מעיונים של נחמה ליבוביץ

והאלהים נסה את אברהם

 

לפרשה זו מקדים א ב ר ב נ אל:

הפרשה הזאת היא כל קרן ישראל וזכותם לפני אביהם שבשמים, ולכן היא שגורה בפינו בתפילתנו כל היום ומפני זה ראוי להפליג בה העיון והחקירה יותר, מבשאר הפרשיות.

אבל אנחנו נפנה הפעם את תשומת לבנו לא לפרשה כולה, לא למעשה אברהם ולעמידתו בנסיון, אלא רק לשלוש המלים שהעמדנו בראש עיוננו . הנה כבר ידועה הקושיה הגדולה אשר הקשוה ראשונים ואחרונים, ואשר בפשטות ניסח אותה הר"ן (רבנו נסים)בדרוש השישי:

כי הנסיון צריך להתבאר, כי אין ספק שלא ינסה ה' יתברך, [כדי] לדעת אם יעמוד המנוסה בניסיונו. כי ה' יתברך צופה ומביט כל העניינים העתידים ואין אצלו ספק כלל.

ונעמיד כאן פירושים אחדים, שניתנו על ידי גדולי חכמינו ופרשנינו, כדי לפתור שאלה זו. ונתחיל בדברי ה ר מ ב " ם, מורה נבוכים ג, כד:

דע, כי כל נסיון שבא בתורה אין כוונתו ועניינו אלא כדי שיידעו בני אדם מה שצריך להם לעשותו... וכאילו עניין הנסיון, שיעשה מעשה, אין הכוונה גוף המעשה ההוא, אבל הכוונה משל, שילמדו ממנו וילכו אחריו כאמרו ( דברים יג, ד ): "לדעת הישכם אוהבים את ה'", כי הוא כבר ידעו: וכן (שמות לא, יג) :"כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם לדעת, כי אני ה' מקדשכם" אשר פירושו: שיידעו האומות... ואמנם עניין אברהם אבינו בעקדה כלל שני עניינים גדולים, הם פינות התורה. העניין האחד להודיע אותנו גבול אהבת ה' ויראתו, עד היכן היא מגעת, וציוה בזה העניין אשר לא ידמה לו, לא נתינת ממון ולא נתינת נפש, אבל הוא מופלג מכל מה שאפשר שיבוא במציאות ... והוא: שיהיה איש עקר בתכלית הכוסף לילד ובעל עושר גדול ואיש נכבד ונבחר שישאר מזרעו אומה ונולד לו בן אחר היאוש, איך יהיה חשקו בו ואהבתו אותו: אבל ליראתו את ה' יתברך ולאהבתו לקיים מצותו בולד האהוב, הניח כל מה שקיוה בו והסכים לשחוט אותו אחרי מהלך ג' ימים. כי אילו היה רוצה לעשותו לשעתו בבוא המצוה אליו, היה פעולת בהלה בלתי השתכלות : ואמנם עשותו זה אחרי ימים מעת בוא המצוה אליו, היה המעשה במחשבה ובהשתכלות אמיתי ובחינת חוק מצותו ואהבתו ויראתו...וכדי שיתפרסם לבני אדם , מה ראוי לעשות בשביל אהבת ה' יתברך ויראתו לא לתקות גמול ולא לפחד עונש... ואמר המלאך לו (בראשית כב, ): "כי ידעתי כי ירא אלהים אתה", רצונו לומר, שבזה המעשה אשר בו תיקרא ירא אלהים גמור, יידעו כל בני אדם גבול יראת ה' מהו, - ודע, שכבר חזק זה העניין בתורה וביארו ואמרו, שתכלית התורה כולה וכל מה שכללה אותו ממצוות עשה וממצוות לא תעשה ומיעודים ומסיפורים אמנם הוא דבר אחד, והוא: יראת ה' יתברך, והוא אומרו (דברים כח, נח ): "אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת הכתובים בספר הזה ליראה את השם הנכבד והנורא... "- זה אחד משני העניינים המכוונים בעקדה.

וכבר קדם לו בדרך זו רבנו סעדיה גאון כפי שמובא בראב"ע:

שמלת "נסה" - להראות צדקתו לבני אדם.

