מעיונים של נחמה ליבוביץ

"ועשו לי מקדש"

בתחילת עיונינו על המשכן ועל כליו. על פרטי העשייה ועל אישיותם של העושים במלאכה, על משמעותו של המשכן ועל תכליתו, נפתח בשאלה שהעסיקה דרשנים ופרשנים והיא: מצווה זו של-

כה ב דבר אל - בני ישראל ויקחו לי תרומה, מאת כל- איש אשר ידבנו לבו תיקחו את- תרומתי.
כה ח ועשו לי מקדש-מתי נצטוה משה עליה? וניווכח, שיש שתי תשובות לשאלה זו אצל קדמונינו, וקשורות התשובות השונות גם בתשובה לשאלה למשמעות המשכן ותכליתו בכלל.
נשמע תחילה דעותיהם של רבותינו כפי שדרדו במדרשים.

שמות רבה לג, ג:
"ויקחו לי תרומה", הדא הוא דכתיב (שיר השירים ה, ב): "אני ישנה ולבי ער". אמרה כנסת ישראל: אני ישנתי לי מן הקץ, אלא הקב"ה ער, שנאמר (תהלים עג, כו): "צור לבבי וחלקי אלוהים לעולם...". אני ישנתי ממעשה העגל (נתייאשתי שמא חס ושלום לא יתרצה עוד) ולבי ער- הקב"ה מרתיק עלי (לשון הכאה ודפיקה), אחותי..." - עד מתי אהיה מהלך בלא בית... אלא "ועשו לי משכן" שלא אהיה בחוץ.

תנחומא תרומה (ח):
"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". אימתי נאמרה למשה הפרשה הזו של משכן? ביום הכיפורים עצמו, אע"פ שפרשת המשכן קודמת למעשה העגל. אמר ר' יהודה בר שלום: אין מוקדם ומאוחר בתורה שנאמר (משלי ה'ו): ביום הכיפורים נאמר למשה "ועשו לי מקדש". מנין? שכן עלה משה בששה בסיון ועשה ארבעים יום וארבעים לילה, ועוד עשה ארבעים ועוד עשה ארבעים- הרי מאה ועשרים, ואתה מוצא שביום הכיפורים נתכפר להם, ובו ביום אמר לו הקב"ה: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", כדי שידעו כל האומות שהקב"ה שוכן בקדשכם. אמר הקב"ה: שוכן במקדשכם. אמר הקב"ה: יבוא זהב שבמשכן ויכפר על זהב שנעשה בו העגל, שכתוב בו (שמות לב, ג): ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב, ולכן מתכפרין בזהב "וזאת התרומה... זהב". אמר הקב"ה (ירמיה ל, יז): "כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך". לפי שני המדרשים האלה נצטווה משה על עשיית המשכן רק אחרי מעשה העגל, והסדר הזמני של פרשותינו הוא אם כן: אחרי המתואר בסוף פרשת משפטים יבוא מעשה העגל מתוך פרשת כי תשא, ואחריו תרומה, תצווה, ויקהל פקודי. וזוהי גם תפישת רש"י, המדבר על הסדר הזמני הזה בשני מקומות.
לא, יד ד"ה ויתן אל משה: אין מוקדם ומאוחר בתורה: מעשה העגל קודם לציווי מלאכת המשכן ימים רבים היה. שהרי בי"ז בתמוז נשברו הלוחות וביום הכיפורים נתרצה הקב"ה לישראל ולמחרת התחילו בנדבת המשכן, והוקם בא' בניסן.

וכן גם לג, יא ד"ה ושב אל המחנה:
.... שהרי בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, ובי"ח שרף את העגל ודן את החוטאים, ובי"ט עלה שנאמר (לב, ל): "ויהי ממחרת ויאמר משה אל העם.. אעלה החוטאים, וי"ט עלה שנאמר (לב, ל): "ויהי ממחרת ויאמר משה אל העם... אעלה אל ה' אולי אכפרה... ". עשה שם ארבעים יום וביקש רחמים, שנאמר (דברים ט, יח): "ואתנפל לפני ה'.... ". ובראש חודש אלול נאמר לו (שמות לד,ב ): "ועלית בבוקר אל הר סיני" לקבל לוחות אחרונות, ועשה שם מ' יום, שנאמר בהם (דברים י, י): "ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים ארבעים יום וארבעים לילה"? מה הראשונים ברצון אף האחרונים ברצון- אמור מעתה: אמצעיים היו בכעס. בי' תשרי נתרצה הקב"ה לישראל בשמחה ובלב שלם ואמר לו למשה: "סלחתי" ומסר לו לוחות אחרונות וירד והתחיל לצוות על מלאכת המשכן, ועשאוהו עד אחד בניסן...

