב 1995; בעל שלושה תארים : משפטן Llb , היסטוריה ופילוסופיה,תואר ראשון ותואר שני Summa cum Laude; זכה בפרס של תנועת "סובלנות" (1987 ) בראשות נשיא המדינה אפרים קציר ומיכל זמורה-כהן על מאבקו העיתונאי למען חסידי אומות העולם בישראל ומתן מעמד מיוחד להם ולבני משפחותיהם במוסדות המדינה; זכה בפרס של מכון שכטר ( JTS ) בירושלים על הישגיו בלימודי התואר השני בהיסטוריה ופילוסופיה ובמלגה מטעם המכון בסיום לימודיו. נשוי באושר ואב לחמישה ילדים.