ואך כקטנונית בריאליזם הנאיבי שבה תיראה בעינינו ביקורתו של ר' א ב ר הם אבן עזרא על תפישה זו באומרו:

והלוא ידע זה הגאון , כי בשעה שעקד אברהם את בנו לא היו שם אפילו נעריו.

ובזה ביקש לבטל דעת הרואים תכלית העקדה בלקח ולימוד ודוגמה לכל באי עולם. וכבר ענה לו בעל "עקדת יצחק" , שער עשרים ואחד:

והנה באמת אחר שנכתב נסיון זה בורה האלוהים לעדות ה' נאמנה ... כאילו נעשה זה הנסיון לעיני כל ישראל העוברים וההווים והעתידים, איש לא נעדר, אשר לא ראה במראה נבואית אמיתית גודל הנסיון הזה ומעשה תוקפו ועוצם אמונתו, אשר בזה הוקבעה אמיתו בלב כל באי העולם כולו.

באותו כיוון, היינו שהנסיון הוא לטובת העולם כולו כדי שילמדו ממנו, הולך גם א ב ר ב נ אל :

הנסיון הזה אין עניינו הבחינה , כדי שידע האל מה שלא היה יודע... אבל "והאלוהים נסה" הוא מגזרת "נס", כי הפועל הנפלא הזה שעשה אברהם בדבר ה' עומד לנס עמים, כדגל רם ונישא, אליו גויים ידרושו ויביטו אחריו!

אלא שחולשת פירושו בזה, שמשנה הוא הוראת "נסה" מן הבדיקה והבחינה אל ההרמה, וההצגה לעיני כולם, מלשון (ישעיה ל, יז) "כתרן על ראש ההר וכנס על הגבעה" ומלשון (תהלים ס, ו ) :"נתתה ליראיך נס להתנוסס", ואולם אין זה הולם את הסיפור כולו ובוודאי לא את המלים "עתה ידעתי" (פסוק יב).

בכיוון אחר מיישבים את קושייתנו המפרשים הבאים:

"ספר העיקרים" ל ר' יוסף אלבו מאמר ה, פרק יג:

ואם תשאל: אחרי שהשם יתברך יודע אם יעמוד בנסיונו אם לאו... מה צורך אל היסורים הללו? התשובה שאין ראוי שיהיה שכר הסובל, הטורח והעמל בפועל שווה למי שאינו סובל אותו בפועל, ועל כיוצא בזה נאמר( מל"א כ, יא ):"אל יתהלל חוגר כמפתח", שאין ראוי שיתהלל מי שלא עשה הגבורה בפועל, אף על פי שהוא מוכן לעשותה והוא חגור כלי מלחמה, כמי שכבר פעל ועשה הגבורה בפועל והוא מפתח מסיר מעליו כלי המלחמה.. ועל כן פעמים הרבה מביא הקב"ה יסורין על הצדיק להרגילו, שיסכים המעשה הטוב עם המחשבה הטובה, שמתוך המעשה יתחזק לבו באהבת ה', לפי שכל פועל יקנה בנפש תכונה חזקה יותר משהיא נקנית בזולת מעשה... וייקרא ההרגל בעבודה "נסיון".

גם הוא סוטה במקצת מן ההוראה הרגילה של המלה, בפרשו את הנסיון לא כמבחן, לא כפי שתרגמוהו המתרגמים:

   ng james Veersion: God did tempt AbrahamןK sed version : Did proveןRev prouvaי Version synodale : Dieu Buber- Rosenzweig: gott pr?fte

אלא בהוראה של רכישת ידעות והרגל בעבודה,(במובן של "אין חכם כבעל הנסיון") ובהוראה של Experience - Erfahrung , ואף זה אינו נראה כפשוטו של מקרא.

ואולם מבלי שישנה את הוראת המלה "נסיון" ו"נסה" מפרש את מקומנו הה ר מ ב " ן, אשר הוא היה היסוד לכל הקבוצה הזו. ואלה דבריו בבראשית כב, א:

עניין הנסיון הוא לפי דעתי בעבור היות מעשה האדם רשות מוחלטת בידו, אם ירצה יעשה, ואם לא ירצה-לא יעשה, ייקרא נסיון מצד המנוסה. אבל המנסה יתברך יצוה בו להוציא הדבר מן הכוח אל הפועל, להיות שכר מעשה טוב, לא שכר לב טוב בלבד. ודע, כי ה' צדיק יבחן, כשהוא יודע בצדיק שיעשה רצונו וחפץ להצדיקו, יצוה אותו בנסיון: ולא יבחן את הרשעים אשר לא ישמעו. והנה כל הנסיונות שבתורה לטובת המנוסה.

