מעיונים של נחמה ליבוביץ

לעוסקים בצרכי ציבור באמונה

אמרנו בעיוננו "על החזרות", שבפרשות ויקהל- פקודי חוזרים הדברים שנאמרו במלאכת המשכן, בפרשיות תרומה- תצוה- כי תשא, כמעט בחזרה מילולית. אמרנו "כמעט", כי מלבד השינויים בין "ועשית" ובין "ויעש" "ויעשו", המותנים בשינוי המצב (שם ציווי ה' למשה, כאן הביצוע) יש גם שינויים סגנוניים קטנים, ולפעמים אף הוספות או השמטות גדולות יותר (מלבד השינויים בסדר העניינים אשר עליו ידובר בעיוננו האחרון). נעמוד על הפסוקים העוסקים במינוי בצלאל והאומנים העוזרים על ידו: נאמר תחילה מפי ה' למשה וחוזר ונאמר ממשה לישראל.

כי תשא- פרק לא ויקהל פרק לה 

א וידבר יי אל- משה לאמר: ל ויאמר משה אל- בני ישראל: 

ב ראה, ראו, קראתי בשם, בצלאל בן אורי קרא יי בשם, בצלאל בן- אורי בן- חור בן חור למטה יהודה. למטה יהודה.

ג ואמלא אתו רוח אלהים , לא וימלא אתו רוח אלהים, בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל- בחכמה בתבונה ובדעת ובכל- מלאכה. מלאכה.

ד לחשב מחשבת, לב ולחשב מחשבות, לעשות בזהב ובכסף ובנחשת. לעשת בזהב ובכסף ובנחשת.

ה ובחרשת אבן למלאת ובחרשת לג ובחרשת אבן למלאת ובחרשת עץ, עץ, לעשות בכל- מלאכה. לעשות בכל מלאכת מחשבת.

ו ואני הנה נתתי אתו לד ולהורת נתן בלבו, את אהליאב בן אחיסמך הוא ואהליאב בן-אחיסמך למטה- דן למטה- דן. ובלב כל- חכם- לב נתתי חכמה, לה מלא אתם חכמת- לב ועשו את כל- אשר צויתך. לעשות כל- מלאכת חרש וחשב ורקם בתכלת ובארגמן בתולעת השני ובשש וארג, עשי כל- מלאכה וחשבי מחשבת.

מה שבולט בהשוואה זו הוא שאין שום שינוי (פרט לאלה, כאמור, המותנים בשינוי הסיטואציה "ראה"- "ראו") בארבעת הפסוקים הראשונים.

שלוש התכונות שהן ההסבר ל"רוח אלוהים" "חכמה תבונה דעת"- מופיעות יחדיו בעוד שני מקומות במקרא:

מלכים א בן אשה אלמנה הוא ממטה נפתלי ואביו איש- צרי חרש נחשת, וימלא את- החכמה ואת- התבונה ואת- הדעת לעשות כל- מלאכה בנחשת, וימלא את- החכמה ואת- התבונה ואת- הדעת לעשות כל- מלאכה בנחשת, ויבוא אל- המלך שלמה ויעש את- כל- מלאכתו.

משלי יי החכמה יסד ארץ, כונן שמים בתבונה.
ג יט יד
ג כ בדעתו תהומות נבקעו, ושחקים ירעפו טל.

ויש בזה חיזוק רב למה שהבאנו לעיל בפרשת תרומה, שיש הקבלה מכוונת בין מעשה המשכן ובין בריאת העולם, ושמשמעות המשכן היא עשיית הבית בידי אדם לה' כנגד העולם שעשה ה' לבני אדם. וכמובן לא נעלמה הקבלה זו מעיני חכמי המדרש.

פרקי דר' אליעזר, סוף פרק ג:

בעשרה מאמרות נברא העולם ובשלושה כוללו, ואלה הן: בחכמה בתבונה ובדעת, שנאמר: "ה' בחכמה יסד ארץ, כונן שמים בתבונה, בדעתו תהומות נבקעו" (משלי ג, יט- ככ), ובשלושתן נעשה המשכן, שנאמר: "ואמלא אותו רוח אלוהים בחכמה ובתבונה ובדעת" (שמות לא, ג): ובשלושתן נעשה בית המקדש, שנאמר: "בן אשה אלמנה הוא ממטה נפתי ואביו איש צורי חורש נחושת, וימלא את החכמה ואת התבונה ואת הדעת" (מלכים א ז, יד ) , ובשלושתן עתיד להיבנות, שנאמר: "בחכמה ייבנה בית ובתבונה יתכונן: ובדעת חדרים יימלאו" (משלי כד, ג- ).

