מעיונים של נחמה ליבוביץ

"הלך החבל אחר הדלי"

נתחנו בעיוננו הקודם את נאומו הגדול של יהודה, אשר בו מגיע סיפור יוסף ואחיו לנקודת השיא. יהודה נשאו ברגע הנסיון החמור ביותר: האחים, אשר פעם לא ידעו אחוה מהי ואת אחיהם אשר אמר "את אחי אנכי מבקש" מכרו לעבד, הם הועמדו בנסיון, אם ישאירו בעבודתו את האח האחר- בן רחל אף הוא- הנתפש לעבדות, וישובו אל אביהם הזקן שנית ואחיהם בן רחל איננו אתם, או ילחמו עליו עד שיחלצוהו מן העבדות- גם במחיר חרותם.

בנאומו משתמש יהודה, כפי שראינו, בכל האמצעים הריטוריים ובכל הטכסיסים הפסיכולוגיים כדי לזעזע את לב המצרי, ואולם חז"ל הפכו נאום זה לדו- שיח, למאבק בין יוסף ויהודה. מתוך דו-שיח ארוך זה נביא חלק:

תנחומא ויגש ה:
"אדוני שאל את עבדיו היש לכם אב או אח"- מתחילה בעלילה באת עלינו. מכמה מדינות ירדו למצרים לשבור אוכל ולא שאלת אחד מהן. שמא בתך באנו ליקח או אחותנו אתה סבור לישא, אף על פי כן לא כיסינו ממך דבר.

אמר לו יוסף: יהודה! למה אתה דברן מכל אחיך? ואני רואה בגביע שיש באחיך גדולים ממך! אמר לו (יהודה): כל זאת רואה בשביל הערבות שערבתי אותו. אמר לו (יוסף): מפני מה לא ערבת את אחיך כשמכרתם אותו לישמעאלים בעשרים כסף וציערת את אביך הזקן ואמרת לו: "טרף טרף יוסף", והוא לא חטא לך! אבל זה שחטא וגנב הגביע- אמור לאביך: הלך החבל אחר הדלי. כיון ששמע יהודה כך" צעק ובכה בקול גדול ואמר: "כי איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי?" אמר לו יוסף: בוא ונתווכח שנינו. אמור מליך וסדור דיניך. מיד אמר יהודה לנפתלי: לך וראה כמה שווקים יש במצרים! קפץ וחזר ואמר לו: שנים עשר, אמר יהודה לאחיו: אני אחריב מהן שלושה וטלו כל אחד- אחד ולא נשאיר בהם איש. אמרו לו אחיו: יהודה, מצרים אינה כשכם, אם אתה מחריב מצרים, תחריב את העולם כולו, בראשית רבה צג, ז:

מיד כעס יהודה ושאג בקול והלך קולו ת' פרסה עד ששמע חושים בן דן וקפץ מארץ כנען ובא אצל יהודה ושאגו שניהם וביקשה ארץ מצרים ליהפך.


תנחומא ויגש ה:

אמר לו יהודה ליוסף : תדע לך שמתחלה לא באת עלינו אלא בעלילות. בתחילה אמרת לנו: מרגלים אתם! שנית אמרת: לראות ערות הארץ באתם! שלישית: גביע גנבתם! אתה נשבעת בחיי פרעה הרש, ואני נשבע בחיי אבי הצדיק? אם אוציא חרבי מנרתיקה, אמלא כל מצרים הרוגים. אמר לו יוסף: אם תוצא חרבך מנרתיקו, אני כורכו על צוארך. אמר לו יהודה: אם אפתח את פי אבלע אותך. אמר לו יוסף: אם תפתח פיך, אני סותמו באבן. אמר יהודה ליוסף: מה נאמר לאבא? אמר לו יוסף: כבר אמרתי לך: אמור לאביך: הלך החבל אחר הדלי. אמר לו יהודה: דין שקר אתה דן אותנו! אמר לו יוסף: שקר- לשקרנים. אין לך דין שקר כמכירת אחיכם. אמר לו יהודה: אש של שכם דולקת בלבי ! אמר לו יהודה: עכשו אצא ואצבע כל שווקים שבמצרים בדם.

אמר לו יוסף: צבעים הייתם מימיכם, שצבעתם כתונת אחיכם בדם ואמרתם לאביכם:

"טרף טורף!" אמר להם יוסף: לא כך אמרתם, שאחיו של זה מת? אני קניתיו, אקראנו ויבוא אצלכם. התחיל קורא: יוסף בן יעקב, בוא אצלי! יוסף בן יעקב בוא אצלי, ודבר עם אחיך שמכרוך! והיו נושאין עיניהם בארבע פינות הבית. אמר להם יוסף: למה אתם מסתכלים לכאן ולכאן? אני יוסף אחיכם! מיד פרחה נשמתם ולא יכלו לענות אותו. א"ר יוחנן: וי לנו מיום התוכחה! ומה יוסף כשאמר לאחיו: "אני יוסף אחיכם"- פרחה נשמתן, כשעומד הקב"ה לדין, דכתיב (מלאכי ג, ב): "ומי מכלכל את יום בואו"- על אחת כמה וכמה? ומה זה- נבהלו אחיו מפניו, כשיבוא הקב"ה לתבוע עלבון המצוה ופשעה של תורה- על אחת כמה וכמה? עשה הקב"ה להם נס וחזרה נשמתן.