ראינו איפוא בקבוצה השנייה שהיא מסכימה עם הקבוצה הראשונה. שאין הנסיון צורך המנסה, כי הוא יודע את המנוסה, "בוחן כליות ולב", ולא למענו הנסיון. אך שונה היא מן הרמב"ם וההולכים בדרכיו בזה שרואה היא את תכלית הנסיון בטובת המנוסה- אשר ניתנת לו בזה הזדמנות לגדול, להתגבר על עצמו, להרגיז יצרו הטוב על כל יצריו, להזריח כל אורו הגנוז עד שיהא בוקע ויוצא החוצה.

הרמב"ן מוסיף עוד דרך אגב, מי הוא הראי להיות מנוסה, ובזה ניתנת תשובתו לשאלת צדיק ורע לו, באומרו, שרק הצדיק הגדול, העושה רצון קונו, רק הוא יועמד בנסיון, וכדברי המדרש שהבאנו בעיוננו לפרשת לך לך(עמ' 86):

היוצר הזה אינו בודק קנקנים מרועעים... ובמי הוא בודק? - בקנקנים יפים.

ואולם, כאן בוודאי מדובר על נסיונות מיוחדים במינם, גדולים ועצומים שאין כמותם, ואילו לגבי נסיונות רגילים אומר ה ר מ ב"ן עצמו בשמות כ, יז:

האדון פעם ינסה, עברו בעבודה קשה, לדעת אם יסבלנה לאהבתו , ופעם ייטיב עמו לדעת אם יגמול אותו בטובה אשר עשה עמו, כעניין שאמרו חכמים(שמות רבה לא, ב): "אשרי אדם שהוא עומד בנסיונו, שאין בריה שאין הקב"ה מנסה אותה. העשיר מנסה אם תהיה ידו פתוחה לעניים : ומנסה העני אם יכול לקבל יסורין ואינו כועס".

שאלות לעיון ולהעמקה

1.בעקבות מי מן המפרשים שהבאנו בעיוננו הולך ר' שלמה דובנא ב"באור":

ופעמים שתהיה כוונתו לחזק ולאמץ את לב המנוסה במידה מן המידות עד שתהיה קניין ותכונה בנפשו. כי החלק המעשי לא יושלם בידיעת המידות הטובות והבנתם בלבד, כי אם בהוסיף עליהם התמדת הפעולות וההרגל בהם, עד שתתחזק המידה בלב העושה להיות תמיד מוכן וזריז לעשות המעשים הנמשכים ממנה בשמחה בלי עצלות . ועל הדרך הזה אמר " והאלהים נסה את אברהם", כלומר שנתן לו יד להמציא לו מקום לאמץ את לבבו בדרכי היראה ועבודת האל יתברך על ידי המעשה הגדול והנורא אשר ציוהו לעשותו.

2.רש"י לשמות כ, יז:

"אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים": לגדל אתכם בעולם שייצא לכם שם באומות, שהוא בכבודו נגלה עליכם. "נסות" : לשון הרמה וגדולה, כמו (ישעיה סב, י) : "וכנס על הגבעה", שהוא זקוף

א. כמי מן המפרשים שהבאנו בעיוננו מפרש רש"י כאן את הנסיון

ב. מדוע אין רש"י מפרש במקומנו( בעקדה) את "נסה" כאשר יפרש "נסות" בשמות כ, יז

3.השווה למקומנו: הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו- למען אנסנו הילך בתורתי (שמות טז ,ד) וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלהיך זה ארבעים שנה במדבר למען ענותך לנסותך לדעת את אשר בלבבך וכו' )דברים ח, ב(. המאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך למען ענותך ולמען נסותך (שם שם, טז). הסבר באיזה מובן יש בנתינת המן לישראל- נסיון?

עוד על פרשת וירא

 

 

 

שיתוף:              PRINT   
15 אוק' 2009 / 27 Tishrei 5770 0