בהבדל המדויק שבין השלושה נתבקשו המפרשים ואמרו זה בכה וזה בכה. קשה הוא פירוש רש"י כאן:
ר ש "י ד"ה בחכמה: מה שאדם שומע דברים מאחרים ולמד.
ד"ה ובתבונה: מבין דברים מאחרים שלמד.
ד"ה ובדעת: רוח הקודש.

והשלישי תמוה מאד. וניסה ר' יצחק הורביץ בפירושו לרש"י (בספר "באר יצחק") להסביר היאך הגיע ל"רוח הקודש":

רש"י ז"ל הבדיל בין השמות הללו "חכמה" "תבונה", "דעת", ואמר ש"דעת" הוא רוח הקודש? ואשר ייפול יותר רוח הקודש על השם "דעת" משום "חכמה"- הראה לעניות דעתי כי שם ידיעה נופל גם כן בלשון הקודש על חיבור ודיבוק אמיץ של לעניות דעתי כי שם ידיעה נופל גם כן בלשון הקודש על חיבור ודיבוק אמיץ של שני דברים, אשר תתפעל הנפש מדיבוק ההוא ויוליד הרגשה בנפש: "והאדם ידע את חוה אשתו" (בראשית ד, א) והוא הרגשה נעימה: "ויודע בהם את אנשי סוכות" (שופטים ח,טז), שהוא הרגשת כאב וצער המתיילד ע"י דיבוק כלי ההכאה בנוף החי. והכלל, שבכל הרגשה תקיפה-נעימה או בלתי נעימה-ההווה בנפש ע"י התדבקות בדבר אחר שחוצה לה בגוף,יכונה "ידיעה".ועל דרך זהנוכל לומר גם כן,שההכרה והחכמה ההווה בנפש האדם על ידי חלות ודיבוק רוח הקודש מאת ה' נקרא "דעת". בינה זאת! אלא שבזה לא תירץ את הקושי העיקרי, שהרי לפי דברי רש"י יוצא שאחד משלושת הפרטים ("דעת") זהה עם המושג הכולל את שלושתם (רוח אלוהים) ורש"י בכל פירושיו רגיש מאד לפסוק אשר בו יבוא כלל ואחריו פרטיו ויראה כאילו אחד הפרטים זהה עם הכלל כולו, או שיבוא בהקבלה מושגי מינים שונים וביניהם מושג כולל כל המינים כולם. ופרשני רש"י המרובים לא עמדו על כך, פרט לאחד האחרונים אשר גם הוא לא מצא מוצא אחר אלא שנפלה טעות סופרים בדברי רש"י.

ואלה דברי ר' חיים הירשנזאהן בפירושו לרש" י "נימוקי רש"י:

לא ידעתי מה הכריח לרש"י ז"ל פה לבאר "דעת"- רוח הקודש, ולא מצאתי מדרש חכמים כזה. ומדוע לא פירש פשוטו של מקרא לתת את ההבדל בין בינה לדעת, כאשר נתן את ההבדל בין חכמה לבינה? ובפרקי אבות פרק ג' משנה י"ז כתב רש"י ז"ל: "דעת" גדול מ"בינה", לפי שאם שואלים לאדם דבר והוא אומר: "כן הוא " ומראה ונותן טעם לדבריו_ הוא דעת. כאדם המראה סלע לשולחני ואומר לו (=השולחני על המטבע) "טוב" או "רע" ומוציא לו אחר מתוך חיקו הדומה לו ומראה לו. ומשל זה הוא מדרש חז"ל לחלק בין שולחני פשוט לשולחני תגר. ומה הביא לו לרש"י לפרש "דעת"- רוח הקודש? נראה לעניות דעתי, שבאמת כתב רש"י פה פירוש "דעת"- כאשר פירש בפרקי אבות, אולי בלשון יותר קצר, כאשר פירש ב"חכמה" שלומד מרבו, ו"תבונה" שמבין דבר מתוך דבר. אבל יכול להיות שמבין אבל אין לו ראיות ברורות בהבנת טעמו של דבר, ונשמט מלשון רש"י מהשמטת סופר. ו"רוח הקודש" היה מאמר מיוחד בדברי רש"י, שכל השלושה- החכמה והתבונה והדעת- היו אצלו ברוח הקודש, שכן אמר הקב"ה (לא, ג) "ואמלא אותו רוח אלוהים בחכמה ובתבונה ובדעת", וצריך לגרוס בלשון רש"י: "וכולם ברוח הקודש".

