מעיונים של נחמה ליבוביץ

כלתה מלאכת המשכן

לט לב ותכל – עבדת משכן אהל מועד ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה יי את- משה כן עשו.
פסוק זה, המסכם את עשיית המשכן וכליו, מעורר אצל פרשנינו שלוש שאלות. הראשונה היא על סדר המלים בפסוק:

ה אל ש י ך מקשה:
קשה: היה לו לומר "ויעשו בני ישראל" ראשונה- ואחר כך יאמר "ותכל כל עבודת משכן אהל מועד" ? והוא עצמו מיישב את קושייתו כדרכו: ילמדנו, כי הגם שהקב"ה מסייע את עושי המצוה, מעלה הקב"ה על העוסק בה כאילו הוא עשאה כולה. והנה בעבודת המשכן לא היו ישראל בקיאין במלאכה. אך היתה נעשית מאליה על ידי השגחתו יתברך: אך אף פי כן מעלה עליהן הכתוב כאילו ישראל עשו הכל.

אך אם כן - הלא קיימת קושיה לגבי כל "ויעש פלוני " שבמקרא, שהרי ידענו כי כל אשר יעשה אדם בכוחו, לא יוכל עשותו אם לא יסייעהו הקב"ה במעשהו, וכפי שנאמר בספר דברים

דברים ח יח: וזכרת את יי אלהיך  כי הוא הנתן לך כח
ושם הדברים לא בעשיית המשכן אמורים, אלא בעבודת יום יום בשדה ובכרם ובבית. ונראה לנו לעשות חיל -שהתשובה לסדר המלים המוזר בפסוקנו קשורה בשאלה למשמעות עשיית המשכן בכללו. ראינו לעיל בעיוננו לתרומה שעל האדם להידמות לבוראו, וכשם שברא ה' עולמו והמליכו על כל אשר בו כדי שישכון בו, כן נקרא להשתמש בכל הטוב אשר נתן לו ה'' באוצרות המחצבים, הצומח והחי, לעשות משכן לשכינה עלי אדמות, בתוך בני ישראל. וראינו שם כיצד מגלה הסגנון של פרשיות המשכן (ביחוד תרומה ופקודי) את כוונת המשכן בהקבלות
המרובות שבין עשיית שמים וארץ בבראשית א ובין עשיית המשכן וכליו.

בראשית שמות

בראשית ויכלו השמים והארץ לט ותכל כל – עבדת משכן אהל מועד. וכל – צבאם ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה יי—

ב ב ועכל אלהים ביום השביעי מ--- ויכל משה את- המלאכה. מלאכתו אשר עשה --- לג

גם פה וגם שם נאמר תחילה כילוי המלאכה בצורה סבילה של הפועל ואח"כ הוזכרו העושה אותה ופעולתו בצורה פעילה, אלא שבמקומנו נזכרים העושים השונים, תחילה בני ישראל ואח"כ זה אשר היה על המלאכה- משה. ועוד: שם מובאת המלאכה בכינוי הקניין – "מלאכתו" ,' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה", ואילו כאן בני ישראל לא את מלאכתם עשו, אלא את מלאכת הקודש – "ככל אשר ציווה ה' ".

ואולם כאן מתעוררת השאלה השנייה. רמ"ח עשיות מלאכת המשכן הוזכרו מפסוק "ועשו לי מקדש" (כה,ח)  ועד סוף עשיית המשכן: "ועשית", "ויעש" או "ויעשו". והנושא בשתי הפרשיות של הביצוע הוא "חכמי הלב" העושים במלאכה או האומן הגדול בצלאל:

לו ח ויעשו כל- חכם- לב בעשי המלאכה את- המשכן---
לז א ויעש בצלאל את- הארן---

ולא מצאנו בכל העשיות האלה שייחס הכתוב אותן לבני ישראל, עד הגיענו לפסוק המסכם שהעמדנוהו בראש עיוננו. ותמהו הפרשנים: וכי בני ישראל עשאוהו ?

ה א ב ר ב נ א ל מיישב קושיה זו על נקלה, בפרשו גם את הבאת התרומה כ "עשייה". ויעשו בני ישראל כאשר ציווה ה' את משה כן עשו: רוצה לומר, שבני ישראל כולם- אלה לתת תרומה
ונדבה ואלה לעשות מלאכה- עשו כאשר ציווה השם.

