מעיונים של נחמה ליבוביץ

השבת אבידה

פרשת כי תצא יש בה (לפי מניין המצוות של הרמב"ם (שבעים ושתים מצוות) עשה ולא תעשה), והיא העשירה במצוות מכול פרשיות התורה, לפיכך נקדים בה את דברי המדרש העוסקים בתכלית המצוות בכללן.

כב ו כי יקרא קן-צפור לפניך בדרך בכל-עץ או על-הארץ אפרחים או ביצים והאם רובצת על-האפרחים או על-הביצים לא-תקח האם על-הבנים.

כב ז שלח תשלח את-האם ואת-הבנים תקח-לך למען ייטב לך והארכת ימים.

דברים רבה ו, ג : זה שאמר הכתוב (משלי א, ט):"כי לוית חן הם לראשך" מהו "כי לוית חן"? אמר ר' פנחס בר חמא: לכול מקום שתלך המצוות מלוות אותך (דברים כב, ח): "כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך". אם עשית דלת- המצוות מלוות אותך, שנאמר (שם ו, ט): "וכתבתם על מזוזות ביתך". אם לבשת כלים חדשים המצוות מלוות אותך, שנאמר (שם כב, יא): "לא תלבש שעטנז". אם הלכת לגלח המצוות מלוות אותך, שנאמר (ויקרא יט, כז): "לא תקיפו פאת ראשכם". ואם היה לך שדה והלכת לחרוש המצוות מלוות אותך, שנאמר (דברים כב, י): "לא תחרוש בשור ובחמור יחדו". ואם זרעת אותה המצוות מלוות אותך, שנאמר (שם שם, ט) "לא תזרע כרמך כלאים". ואם קצרת אותה המצוות מלוות אותך, שנאמר (שם כד, יט): "כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עמר בשדה, לא תשוב לקחתו, לגר ליתום ולאלמנה יהיה... ". אמר הקדוש ברוך הוא: אפילו לא היית עוסק בדבר אלא מהלך בדרך המצוות מלוות אותך, מניין? שנאמר (שם כב, ו): "כי יקרא קן צפור לפניך... לא תקח האם על הבנים".

הנה כי כן רואה הדרשן את המצוות כמלאכים הטובים המלווים את האדם, המוסיפים לו, למעשיו ולחייו "לוית חן". כול פעולה ותהיה עשייה גמורה של חולין, כעשייה לצורכי גופו כגון תספורת ולבישת בגד, עשייה לשם דיור כגון בניית בית, עשייה לשם סיפוק צרכיו הכלכליים כגון עבודות שדה וכרם כול עשייה אנוכית של חיי יום יום, המצוות המלוות מעלים אותה לדרגת קדושה, לעבודת ה'. ואולם גישה אחרת נמצא במדרש במדבר רבה יז, ה-ו לאותו עניין שאנו עומדים בו, והוא תכלית המצוות כולן:

הדא הוא דכתיב (תהלים צז, יא): "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה" זרע הקדוש ברוך הוא את התורה (התורה היא האור) ואת המצוות להנחילם לישראל לחיי העולם הבא, ולא הניח דבר בעולם, שלא נתן בו מצווה לישראל. יצא לחרוש (דברים כב, י): "לא תחרוש בשור ובחמור יחדו": לזרוע (שם שם, ט): "לא תזרע כרמך כלאים": לקצור (שם כד, יט): "כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה, לא תשוב לקחתו... ": לש-(במדבר טו, כ): "ראשית עריסותיכם חלה": קן צפור שילוח הקן (דברים כב,ז): "שלח תשלח את האם": .... נטע (ויקרא יט, כג): "וערלתם ערלתו את פריו": קבר מת (דברים יד, א): "לא תתגודדו": מגלח שערו (ויקרא יט, כז): "לא תקיפו": בנה בית (דברים כב, ח): "ועשית מעקה לגגך", (שם ו, ט): "וכתבתם על מזוזות ביתך": נתכסה בטלית (במדבר טו, כח): "ועשו להם ציצית"... משל לאחד מושלך לתוך המים (טובע בים), הושיט לו הקברניט את החבל (משל הוא לחוטי הציצית()ואמר לו: תפוס חבל זה, שאם תניחהו אין לך חיים. אף כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: כול זמן שאתם מדובקים במצוות (דברים ד, ד): "ואתם הדבקים בה' אלקיכם - חיים כלכם היום". וכן הוא אומר (משלי ד, יג): "החזק במוסר, אל תרף, נצרה, כי היא חייך".