דעת ר' אברהם בן הרמב"ם:

ד"ה בחכמה: מה שילמד האדם מזולתו ויזכור,
ד"ה ובתבונה: מה שיחדש משכלו וימציא על ידי המחשבה והחזיון וההקש,
ד"ה ובדעת: השלימות השכלית היוצא מן החכמה והתבונה.

והרמבמ"ן ב"באור" הרחיב בהסברת המושגים האלה באופן אופייני לו ולתקופתו:
והנכון שיהיה "בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה", ביאור ל"רוח אלוהים". ד"ה בחכמה: ידיעת הדרכים אשר בהם נשיג את המבוקש ממנו תיקרא חכמה, פעמים שיהיה הדבר המבוקש ההוא דבר עיוני ופעמים שיהיה דבר מעשי וייפרדו לפי זה החכמות לענייניות. ואם יהיה המבוקש הוא רע בעצמו, ייקרא האדם היודע להשיגו "חכם להרע" כעניין שנאמר: "חכמים המה להרע (ירמיה ד, כב), אולם חכם סתם הוא יודע הדרכים אשר בהם ישיג את הטוב הנרצה באמת, והוא התכלית האמיתי. ד"ה ובתבונה: להבין דבר מתוך דבר ולהשיג מושכל בלתי נודע ע"י מושכל נודע, והמלה נגזרת מן "בין", כי היודע מה בין דבר לדבר ובמה ייבדל כל דבר מזולתו, ישיג המושכלות.

ד"ה ובדעת: ההבנה לקבל הצורות כמות שהן ייקרא דעת, בין שתהיינה הצורות חושיות או נשגבות מן החוש.

ד"ה ובכל מלאכה: כשרון המעשה להוציא הדבר הנרצה אל היש באופן שיסכים עם התכלית המכוון, יקרא המלאכה- "קונסט, קונסט- געשיקקליכקייט", ואם היא מלאכה שצריכה למחשבה עמוקה בחשבון ומידות וערכים ומשקולות, או בידיעת ההדר הנעימות, תיקרא מלאכת מחשבת. והנה היודע סוד הדבר ותכליתו ידע לתקנו כראוי לתכלית ההוא, וזהו "לחשוב מחשבות", שהוא החלק העיוני מהמלאכה: והחלק המעשי ממנו הוא האומנות והזריזות והכשרון, להוציא המחשבה ההיא אל היש ממש, וזהו "לעשות".

ואולם החל בפסוק החמישי ישנם שינויים בין פסוקי דברי ה' ונאמרו רק בדברי משה אל העם. ונראה שרצה משה להרגיע את העם לבל יחשבו שאותו אומן מבורך יתנהג אתם כמנהג חרטומים ויסתיר את חכמתו ואת תבונתו ואת דעתו, ותישאר עמו מעין חכמת נסתר אשר אין מגלים אותה לעם ואין לזרים חלק בה. לכן הדגיש משה שאותו אומן לא יטמין סודות אומנותו בחובו ויפיץ מעינותיו חוצה, והוא ירבה חכמה ותבונה ודעת וכל מלאכה בקהל.

העמדת שני האמנים אהליאב ובצלאל זה בצידו של זה בהבלטה יתרה על הנאמר בדברי ה', אף לה יש מטרה חינוכית.

לא, ו לה, לד ואני הנה נתתי אתו את אהליאב הוא ואהליאב בן- אחיסמך

והנה פירש רש"י את הפסוק בויקהל ד"ה ואהליאב:
משבט דן, מן הירודים שבשבטים, מבני השפחות, והשווהו המקום לבצלאל למלאכת המשכן, והוא מגדולי השבטים, לקיים מה שנאמה "ולא ניכר שוע לפני דל" (איוב לד, יט).