אבל אין זה כל כך מתאים ללשון הכתוב, שלא מצינו שהבאת התרומה תיקרא "ויעשו". לכן מיישב בעל "אור החיים" באופן אחר. ושתי תשובות נתן. ראשונה: הגם שלא עשו אלא בצלאל וחכמי לב – שלוחו של אדם כמותו. וכאילו כל ישראל עשו. והגם שלא מצינו שעשה בצלאל אלא במאמר ה', הם (בני ישראל) שלחוהו, אף על פי כן הרי הסכימו עליו.

ואולם בעל אור החיים לא הסתפק בתשובה זו, שאינה אלא יישוב פורמלי- משפטי ("שלוחו של אדם כמותו") ונתן גם הסבר פניני- רעיוני ¨

נראה, כי כאן עשה הכתוב מחברת הכללות בקיום התורה, והראה כי בני ישראל יזכו זה לזה, והתורה ניתנה להתקיים בכללות ישראל. כל אחד יעשה היכולת שבידו ויזכו זה לזה. (ואולי לזה רמז באומרו: "ואהבת לרעך כמוך" – לצד שהוא כמוך, כי בשלומו ייטיב לך, ובאמצעותו אתה משלים שלימותך, ואם כן אינו אחר אלא עצמך וכאחד מחלקיך.) ובזה מצאנו נחת רוח, כי ה' ציווה תרי"ג מצוות ומן הנמנע שיימצא אדם אחד שישנו בקיום כולם. וזה לך האות: כוהן ולוי וישראל ונשים – יש מצוות בכוהנים שאין מציאות לישראל לעשותם, ויש מצוות לישראל שאינם בכוהנים, וכן בלויים וכן בנשים. ומה מציאות יש ליחיד לקיימם כדי להשלים תיקון ל ר מ "ח אבריו ושס"ה גידיו אשר יכוונו להם? ודאי רק כך, שתתקיים התורה במחברת הכללות ויזכו זה לזה ויזכה זה מזה. והוא מה שאמר הכתוב כאן "ויעשו בני ישראל ככל אשר ציווה ה'" – כינה לכולם יחד מעשה כולם, הגם שמהם שהביאו הנדבה, מהם עשו מלאכה, יאמר על כללותם שעשו הכל. וסמך מאמר זה למלאכת הבגדים (לט, א- לא ), אשר עשאום יחידים מישראל, להעירך, כי על פרט זה יאמר, שעשאוהו בני ישראל באין הבדל, ומעתה כל אחד מבני ישראל הביא כל הי"ג מינים שבנדבה ועשה כל המלאכות האמורות.

נראה כאן סמל גדול לדורות בעשיית התורה כולה. לא ניתנה התורה לרובינסון הנמצא באי המבודד אשר אין בו חברת בני אדם, ולא הוא יוכל לקיימה. ניתנה תורה לעם ישראל אשר רק הוא על כל שדרותיו, על גדוליו וקטניו, יוכל להגשימה: ונכרתה הברית עם העם:
דברים--- ראשיכם שבטיכם (ראשי שבטיכם) זקניכם ושטריכם
כט ט כל איש ישראל
כס י טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך, מחטב עציך עד שאב מימיך.
כט יג ולא אתכם לבדכם אנכי כרת את- הברית הזאת----
כט יד כי את- אשר ישנו פה עמנו עמד היום לפני יי אלהינו---

לאמור : התורה כולה אינה יכולה להתגשם אלא על ידי האומה כולה. וכן המשכן לא נבנה אלא בהשתתפות העם כולו.

וכדי להבהיר רעיון זה של הכרח שיתוף כל ישראל ב"עשיית המלאכה", בהגשמת התורה" סיפר המדרש בהרחבה את מעשה הנשיאים אשר הכתוב מזכירם בפסוק אחד בלבד:

לה כז והנשיאים הביאו את אבני השהם ואת אבני המלאים לאפוד ולחשן.

המדרש מפנה את תשומת לבנו לכך שדווקא נדבה זו כתובה בסוף: אחרי אשר סופר על זרם התרומות אשר הביאו כל ישראל "כל איש אשר נשאו לבו" "וכל איש נדבה רוחו אותו", "וכל אשה חכמת לב", "וכל הנשים אשר נשא לבן אותן בחכמה"- רק אחרי כל אלה הוזכרו הנשיאים בתרומתם: ולא נכללו בתוך "האנשים" או בתוך "כל איש אשר נדבה רוחו אותו", וגינה המדרש התבדלותם זו:

במדבר רבה יב, יו (לפסוקים ז, ב- ג "ויקריבו נשיאי ישראל ראשי בית אבותם הם נשיאי המטות הם העומדים על הפקודים ויביאו את קרבנם לפני ה' " ): "ויקריבו נשיאי ישראל". למה נזדרזו הנשיאים לבוא ולהקריב תחילה ובמלאכת המשכן נתעצלו ולא הביאו אלא אבני שוהם מילואים באחרונה? לפי שבשעה שאמר משה "כל נדיב לב יביאה את תרומת ה'" (לה, ה) ולא אמר לנשיאים, היה רע בעיניהם על שלא אמר להם להביא. אמרו: "יביאו העם מה שיביאו, ומה שיחסר- נמלא אנחנו". שמחו כל ישראל במלאכת המשכן והביאו בשמחה כל נדבה ובזריזות . ראה מה כתוב : "ויבואו האנשים על הנשים" (שמות לה, כב), שהיו דוחקים זה על זה ובאים אנשים ונשים בערבוביה. ולשני בקרים הביאו כל הנדבה, כל הנדבה, שנאמר : "והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר" (לו, ג). וכתיב "והמלאכה היתה דים" (לו, ז). לאחר שני ימים ביקשו הנשיאים להביא נדבתם ולא יכלו, שכבר ציווה משה "ויעבירו קול במחנה לאמור: איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה" (לו ו ). והיו הנשיאים מצירים על שלא זכו בנדבת המשכן. אמרו: "הואיל ולא זכינו בנדבת המשכן, נתן בבגדי כהן גדול". שנאמר: והנשיאים הביאו את אבני השוהם…
"(לה, כז ) אמר הקב"ה: בני שנזדרזו – ייכתב שהביאו והותר (לו, ז ), והנשיאים שנתעצלו, חסר אות אחת משמם, שכן כתיב "והנשאם" חסר יו"ד. כיון שנגמר המשכן, הקדימו והביאו קרבן בזריזות .

ואם כי מצא המדרש שאחרי הקמת המשכן (בפרשת נשא) תיקנו את אשר עיוותו, מכל מקום נשארה התנהגותם לזכר ולאות לבני מרי . ועוד יותר יבליט רעיון זה של המדרש ר' שמשון רפאל הירש (תרגום מגרמנית):

… הנשיאים חשבו את הקריאה להתנדבות כל העם לפגיעה בכבוד מעלתם, ובציפייתם שתרומת העם לא תספיק- ואז ייפול בגורלם כבוד השלמת החסר, לא מיהרו להשתתף בהתנדב עם. ואולם זריזות העם הכזיבה את חשבונם, עד שיצא שנשאר להם רק להביא את אבני השוהם וכו' לבגדי הכהן הגדול. הפגם הנמצא במהלך מחשבה כזה- העמדת עצמם בשעת המפעל הלאומי הנשגב מעל לעם, תחת היותם בתוך העם ואחים לנדיבי העם… - הפגם הזה מרומז בכתיב "הנשאם" החסר. להיות נשיאי העם לא התקיים בהם באותה שעה.

השאלה השלישית לפסוקנו היא הכפל הבולט שבו, הנראה ללא צורך כלל:

לט לב --- ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה יי את – משה כן עשו.
ר ש " י לפסוק זה הוא קשה- ד"ה ויעשו בני ישראל: את המלאכה ככל אשר ציווה ה'.

מפרשי רש"י חלוקים בהבנת דברי רש"י אלה. הרא"ם סובר, שרצה רש"י להשלים את המושא החסר בפסוק: אילו היה כתוב "כל אשר ציווה ה'" היה "כל אשר צווה" הפעול (המושא הישיר ), אבל עכשיו שכתוב "ככל אשר ציווה"… מורה, שלא שינו מן הצוואה, ואם כן אין פעול, ולכן אומר רש"י, שחסר הפעול והוא בכוח המאמר (כלומר המושא נרמז, כלול כבר בתוך הנשוא).

בעל באר יצחק סובר, שכוונת רש"י לחלק את המשפט, להורות שאין המלים "ככל אשר עשו" קשורות לרישא אלא לסיפא.