כאן אין הדרשן רואה את האדם כמטייל בגנו של הקדוש ברוך הוא להנאתו והמצוות הן מלוויו המוסיפים לו חן ויופי, אלא האדם נתון במאבק עם הגלים הסוערים הם הם יצריו בים החיים, הוא עומד לטבוע בכל רגע ורגע לולא הקברניט אשר בחסדו מושיט לו את החבל שיחזיק בו ולא יטבע, והן הן המצוות המצילות אותו והנותנות לו כוח ועמידה במאבקו עם יצריו. ואין חיים עטורי מצוות בניגוד לחיים ריקים ממצוות עניין ליופי ולנוי ולהתעלות, אלא עניינם בהבדל שבין חיים ומוות, בין הצלה מטביעה למוות מטביעה, כמו שנאמר (דברים ד, ד): "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום".

בעיוננו זה בחרנו לעסוק במצווה אשר טעמה מובן ומבורר, הלוא היא מצוות השבת אבידה. 

כב א לא-תראה את-שור אחיך או את-שיו נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך.

כב ב ואם-לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו ואספתו אל-תוך ביתך והיה עמך עד דרש אחיך אותו והשבתו לו.

כב ג וכן תעשה לחמרו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל-אבדת אחיך אשר-תאבד ממנו ומצאתה לא תוכל להתעלם.

מצוות השבת אבידה הוזכרה כבר לראשונה בפרשת משפטים :

שמות כג ד כי תפגע שור איבך או חמרו תעה השב תשיבנו לו.

וחזרה ונשנית כאן מפני כמה דברים שנתחדשו בה, וכמה וכמה דינים שאנו לומדים מנוסח הדברים המורחב שבפרשתנו. כבר עמד הרמב"ן (דברים כב, א) על כך שבשמות מדובר ב"תועה"  "שתעה מדרכו ויכול להטותו הדרך, בלא עמל גדול", ואילו במקומנו מדובר בשור או שה "נדחים" "שברחו ממנו והרחיקו", ויש בהחזרתם טורח ועמל, ואף על פי כן אין אתה בן חורין להיפטר מהם. מכפל המלים "השב תשיבם", אף על פי שזו צורה רגילה בתורה ובנביאים וכתובים, לומדים אנו את חומרת הדרישה בקיום המצווה. בצדק תרגמו המתרגמים צורה עברית זאת, שאין לה מקביל בשפות אירופה, על ידי תוספת ביטוי מחזק: :  brother King James Version Thou shalt in any case bring them again unto thy

וביתר דיוק וקירבה למקור העברי : : Buber – Rosenzweig Zuruck sollst du sie, zuruck deinem .Bruder bringen
וחכמינו למדו מצורת הפועל הזאת בספרי (פיסקא רכב :כב, א) "השב תשיבם ": החזירה וברחה, החזירה וברחה- אפילו ארבעה וחמישה פעמים-(חייב להחזירה), שנאמר: "השב תשיבם".

ומן הייתור של המלים (כב,ב): "והשבותו לו" שלא היה לו אלא לומר: "והיה עמך עד דרוש אחיך אותו" וממילא שלאחר דרוש אחיך אותו לא יהיה עוד עמך מייתור זה למדו רבותינו, והדברים מובאים כך ברש"י :"והשבותו לו" : שתהא בו השבה, שלא יאכל בביתך כדי דמיו ותתבעם ממנו. מכאן אמרו: כול דבר שעושה ואוכל יעשה ויאכל, ושאינו עושה ואוכל יימכר.