את האיחור במצוות המשכן ואת אופי הבדיעבד של מצווה זו מדגיש בפירושו ביחוד ספורנו בהסתמכו על כמה רמזי פסוקים. שמות כד, יח ד"ה ויהי משה בהר: בכל פעם שעלה שם מכאן ואילך שהה מ' יום ומ' לילה כימי יצירת הוולד, לקנות תחתיו שם הוויה נכבדת ראויה לשמוע מפי הרב, מה שלא ישיגהו זולתו, כמו שהעיד באמרו (לדד, ל): "כי קרן עור פניו בדברו אתו", וקלקל זה חטאם בסוף מ' יום ראשונים, בעת שהיה ראוי להשיגו באמרו (לב, ז) "לך רד כי שחת עמך" ובאמצעים (ובמ' יום האמצעים) כפי הקבלה, שהיו בכעס ולא זכו ליהנות מקרני הוד. והושג זה("לקנות לו בוויה נכבדת...") במ' יום אחרונים. ובהם נצטווה על מלאכת המשכן, כמו שביאר (כה, כא): "ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך" וזה לא נתקיים בלוחות ראשונות שלא באו לשום ארון אלא שבריהם בלבד בלתי עדות, כאמרם ז"ל: "לוחות נשברו ואותיות פרחו", וזה בעצמו ביאר באמרו "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", לא כמו שיעד קודם לכן, באמרו (כ, כא): "מזבח אדמה תעשה לי... בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך", אבל עתה יצטרך לכוהנים, וזה בעצמו התבאר באמרו (כח, א): "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך", והנה לא נבחר שבט לוי לשרת עד אחר מעשה העגל... ואולם נשוב עתה אל מדרשינו. מה משמעותם מלבד קביעת הזמן שבו נצטווה משה על עשיית המשכן, ומהי בכלל חשיבות קביעת הזמן? אף כי שניהם מסכימים בקביעת זמנה של מצווה זו (שהיא אחר חטא העגל)" יש הבדל גדול בין מגמת שני המדרשים האלה ושונה היא התפישה בכוונת המצווה הזאת. דברי המדרש הראשון נראים סתומים בגלל לשונם המטפורית. מהי כוונת השינה והלב הער? כנסת ישראל בבושתה מחטא העגל, בהרגישה התרחקות ממקור חייה- ה'- בגלל חטא העגל, קרובה לייאוש וזו היא השינה- הפסקת החיים והערנות: אך הקב"ה, שהוא לבו של ישראל- ואף בלי הפסוק מתהילים (עג, כו): "צור לבבי וחלקי, אלוהים לעולם" יובן לבו ציור זה- הקב"ה, לבם של ישראל, דופק וקורא ונותן עצה, כיצד להתקרב שוב, והוא במבקש כניסה לדור שוב בקרב ישראל. וזהו "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". והעיר בעל צידה לדרך "בשם קדמונים" על פסוק זה, שהכניסה שהוא מבקש, לתוך פנימיות לבם הוא מבקש, לא לתוך המקדש: לא אמר "ושכנתי בתוכו" אלא בתוכם, להורות שאין השכינה שורה במקדש מחמת המקדש כי אם מחמת
ישראל, כי היכל ה' המה.

הווה אומר שמצוות עשיית המשכן סימן הוא לכך, שנתקבלו שוב אחרי שנידחו, של קירבה אחרי הריחוק. שונה ממדרש זה הוא השני. פחות פיוטי, אך גם פחות סתום. לא להט האהבה מדבר בו, לא רוב הסליחה. ולא רק למען ידעו ישראל, אלא גם למען ידעו האומות, שהעליתי לך ארוכה, שריפאתיך. ואולם פסוק זה שבו מסיים מדרשנו, "כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך", בא גם בפי דרשנים לענייננו בהוראה אחרת. יש אומרים: אם כך היה סדר המאורעות, שלא נצטוו על מלאכת המשכן אלא לאחר חטא העגל- משמע שלא בא המשכן אלא כוויתור לטבע האנושי אשר- כפי שהתברר בחטא העגל- אינו יכול לעבוד את ה' במחשבה ובלב בלבד, אלא זקוק הוא לביטויים מוחשיים לעבודת בוראו. ומצות הקמת המשכן, אשר בו תהיה ה"עבודה", היא הארוכה והרפואה למכתם. ויש אף המנסים לפרש ככה את הפסוקים התמהים בירמיהו ז- כב כי לא- דברתי את - אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים,
על- דברי עולם וזבח. כג כי אם- את- הדבר הזה צויתי אותם לאמר: שמעו בקולי והייתי לכם לאלוהים ואתם תהיו- לי לעם, והלכתם בכל- הדרך אשר אצווה אתכם, למען ייטב לכם.