"ככל אשר עשו" דבוק עם "כן עשו", שאם לא כך לא יתכן שבא אחר כך "כן עשו", שבא כאן רק הנדמה ולא הדמוי. והדמוי ראוי להיות במאמר אחד עם המתדמה: ועל כן שמאמר "ככל אשר ציווה" דבוק עם "כן עשו", ומאמר "ויעשו בני ישראל" הוא מאמר פוסק לעצמו, ואם כן חסר פעול העשייה- היא המלאכה. לעומתם סובר ר' דוד פארדו, בעל "משכיל לדוד" שרש"י רצה ליישב בתוספת המלה האחת את שאלת הכפל, היא השאלה שאנו עומדים בה, ולהוכיח שיש שני משפטים נפרדים שונים, שאין ביניהם כפל. ותיקן רבנו, במה שהוסיף "את המלאכה", דידוע ד"מלאכה" כולל שני עניינים: מלאכת ההבאה ומלאכת העשייה.

והנה מלאכת ההבאה שווה לכל נפש ישראל, והעשייה אינה אלה לחכמי כלומר הבא, ככל אשר ציווה- "כן עשו" האומנים והחכמים, לומר שגם הם האומנים וחכמי הלב- כן עשו מלאכת העשייה ככל אשר ציווה ה'.

לפי זה יש לפנינו שני משפטים ולכל אחד נושא ומושא משלו וה"כן" מחברם ומשוום. אלא שלפי פירושו יהיה "עיקר" (הנושא השני) חסר מן הספר ולא נראה שהיתה כוונת רש"י בדבריו "את המלאכה" להשלים לפסוק נושא שני.

הרמב"ן פותר את ש אלת הכפל בדרך שבה הוא מרבה ללכת, בראיית הביטוי הזה כמטבע ספרותי רגיל בתורה. וכן יאמר ויקרא כד, כג, כג ד"ה ובני ישראל עשו כאשר ציווה ה' את משה:
…. כי כן יכפול בכל השומרים מצות השם, שנאמר בפרשת הפסח, (ירמוז לשמות יב, כח "וילכו ויעשו בני ישראל כאשר ציווה ה' את משה ואהרן כן עשו". וגם שם יאמר: "והוא דרך הלשון במקומות רבים".) וכמו שאמר בפרשת הפקודים (במדבר א, נד) "ויעשו בני ישראל ככל אשר ציווה ה' את משה כן עשו": וכן במטות הנשיאים (שם יז, כו) "ויעש משה כאשר ציווה ה' אותו כן עשה."

ואם כי דבריו נראים פשוטו של מקרא, בייחוד אחרי שהוכיח שהוא שימוש לשון בכמה מקומות, עדיין תישאל השאלה: מה ראתה התורה להשתמש במטבע זה והסתפקה ב"ויעש אשר ציווה" מבלי החזרה של "כן עשו". ומה שאמר הרמב"ן לעיל "כי כן יכפול בכל השומרים מצות השם" אינו אלא לשון גוזמה.

פירוש הרוצה לחדור לפנימיותם של דברים נמצא בדברי בעל העמק ד ב ר ד"ה ויעשו בני ישראל ככל אשר ציווה … כן עשו: באשר ידוע ששבני ישראל התאוו מאד שיהיה השכינה שרויה בתוכם כמו שכתבתי … היה עולה על הדעת, שבשביל זה השתדלו לעשות הכל, משום הכי פירש הכתוב שרק "כאשר ציווה ה'- כן עשו". פירוש זה הוא אופייני למהלך מחשבותיו של התורני איש ההלכה הנצי"ב מוולוז'ין, המדגיש בהרבה מקומות בפירושו את התנגדותו לעבודת ה', ספונטנית, הבאה מתוך געגועים ודביקות ואהבה, המתרוממת למצבים אקסטאטיים, ו… העוברת בזה על חוקים וסייגים, דינים והלכות. ורואה הוא עבודת ה' עליונה רק אם היא באה מתוך משמעת גמורה לחוקי ה' ולתורתו ולא בפריצת גדריו, תוך הבעה עצמית של
רגשות דתיים חופשיים. 

ואולם מלבד שאלת הכפל יש לשאול עוד שאלה אחרת על מלים אלה "כאשר ציווה ה' כן עשו". בנו יעקב מראה, תוך השוואה מדויקת ביותר- פסוק פסוק מלה מלה- בין הצו (תרומה, תצוה ומחצית כי- תשא) ובין המעשה (ויקהל פקודי), שאין פסוקי העשייה זהים בכול עם פסוקי הצו, ויש הבדלים גדולים וקטנים ביניהם, והמו איפוא "כאשר ציווה ה' כן עשו"?

