בנימין זאב הרצל (1904-1960) עיתונאי, סופר ומדינאי, אבי הציונות המדינית ומייסדה של ההסתדרות הציונית העולמית.

 
 
 
 
 
 
 
 
 
בנימין זאב (תאודור) הרצל נולד בבירת הונגריה, בודפשט, ב 2 במאי 1860
וחונך ברוח תנועת ההשכלה, שאפיינה את יהודי גרמניה ואוסטריה באותה עת.
בשנת 1870, לאחר מות אחותו פאולינה, עברה משפחתו להתגורר בוינה. בשנת
1884 קיבל תואר ד"ר למשפטים ועבד במקצוע זה תקופה קצרה בוינה ובזלצבורג.
לאחר כשנה, זנח את מקצוע המשפטים והתמסר לכתיבה.

בשנים 1891 1895 היה כתב בפריס מטעם העיתון הליברלי הוינאי החשוב ה-
"נוייה פרייה פרסה" (העיתון החופשי החדש). הרצל היה עד לגילויי
האנטישמיות שגאתה בפריס בעת משפטו של אלפרד דרייפוס, קצין הצבא היהודי
שהואשם בבגידה. בינואר 1895 נכח הרצל בטקס הציבורי המשפיל בו הוסרו
דרגותיו של דרייפוס בעוד ההמון הפריסאי שואג "מוות ליהודים".

משפט דרייפוס ותוצאותיו זעזעו את הרצל והוליכוהו לאפיקי מחשבה חדשים.
הפרשה סימלה עבור הרצל את חוסר התקווה שבאמנציפציה ואת הצורך להציע
פתרונות שונים בתכלית, כדי לפתור מיסודן את בעיותיו של העם היהודי.
תחילה האמין כי הגירה המונית מאירופה האנטישמית תפתור את מצוקת היהודים.
עד מהרה הגיע למסקנה שלא תהיה תקומה לעם ישראל אלא על ידי הקמת מדינה לעם
היהודי במולדתו ההיסטורית.

בפברואר 1896 ראתה אור החוברת פרי עטו "מדינת היהודים ניסיון לפתרון
מודרני של שאלת היהודים". למרות שהפתרון הלאומי הציוני כתשובה לאנטישמיות
המודרנית באירופה הועלה עוד לפני הרצל, הוא היה הראשון שקרא לפעילות
מדינית ענפה ואינטנסיבית. הרצל היה בדעה שכדי לממש את הפתרון הלאומי
הציוני, בראש ובראשונה יש להשיב זכויות פוליטיות בארץ ישראל ורק אחרי כן
להתחיל בתהליך ההתיישבות. בכך הפך הרצל לנושא דגלו של זרם "הציונות
המדינית", שעמד בניגוד לזרם "הציונות המעשית" של "חובבי ציון" בראשות
אוסישקין, שדגל בעבודה מעשית בא"י גם בלא שיובטחו תחילה זכויות פוליטיות

במישור הדיפלומטי חתר הרצל להכרה בינלאומית ברעיונותיו על ידי פגישות עם
עיתונאים, מדינאים בכירים ואישי ציבור, יהודים ולא יהודים, בעלי השפעה.
במישור הארגוני שאף לבנות תנועה מדינית יהודית וליצור הנהגה לתנועה.

הרצל הצליח לכנס את הקונגרס הציוני הראשון, שנערך בבאזל, שווייץ,
בקונגרס נוסחה "תכנית באזל" והוקמה ההסתדרות הציונית העולמית
הרצל נבחר לנשיאה לכל ימי חייו ועמד בראש ששת הקונגרסים הציוניים
הראשונים.

ב "קונגרס אוגנדה" (ראה קונגרסים ציוניים הקונגרס הציוני השישי) ב 1903
הועמדה התנועה הציונית בסכנת פילוג. הרצל הצליח למנוע את הפילוג
בהדגישו, שהיה מוכן לקבל את הצעת אוגנדה כפתרון זמני בלבד.

"פרשת אוגנדה" שברה את רוחו של הרצל. במשך שבע השנים שעמד בראש התנועה
הציונית הלך גופו ונחלש. לאחר המשבר בקונגרס הציוני השישי, הורע מצב
בריאותו. למרות זאת המשיך הרצל במאמציו להשגת המטרה הציונית ונפגש עם
האפיפיור ומלך איטליה.

הרצל אל זכה לראות את חלומו מתגשם. הוא נפטר ב 3 ביולי 1904, כ' בתמוז
תרס"ד.

באוגוסט 1949 הועברו עצמותיו של הרצל מוינה ונקברו, לפי בקשתו בצוואתו,
בירושלים, בהר הרצל הנקרא על שמו.

 
 

 

 

Share                   PRINT    
15 נוב' 2005 / 13 Heshvan 5766 0