הבעיה בשני פסוקים אלה ברורה וכבר התקשו בה ראשונים ואחרונים. והרמב"ם מנסח קושיה זו בפרק העוסק בטעמי הקורבנות בכללם, במורה נבוכים מאמר ג, לב: וכבר הוקשה זה המאמר (הפסוק דלעיל בירמיהו) בעיני כל מי שראיתי דבריו או שמעתים, ואמר: איך יאמר ירמיהו על ה' שלא ציוונו בדברי עולה וזבח.

ותירץ שם בשני תירוצים. השני שם את הדגש על "ביום הוציאי אותם מארץ מצרים" דהיינו: מלכתחילה לא ציווה. ועל פי דברי המדרש השני משני המדרשים שפתחנו בהם אפשר לפרש, שלא נצטט עד לאחר חטא העגל, ואז הוברר שאין בכוחם לעבוד את ה' סמלים ממשיים, ונצטוו על בניין המשכן וכליו. וזוהי הארוכה שניתנה למכתם, שהורשו לבנות משכן ולשים כלים בתוכו ולהשביע חושיהם במה שיזכיר להם את הוכחות ה'. ורעיון זה שהמשכן ניתן להם כפשרה, כמילוי הדרישה האנושית למשהו מוחשי- מביע המדרש בדרכו
הדרמטית, על דרך של דו- שיח בין הקב"ה ובין עמו:

מדרש אגדה תרומה:
:דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה... ועשית את המזבח עצי שטים".- וכל עניין המנורה והשולחן והמזבח והקרשים והאוהל והיריעות וכל כלי המשכן- מפני מה? אמרו ישראל לפני הקב"ה¨ ריבונו של עולם, מלכי גויים יש להם אוהל ושולחן ומנורה ומקטר קטורת, וכן הוא תכסיסי מלוכה, כי כל מלך צריך לכך: ואתה הוא מלכנו, גואלנו מושיענו- לא יהיו לפניך תכסיסי מלוכה, עד שיודע לכל באי עולם כי אתה הוא המלך? אמר להם: בני, אותם בשר ודם צריכים לכל זה, אבל אני איני צריך, כי אין לפני לא אכילה ולא שתייה, ואיני צריך מאור, ועבדי יוכיחו, כי השמש והירח מאירים לכל העולם ואני משפיע עליהם מאורי, ואני אשגיח עליכם לטובה בזכות אבותיכם. אמרו ישראל לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, אין אנחנו מבקשים את האבות- "כי אתה אבינו, כי אברהם לא ידעהו וישראל לא יכירנו" (ישעיה סג, טז). אמר להם הקב"ה: אם כן, עשו מה שאתם חפצים, אלא עשו אותם כאשר אני מצווה אתכם... שנאמר: "ועשו לי מקש... ועשה את המנורה.... ועשית שלחן... ועשית מזבח מקטר קטורת".

ואם ישאל השואל: אם כן- שקדם חטא העגל לציווי על מלאכת המשכן, מה ראתה התורה לכתוב כאן שלא לפי הסדר הזמני ולא נצטרך לפרש דברי התורה ע"פ מידת המוקדם שהוא מאוחר? על זה עונה רבנו בחיי על התורה על דרך הדרש:

....ומפני מה נצטווה משה בכאן בתרומת המשכן ומצווה זו הייתה למחרת יום הכיפורים, ואף על פי שהעוון היה קודם למעשה המשכן, שהרי העוון היה בתמוז, ומעש המשכן היה לאחר יום הכיפורים בסמוך, מכל מקום, התורה שכל דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, רצתה להקדים עניין מעשה המשכן שהוא הכפרה קודם שיזכיר העוון ההוא, כי כן מידתו של הקב"ה שמקדים רפואה למכה, וכעניין שדרשו חז"ל: הקב"ה בורא רפואה לישראל תחילה ואח"כ מכה אותם, שנאמר (הושע ז, א): "כרפאי לישראל ונגלה עוון אפרים".

עד כאן הסברנו שיטת אלה המאחרים את ציווי מלאכת המשכן לחטא העגל. אולם לא כך ראהו ה ר מ ב "ן. לא כפשרה לטבעו החושני של האדם, בחינת הרע במיעוטו רואה ה ר מ ב "ן. את המשכן, לא מצד זמן מתן המצווה, ולא מצד טעמה. ואלה דבריו הנוגעים לשאלתנו, לה' אד"ה ויקהל משה:

והנה משה- אחר שציווה לאהרן והנשיאים וכל בני ישראל כל אשר דיבר ה' אתו בהר סיני אחרי שיבור הלוחות ונתן על פניו המסוה- חזר וציווה והקהילם אליו. כל העדה, האנשים והנשים והטף. וייתכן שהיה זה ביום מחרת רדתו, יאמר לכולם עניין המשכן אשר נצטווה בו מתחילה, קודם שיבור הלוחות, כיון שנתרצה להם הקב"ה ונתן לו לוחות שניות וכרת עמו ברית חדשה, שילך השם בקרבם, הנה חזרו לקדמותם ולאהבת כלולותם, ובידוע שתהיה שכינתו בתוכם כעניין שיצווהו תחילה, כמו שאמר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" ולכן ציווה אותם משה עתה בכל מה שנצטווה מתחילה.