בעל" לבוש האורה" (ר' מרדכי יפה, מפרשני רש"י) מקשה למה לא הביא רש"י את דבריו אלה בפרשת כי תשא? ושאלתו זו בוססת על הכלל הידוע שנוהג רש"י לעמוד על תופעה קשה או מפתיעה (בין בדקדוק, בין בסגנון, בין בעניין) במקום שבו אנו נתקלים בה בפעם הראשונה. למה אם כן (בלשונו של בעל "לבוש האורה") "המתין רש"י עד עכשיו במאמר זה ("מן הירודים
שבשבטים" וכו'") ? הוא עצמו עונה תשובה קצרה ופשוטה: משום דלמעלה (בפסוק לא, ו) כתיב "ואני הנה נתתי אתו את אהליאב" והמלה "אתו" סובלת גם פירוש, שנתנו אתו לשרתו במלאכה זו, לא שיהיה ראש אומנים כמותו. אבל עכשיו אמר משה "להורות נתן בלבו הוא ואהליאב", משמע שיהא שווה לבצלאל בהוראת מלאכה זו לאומנים ויהא ראש כמוהו (=כבצלאל),
לכך פירש רש"י כאן "לקיים מה שנאמר ולא ניכר שוע לפני דל".

ונכון הוא שהקובע לגבי רש"י הוא תמיד לשון הכתוב, ובפסוק שבכי- תשא אין שום קושי לשוני, ואילו במקומנו החזרה על המושא "נתן בלבו, הוא ואהליאב" דורשת פירוש.

אולם נוסף על שינוי הלשון בין שני הפסוקים יש גם שינוי המצבים שבהם נאמרו שני הפסוקים . שם נאמרו הדברים למשה, ויש להניח שמטרתם היתה אינפורמטבית בלבד. ואילו כאן נאמרו הדברים לישראל וייתכן- ולהלן נראה שיש רגליים להשערה זו- שיש למשה גם מגמה מסויימת, נוסף על התוכן האינפורמטיבי שבדבריו. והמגמה היא לפייס את העם, לענות לחשדות, לרינונים, ואולם על זה נשמע בסוף עיוננו.

גם דברי ה', גם דברי משה לעם פותחים במלה "ראה"- "ראו". שהיא מלה המפנה תשומת לב, הדורשת השתתפות של השומע, אולי הסכמה, או מלה המורה על דבר פלא. מהו איפוא דבר הפלא שבבחירת בצלאל או במינויו? לשאלה זו עונה הרמב"ן על דרך הפשט לא, ב ד"ה ראה:

אמר ה' למשה: "ראה קראתי בשם" ומשה אמר לישראל "ראו קרא ה' בשם".
והטעם: כי ישראל במצרים פרוכים בעבודת חומר ובלבנים, לא למדו מלאכת כסף וזהב וחרושת ואבנים טובות ולא ראו אותן כלל: והנה הוא פלא שיימצא בהם אדם חכם גדול בכסף ובזהב ובחרושת אבן ועץ וחושב ורוקם אורג, כי אף בלומדים לפני חכמים לא יימצא בקי בכל האומנויות כולם: והיודעים ורגילים בהם בבוא ידיהם תמיד בחומר ובלבנים לא יוכלו לעשות בהם אומנות דקה ויפה. ועוד: שהוא אמר ה' למשה, שיראה הפלא הזה ויידע כי הוא מילא אותו רוח אלוהים לדעת כל אלה, בעבור שיעשה המשכן, כי היה לפניו לעשות המשכן במדבר ולכבודו בראו, כי הוא קורא הדורות מראש. הפלא הגדול הוא הימצאות אומן גדול רב- צדדי כזה בעם שזה עתה יצא מעבדות ועבודת פרך מנוולת ומטמטמת, שחסרה לו כל מסורת של מלאכות עדינות ושל יצירה אומנותית. וזהו "ראה: "ראו:" אולם יש מחכמי התלמוד שראו מלה זו כמלה הדורשת הסכמה. על כן אמרו:

ברכות נהע"א :

אמר ר' יצחק: אין מעמידים פרנס על הציבור אלא אם כן נמלכין בציבור, שנאמר "ויאמר משה אל בני ישראל: ראו קרא ה' בשם בצלאל", אמר לו הקב"ה למשה: "משה, הגון עליך בצלאל? " אמר לו: "רבונו של עולם , אם לפניך הגון- לפני לא כל שכן? "אף על פי כן, לך אמור להם לישראל" . הלך ואמר להם לישראל: "הגון עליכם בצלאל? " אמרו לו: "משה רבנו" אם לפני הקב"ה ולפניך הגון, לפנינו לא כל שכן?"

והנה מראה הדרשן

כפי שגם נדרש בבריאת העולם "נעשה אדם"- שכדי ללמדנו ענווה נמלך הקב"ה כביכול במשה ולא פקד עליו אלא הביאו בסודו ושאלו להסכמתו, וזהו "ראה": וממנו למד משה ובא לישראל לא בציווי אלא בבקשה להסכמה ולשיתוף, וזהו "ראו".