כבר בספרו על "עין תחת עין" הוכיח יעקב מן התורה, מן הנביאים ומן הכתובים שאין כאשר כן מורה על זהות כי אם על התאמה. ולכן אין להקשות על פסוקנו-לא בכול זהה מעשה העם הצו, בייחוד לא בסדור הדברים ,שהרי בצו קודמים הכלים לאוהל ולחצר, ובעשיה קודמים חצר ואוהל לכלים? שכן לא כפועלים גלמים כמכונות אבטומתיות פעלו חכמי הלב האלה, כי אם בהתאם לצו עשו, והתאימו עשייתם לרוח הדברים, והבינו לכוונות הציוויים. וזהו אשר כיוונו אליו חז"ל, אשר כמובן לא נעלמו מהם ההבדלים בין פרשיות הצו ובין פרשיות המעשה:

ברכות נה, ע"א:

בצלאל על שם חכמתו נקרא…. הלך משה… ואמר לו: "עשה ארון וכלים ומשכן". אמר לו : "משה רבנו, ממנהגו של עולם, אדם בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים, ואתה אומר: עשה לי ארון וכלים ומשכן? כלים שאני עושה- להיכן אכניסם? שמא כך אמר לך הקב"ה : "עשה משכן ארון וכלים?" אמר לו משה: "שמא בצלאל היית וידעת?"

שכן אם נסתכל ברעיון המיוצג במשכן, בלקחו- הרי התוכן קודם לכלי, ועיקר המשכן ארון העדות והלוחות אשר בו . ואילו בביצוע מבליטה התורה את הצרכים הטכניים (ורוב ההבדלים בין תרומה- תצוה ובין ויקהל- פקודי מתבארים מתוך הבדל זה) ואז קודם בית הקיבול לתוכן. וכן הוא גם בלוחות השניים. בדברי ה' נאמר :

דברים בעת ההיא אמר יי אלי
י א פסל- לך שני - לוחות אבנים כראשנים ועלה אלי ההרה, ועשית לך ארון עץ.
ובביצוע נאמר :

דברים ואעש ארון עצי שטים
י ג ואפסל שני – לחת אבנים כראשנים---

שאלות לעיון ולהעמקה

1) השווה את דברי הספרי לפרשת נשא לדברי מדרש במדבר רבה שהבאנו לעיל: ספרי נשא (במדבר ז, ב- ג ):

"ויקריבו נשיאי … ויביאו את קרבנם לפני ה' " ר' נתן אומר: וכי מה ראו נשיאים להתנדב (שם, ככלות משה להקים את המשכן) תחילה, ובמלאכת המשכן לא התנדבו בתחילה? אלא כך אמרו נשיאים : יתנדבו ישראל מה שמתנדבים, ומה שמחסרים אנו משלימים. כיון שראו נשיאים שהשלימו ישראל את הכל : "והמלאכה הייתה דים " (שמות לו, ז), אמרו נשיאים: "מה עלינו לעשות ?" והביאו את אבני השוהם: לכך התנדבו כאן (ככללות הקמת המשכן) תחילה.

מה ההבדל בהערכת הנשיאים בדברי במדבר רבה ובדברי ר' נתן בספרי ?

2) והנשיאים הביאו את אבני השוהם (לה, כז). החפץ חיים בפירושו לתורה :

והנה כאן בשביל שנתעצלו קימצה הצורה אות יו"ד. ואצל נדבת הנשיאים בפרשת נשא האריכה התורה בנדבת כל נשיא בפרשה מיוחדת ולא כללה אותה יחד, אם כי נדבותיהם היו שוות. וכל זה ללמדנו בא, כמה חביב להקב"ה עניין שבני אדם עושים אותו בחבורה עם הציבור ואינם מתגאים איש על אחיו, אף אין בהם קנאה ותחרות.

עם מי מן המפרשים שהובאו לעיל בעיוננו מסכימים דבריו?

3) השווה לפסוקנו שהעמדנו בראש עיוננו את הפסוקים הבאים: ככל אשר ציווה ה' את משה כן עשו בני ישראל את כל העבודה. וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר ציווה ה' כן עשו… (לט, מב- מג)

[א] התוכל להסביר למה נאמר בפסוק מב "את כל העבודה" ובפסוק מג "את כל המלאכה"?
[ב] ולמה השלים רש"י בפירושו לפסוקנו (לב) את המלים "את המלאכה" ולא "את העבודה", אף על פי שבתחילת הפסוק נאמר "ותכל כל עבודת משכן אוהל מועד" ?

 

 

שיתוף:              PRINT   
03 נוב' 2014 / 10 Heshvan 5775 0