וכן שנית בויקרא ח, א, ד"ה קח את אהרן:
... ועל דרך הישר נצטווה משה במלאכת המשכן קודם למעשה העגל וכשנתרצה לו הקב"ה והבטיחו שישרה שכינתו בתוכם, ידע מעצמו שמצות המשכן במקומה עומדת, וציווה לישראל עליה, כמו שפירשתי בפ' ויקהל.

לפי דבריו אלה אין המשכן כלל וכלל מצוה שבדיעבד, לא ריפוי למחלתם, לא כפרה לעוונותיהם, לא פשרה בין אידיאל של עבודה בלב ובמחשבה ובין הטבע האנושי הגס והחושני הדורש עבודה המוגבלת במקום ובזמן ובאמצעים מוחשיים. נהפך הוא. המשכן וכליו זו מצוה של לכתחילה, חסד ה' לעם בחירו הוא ומתנתו היקרה להם" את לקרבתו התמידית, לשכינתו בקרבם. ובחטאם בחטא העגל עמדו בסכנה שתימנע מהם מתנה זו, ואחר שעמד משה בפרץ והראו ישראל סימני חרטה ותשובה (לג, ד) וסלח להם ה', אז "חזרו לקדמותם".
ולפי זה מסודרות הפרשיות בתורה כסדר המאורעות. תרומה, תצווה-מצות ה' למשה במ' יום ראשונים- חטא העגל (בפרשת כי תשא), ואח"כ, כעבור פעמיים מ' יום, וניתנו למשה לוחות שניים, וירד מן ההר- ויקהל, פקודי: ציווי משה לבני ישראל לקחת תרומה ולעשות משכן.

ה ר מ "בן נאמן כאן לשיטתו בפירוש התורה, ומשתי בחינות: אין הרמב"ן ממהר לפרש על פי אותה מידה ממידות שהתורה נדרשת בהן: "ממוקדם שהוא מאוחר בפרשיות" (מידה לב), אין הוא רגיל לפתור בעיות כרונולוגיות בדרך זו. בכמה מקומות בתורה הוא מתווכח עם רש"י או עם הראב"ע בהשתמשם במידה זזו, ויש אף שאומר התנגדותו זו בצורה עקרונית, כגון בוויכוחו עם רש"י, ויקרא ח, א ד"ה קח את אהרן: פרשה זו נאמרה שבעה ימים קודם הקמת המשכן. שאין מוקדם ומאוחר בתורה. לשון רש"י. ולמה נהפוך דברי אלוהים חיים?...

ומסביר שם שהפרשיות יש להבינן כסדרן. ובפרוטרוט בוויכוחו עם הראב"ע על זמנה של התקוממות קורח ועדתו אשר לדעת הראב"ע הייתה מיד לאחר חטא העגל- במדבר טז, א ד"ה וייקח קרח: וזה מדעתו של ר' אברהם, שהוא אומר במקומות רבים: "אין מוקדם ומאוחר בתורה, לרצונו. וכבר כתבתי, כי על דעתי כל התורה כדה, זולתי במקום אשר יפרש הכתוב ההקדמה והאיחור, וגם שם לצורך עניין ולטעם נכון... (מפרש שם באריכות, שלא יכול היה קורח לקומם את העם בזמן אחר אלא אחר מעשה המרגלים.) ואולם גם מבחינת תפישתו הכללית את עבודת ה' במשכן ובקורבנות הוא נאמן כאן לשיטתו. ה ר מ ב "ן לא יכול היה לקבל את דעת הרמב"ם הידועה בעניין הקורבנות והתווכח עמו בחריפות ואומר על דבריו-
ויקרא א' ט ד"ה ניחוח: והנה הם דברי הבאי, ירפאו שבר גדול וקושיא רבה על נקלה, יעשו שולחן ה' מגואל, שאיננו רק להוציא מלבן של רשעים וטיפשי עולם, והכתוב אמר כי הם לחם אישה לריח ניחוח...

כן לא יכול היה הרמב"ן גם במקומנו להסכים כי תהיה מיצוה זזו של לקיחת תרומה, וקביעת אמנים ועשיית משכן וכלים לפי המראה אשר הראה משה בהר, בפרטים ובפרטי פרטים- רק עניין של בדיעבד, כדי לרפא מחלתם של אלה שאין ביכולתם להשיג השגות אמיתיות. וכי זו כל כוונת המלים הגדולות של חסד וקירבה ממשית: ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם...

 

 

שיתוף:              PRINT   
03 נוב' 2014 / 10 Heshvan 5775 0