רואים אנו שאין מצוות השבת אבידה דבר סביל בלבד, של החזקת האבידה עד שיתבעוה בעליה, אלא מעשה פעיל לשמירת רכושו של הזולת, של דאגה וטיפול והתעניינות שתהא בו השבה. ומספרים מקורותינו בגמרא ובמדרש כיצד היו צדיקים כר' פינחס בן יאיר וכר' חנינא בן דוסא, מקיימים מצווה זו על כול פרטיה ודקדוקיה, ועד להסקת מסקנות אחרונות. תענית כה, ע"א: מעשה ועבר אחד על פתח ביתו (של ר' חנינא בן דוסא) והניח שמה תרנגולין, ומצאתן אשתו של ר' חנינא בן דוסא ואמר לה: אל תאכלי מביציהן. והרבו ביצים ותרנגולין והיו מצערין אותם, ומכרן וקנה בדמיהן עיזים. פעם אחת עבר אותו אדם שאבדו ממנו התרנגולין ואמר לחברו: בכאן הנחתי את התרנגולין שלי. שמע ר' חנינא, אמר לו: יש לך בהן סימן? אמר לו: הן. נתן לו סימן ונטל את העיזים. 

דברים רבה ג, ה: מעשה בר' פינחס בן יאיר, שהיה דר בעיר אחת בדרום, והלכו אנשים להתפרנס שם. והיו בידם שתי סאין של שעורים והפקידו אצלו ושכחו אותן והלכו להן. והיה ר' פינחס בן יאיר זורע אותן בכול שנה ושנה ועושה אותן גורן וכונסן. אחר שבע שנים הלכו אותן החברים לשם, לתבוע אותן ליתן להם: מיד הכיר אותן ר' פינחס בן יאיר, אמר להם: בואו וטלו אוצרותיכם.

יפה פירש את ערכה החינוכי של מצווה זו ר' משה אלשיך, בפירושו "תורת משה". הוא נתן את לבו לכול פרטי הסגנון של פסוקינו, ובייחוד לביטוי הרגיל בספר דברים "לא תוכל" אשר לפי פשוטו יש לפרשו : אין לך רשות (וכך תרגמו אונקלוס), ואולם הוא פירש ו בחוסר יכולת גופנית ממש. ואלה דבריו: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל במצות "ואהבת לרעך כמוך" ולהשרישו בה קו לקו (פרט לפרט), עם היות שקשה הדבר בעיני בני אדם ליגע בעד זולתם, כי מי יראה אבידת אחיו, שורו או חמורו, ויהיה מחמר אחריו עד גשתו עד אחיו ויניח כול עסקיו ?! על כן אמרה התורה: "לא תראה את שור אחיך או את שיו נידחים והתעלמת מהם" כטבעך, כי כן דרך בני אדם, כי אם "השב תשיבם", כלומר: "השב" פעם אחת, ואחר כך "תשיבם" פעם אחרת אם תצטרך. כי בראשונה תעשה כן מתוך הכרח ציווי התורה, ואחר כך אתה תשיבם מעצמך : כול כך תחפוץ עשות רצונו, כי עשיית המצווה פעם אחת תגרור להטיב לבך לעשותה פעם שנית. וגם אם לא קרוב אחיך, תשמרנו בביתך עד דרוש אחיך אותו... ועדיין אפשר שיהיה רצון טוב במצווה למה שהוא בעל חיים, משום צער בעלי חיים, אך מזה יימשך לך ש"כן תעשה לשמלתו". ואחרי ששילשת במצווה, אז דע לך, שכול כך תהיה מושרש ומלומד במצווה, שמעצמך לא neתוכל להתעלם.

עוד על פרשת כי תצא

 

 

שיתוף:              PRINT   
03 נוב' 2014 / 10 Heshvan 5775 0