אך יש בין חכמי המדרש שהסתכלו בדברי משה בתוך ההקשר הרחב של כל פעולותיו של משה ויחס העם אליו ואליהן. אין בצלאל המינוי היחיד- גם הלוויים, גם אהרן ובניו נתמנו ע"י משה (על פי ה') לתפקידיהם. ויודעים אנו מה היה יחס קורח למינויים אלה, ואף יודעים אנו שהצליח למשוך אליו עדה שלמה. ונרגנות עוד בטרם התחילו מינויים ובטרם היות משה עצמו ממונה עליהם : רק כעוזר ומציל בא אליהם, וכבר אמרו

ב יד מי שמך לאיש שר ושפט עלינו ומתוך ראיית פעולות משה במעשה המשכן (מינוי בצלאל ואהליאב כראשי העושים במלאכה) על רקע רחב זה של כל פעולותיו, בא המדרש לתפוש את ה" ראו" של משה כפיוס לנרגנות, לביקורת הקטנונית, לחשדנות.

תנחומא ויקהל ג:

"ויאמר משה אל בני ישראל ראו קרא ה' בשם - זה שאומר הכתוב: "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם" (משלי ג, ד) בשעה שאמר הקב"ה למשה בהר על מלאכת המשכן אמר משה: רבונו של עולם מי יעשה כל זאת? אמר לו: "ראה קראתי בשם בצלאל" (לא, ב). כשירד משה אמר להם לישראל : כך אמר לי הקב"ה לעשות לו משכן, קרשים, קרשים, מזבח ושולחן. אמרו לו: ומי יעשה כל זאת? אמר להם: בצלאל. התחילו ישראל מרננים על משה ואמרו: לא אמר הקב"ה למשה לעשות את המשכן על ידי בצלאל, אלא משה מעצמו ממנה אותו על שהוא קרובו (עיין רש"י ד"ה חור). משה- מלך: אהרן אחיו כוהן גדול: בנין- סגני כהונה: אלעזר- נשיא הלוי: בני קהת- נושאי המשכן: וזה- שליט על מלאכת המשכן: כל הגדולה הזאת מבקש משה לכווין: אמר להם משה: אני לא עשיתי כלום מדעתי, אלא הקב"ה אמר, והוא מראה להם: "ראו קרא ה' בשם בצלאל". לקיים מה שנאמר: בשם ה' ": "ואדם"- אלו ישראל, שנאמר : "ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם" (יחזקאל לד, לא).

האדם- צאן מרעיתו של הקב"ה- קטנוני הוא, חשדני הוא רואה כל גדול בקטנוניותו הוא, מוציא ריבה, משחיר את הזוהר. היש להתחשב ברינון? דברי חז"ל באים ללמד שיש לשים לב, לטהר אווירה, לעקור חשדים, למנוע התפשטותם. ועל רקע זה של תלונות תמידיות, של רינונים ושל חשדות הם מסבירים גם את מחילת פרשת פקודי, אותה רשימה של הכנסות והוצאות, אשר לכאורה מקומה בדו"ח המוגש למבקר המדינה ולא בתורה הבאה ללמדנו אורחות חיים. ולכן אמרו- ת נ ח ו מ א פ ק ו ד י ז :

"אלה פקודי המשכן, משכן העדות אשר פוקד על פי משה" (לח, כא), ולמה עשה חשבון? הקב"ה מאמין בו, שנאמר "עבדי משה בכל ביתי נאמן" (במדבר יס, ז )- ומשה נתן חשבון? אלא מפני ששמע ליצני הדור שהיו משיחין אחריו, שנאמר: "והיה בצאת משה.. יקומו כל העם ונצבו איש פתח אהלו והביטו אחרי משה" (לג, ח). ומה היו אומרים? היו מסתכלין מאחוריו ואומר אחד לחברו: "ראה צוארו: ראה שוקיו: אוכל משלנו, שותה משלנו: "וחברו משיבו: "ריקה אדם שנתמנה על מלאכת המשכן, על ככרי כסף ועל ככרי זהב, שאין לו חקר ולא משקל ולא מנין- מה אתה רוצה שלא יהיה עשיר? כששמע כן, אמר:חייכם, כשנגמרה מלאכת המשכן, אני נותן להם חשבון". כיון שנגמרה, אמר להם:"אלה פקודי המשכן". ואמנם חשדנות זו במנהיגי הדור, ברועי הצאן אשר הופקד בידם-אינה בלתי מובנת. שהרי יש ויש רועים המעוררים חשד כזה ואין המרננים חושדים בכשרים. וכבר צווח הנביא:

יחזקאל--- הוי רעי ישראל אשר היו רעים אותם (את עצמם)
לד ב הלוא הצאן ירעו הרעים
לד ג את- החלב תאכלו ואת- הצמר תלבשו הבריאה תזבחו, הצאן לא תרעו.