והקורא תמה. מה ראו חז"ל להפוך נאום טראגי זה, הבנוי מבנה משוכלל בעליותיו ובירידותיו, במיזוגם הנפלא של טענה ותביעה מותרת ומרומזת ושל בקשה ותחינה גלויה ומפורשת- מה ראו להפוך מונולוג גדול זה לדיאלוג חריף ועוקצני, אשר כמובן בצורתו ובלשונו זו לא יכול היה בשום פנים ואופן להתרחש בארמון משנה למלך פרעה, ומה הועילו במדרשם זה?

והנה אם נעיין בו, נראה, כי גם בדו- שיח זה יש הדרגה, עלייה משלב לשלב עד לשיא. אך שונה דו- שיח זה בכול מנאומו של יהודה. בתורה- יהודה מבקש ומתחנן בגלוי, רומז לעוול הנעשה, בא בתביעות, מאשים בסתר, ברמז בלבד. במדרש- יהודה מצטדק, מתחנן, גם מאיים, מתריע, ואילו יוסף מאשים בתוקפנות, עוקץ ועונה לתחינותיו של יהודה בלעג ובאירוניה. "הלך החבל אחר הדלי". והנה ככל שיהודה מרבה לנהום החמת רוחו, ולהתריע על העוול הנעשה להם כאן, על לא חמס בידיהם- כן מרבה "יוסף" להרגיזו ולעקצו בהזכירו לו עוול וחמס שעשו הם פעם לאחיהם הקטן. והנה הלוא נבין שיוסף המתנכר לא יכול היה לומר לאחיו דברים אלה שבהם הוא מגלה להם, שיודע הוא את כל אשר קרה להם. מי הוא איפוא המדבר כאן, העונה ליהודה על כל טענה ותביעה בזכר חטאיו ובהזכרת פשעיו, מי הוא "יוסף" זה? אין זה כי רצו חז"ל גם כאן כבמקומות רבים במדרש להראות את לבו של יהודה, את קול החרטה והבושה ומוסר הכליות המפעם בו בהמחישם קול פנימי זה בדמות מוחשית, וכאן הלבישו אותו בדמותו של יוסף. ככל שמתרתח יהודה וצועק: הלוא עוול משווע נעשה לנו כאן, כן שומע הוא במעמקי לב: וכי לא עשיתם אתם עוול גדול מזה? דין שקר אתה דן אותנו! שקר לשקרנים. אין לך דין שקר כמכירת אחיכם. וכשבזעמו המוצדק, בחמתו על עריצות זו, על חמס ועל שוד, הוא צועק נגד כל האימפריה הזאת- גברת ממלכות- המעלילה על חפים מפשע העטופים ברעב אשר באו לקנות לחם לטפם:

עכשו אצא ואצבע כל שווקים שבמצרים בדם מיד באה מעמקי לבו התשובה הניצחית המצננת בבת אחת את להט מי שמרגיש את עצמו "קדוש מעונה" על לא עוול בכפיו:

צבעים הייתם מימכם, שצבעתם כתונת אחיכם בדם ואמרתם לאביכם: "טרף טרף". ואולי לכן מתאר המדרש אותו צועק צעקות ושואג שאגות, כדי שיחרישו הם את הקול הקורא בלבו פנימה:

מפני מה לא ערבתם את אחיכם כשמכרתם אותו לישמעאלים בעשרים כסף ? מה שמבליט המדרש כאן בדו-שיח בהעמידו מול המעשה אשר נעשה להם עתה, מול חטיפת אחיהם לעבד, את המעשה אשר עשאוהו הם בעצת יהודה: מכירת אחיהם לעבד, את זה מביעה התורה במלים אחרונות של נאום יהודה:

מד לג ועתה – ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדני והנער יעל עם- אחיו— ואחרי אשר הגיע יהודה- המייצג כאן את כל האחים- למדרגה כזו שלא יוכל לשוב אל אביו בלי בנימין ושהוא נותן נפשו עליו, כופר המעשה הראשון אשר עשו האחים לאחיהם האחר- ועתה יכול יוסף להתוודע אל אחיו

 

 

שיתוף:              PRINT   
03 נוב' 2014 / 10 Heshvan 5775 0