ולכן מתאר לנו מדרש חז"ל כיצד היו מעיזים ישראל, חניכי נוגשי פרעה האמונים על פקידות מצרית, לפגוע בחיצי לשונם אף בנאמן ביתו של הקב"ה. היש להתחשב ברינון זה, היש לשים לב אליו? פרק גדול בהלכות הנהגת הציבור מלמדים אתנו דברי התורה ודברי חז"ל הנלווים אליהם. מדרש ראשון שהבאנוהו לעיל פתח בפסוק:

משלי ומצא- - חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם. ג ד
ומקרא מפורש בתורה הוא: במדבר --- והייתם נקים מיי ומישראל. לב כב

ואל תאמר: דיו לאדם שתהא בו נקיות בפני ה', שיזכה לבו לפניו וירחץ בנקיון כפיו ומה לו ולדעת הבריות?

ומצינו דוגמאות בדברי חז"ל להתנהגות זו, שאינה מסתפקת בנקיון כפיים לפני ה', אלא אף אינה פותחת פתח לחשדנות בין בני אדם, שהרי חשדנות זו עלולה לחזק ידי מרעים, להעכיר את האוירה כולה:

יומא לח, ע"א :

בית גרמו היו בקיאין המעשה לחם הפנים ומעולם לא נמצא פת נקייה ביד בניהם, שלא יאמרו ממעשה לחם הפנים ניזונים, לקיים מה שנאמר: "והייתם נקיים מה' ומישראל".

יומא שם:
תנו רבנו: בית אבטינס היו בקיאין במעשה קטורת, ומעולם לא יצאת כלה מבושמת מבתיהם. וכשהיו נושאין אשה ממקום אחר, מתנין עמה, שלא תתבשם, שלא יאמרו: ממעשה הקטורת מתבשמין, לקיים מה שנאמר: "והייתם נקיים מה' ומישראל".

שקלים פרק ג, משנה ב:

אין התורם את הלשכה נכנס לא בפרגוד חפות (סינור שיש בו חפת) ולא במנעל (כי יש בו בית קיבול) שמא יעשיר ויאמרו: מתרומת הלשכה העשיר, שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שצריך לצאת ידי המקום, שנאמר: "והייתם נקיים מה' ומישראל".

ובראש כל אלה שהשתדלו להיות נקיים מה' ומישראל עומד אם כן משה רבנו בתתו דין וחשבון על הוצאות כל התרומות שנתקבלו . ובהתאם להתנהגותו זו הבין הדרשן גם את המלה, שבה פתח את הודעתו על מינויי בצלאל ואהליאב- שהראשון הוא גם קרוב משפחתו- המלה "ראו".

שאלות לעיון ולהעמקה

1) עיין שוב בטבלת ההשוואה שבתחילת עיוננו וענה לשאלות הבאות:
[א] למה לא הוזכרו במקומנו אף "חכמי הלב" העושים במלאכה?
[ב] מה ראה משה להזכיר כאן (בפסוק לה) את סוגי המלאכות?

2) קרא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור (לה, ל).

ר ש" י, לא, ב ד" ה "קראתי בשם" ? לעשות מלאכתי את בצלאל. מה ראה רש"י להוסיף מלת "את" שאינה בפסוק?

3) ולחשוב מחשבות לעששות בזהב ובכסף ובנחושת (לה, לב). ר ש " י לא, ד ד"ה "לחשוב מחשבות". אריגת מעשה חושב. מה ראה רש" י שלא לפרש "לחשוב מחשבות" בהוראתו הרגילה?

4) מה הסיבה לכך שבא מינוי האומנים בצלאל ואהליאב- בפרשיות הציווי (תרומה- תצוה כי תשא) לאחרונה, בסוף כל הציוויים, ואילו בפרשיות העשייה (ויקהל- פקודי) בא עניין זה קרוב להתחלה?


 

 

 

שיתוף:              PRINT   
03 נוב' 2014 / 10 Heshvan 5775 0