מעיונים של נחמה ליבוביץ

אדם כי יקריב מכם

 

פרק א' מוקדש לקורבן עולה. רבים אומרים שהעולה היא הנכבדת שבכל הקורבנות, כי אין לבעלים ולכוהנים חלק בה וכולה נשרפת- כולה רק לגבוה. וכן מפרש את פסוקינו האברבנאל:

"אדם כי יקריב מכם קורבן לה'". רצונו לומר שמהם ועצמותם יהיה הקורבן ההוא. ואמר גם כן "לרצונו לפני ה' ", לומר שיקריב האדם את עצמו ורצונו וחפצו לפני ה', כאילו הוא מורה בזה חיוב הקרבת עצמו בכל כוחות נפשו לעבודת הבורא ושכל מאוויו וחפצו הוא לדבקה בו.

וכן אמר ר' דוד הופמן כי "בעולה מסומל שהחיים עצמם שייכים לה' ותפקידם לעבוד לו ולציית לו". וקורבן העולה תמיד עולה ראשונה על גבי המזבח.

יושם לב כיצד פותח דיבורו של משה בפסק ב' במילה "אדם" ומסיים בפסוק כג' במילה "ה'", ומה שנאמר בניהם הוא הקורבן המובא, המסמל את הקרבת האדם לה'.

ועתה נסתכל במבנה הפרק העוסק בעולה. נשים לב לחילופי הפתיחות של חלקיו:

  • א' ב' אדם כי יקריב---
  • א' ג' אם עולה קורבנו מן הבקר---
  • א' י' ואם מן הצאן קורבנו מן הכבשים--- לעולה
  • א' יד' ואם מן העוף עולה קורבנו---

את ההבדל הזה בין "כי" ובין "אם" מפרש המלבי"ם שם (יב'):

שכל ציווי תנאי כשיצווה לומר: אם יהיה כך- עשה כך, או: אם תעשה כך - עשה כך, תתחיל תמיד במילת "כי". ואם יהיה מאמר ציווי התנאי מחולק מכמה חלוקות, אז התנאי הראשון שבו התחלת המאמר יבוא תמיד במילת "כי" , ותנאי החלוקות יתחילו במילת "אם".....ושניהם יורו על הרשות לא על החובה.

ולכן ברור שכאן מדובר רק בקורבנות רשות. אבל במילת "כי" הוודאות שיעשה גדולה יותר. ועוד ראיה לכך שבקורבנות נדבה מדובר נמצא מתוך הסתכלות מדוייקת בפסוק:

א' ב' אדם כי יקריב מכם קורבן לה'---

בהתאם למה שאמר המלבי"ם לעיל על ההבדל בין "כי" ל"אם" מוסיף המלבי"ם כאן (יב') בשימו לב לסדר המילים: "אדם כי יקריב" (ולא: כי יקריב אדם):

וראה דבר פלא: שבכל ספר ויקרא ובספר במדבר כשמדבר במצוות שבין אדם לאלוהיו, יקדים תמיד השם למילת "כי" הבא אחריו, לא כן בפרשת משפטים ובספר דברים כשמדבר במצוות שבין אדם לחברו יאמר (שמות כא' כח'): "וכי יגח שור את איש...."(שם, שם כו'): "וכי יכה איש "; (דברים כב' כב'): "כי ימצא איש..."; (שם, שם יג'): "כי יקח איש אישה " וכדומה. וזה רצוף בטבע הלשון, שהמשפט המוטל על האדם צד אלוהיו יספרנו בדרך חיוב, רצוני לומר, האיש שירצה לקיים מצווה פלונית או שעבר עברה פלונית כך וכך דינו ועל כך יקדים את הנושא המסופר ממנו, כי ידבר מהדברים המוטלים עליו מצד מצוות אלוהיו.

ולא כן במשפטים בין אדם לאדם, יקדים הפועל : כי יקרה לאיש כך וכך, אז משפטו כך וכך; כי אינו דבר ראוי ומחוייב אל האיש, רק הדבר תלוי מצד מקרה הפעולה ועסקי בני האדם.

הקושי העיקרי בפסוקינו הוא במלת "מכם" , שאינו ברור אם מתייחס למילה שלפניה או למילה שאחריה. ונדרשה המילה להרבה פנים: יש המפרשים על פי מידה ל"א מל"ב מידות שהתורה נדרשת בהן: "מוקדם שהוא מאוחר בעניין" (הכוונה: שעומדת במקום מאוחר). וכך אומר הרמב"ן (בלי הבאת נימוקים):

"אדם כי יקריב מכם": שיעור הכתוב הזה: "אדם מכם" כי יקריב מן הבהמה קורבן לה'.

ובעקבותיו אומר רבנו בחיי בן אשר בפרושו על התורה:

...והמדקדקים אמרו, כי משפט הכתוב הזה: "אדם מכם כי יקריב". וכמוהו(ישעיה כו', יא'): "אף אש צריך תאכלם " , משפטו: לי יזעקו ישראל: אלוה ידענוך! וכן (שמות כב' ח'): "אשר יאמר כי הוא זה ", משפטו: כי זה הוא. ורבים כן על דרך קדימה ואיחור.

אבל פירוש בדרך זו עדיין אינה עונה לשאלה הגדולה: למה כתבה התורה את הפסוק בסדר מלים מוזר זה? הראב"ע, שכנראה אליו יכוון רבנו בחיי באומרו "המדקדקים", אינו מסתפק בפירוש זה, פירוש על דרך הסירוס (אולי משום שאלתנו האחרונה), אלא מביא גם אפשרויות אחרות להבנת הפסוק:

  • "מכם": מאוחר (המילה כתובה במקום מאוחר ומבחינה הגיונית מקומה מוקדם) וכן הוא: אדם מכם כי יקריב קורבן; וכמוהו רבים.
  • או יהיה "מכם"- ממונכם (כלומר, בניגוד לעולת ציבור, הבאה מנדבת הציבור);
  • או יהיה "מכם"- רמז להוציא את הגזול, כי כן כתוב (ישעיה סא' ח'): "שנא גזל בעולה".

ולפי שני פירושיו האחרונים יש לפרש את המקרא בהתאם לסדר המלים שבכתוב, וכן גם אמרו בגמרא סוכה ל' עא':

"אדם כי יקריב מכם" אמר רחמנא, ולאו דידה הוא (שאינו שלו, שאי אפשר לומר שאתם מקריבים מכם, משלכם).

שהרי זו תהיה מצווה הבאה בעברה.

עניין הזה, שאסור להביא מן הגזל, לומדים גם ממלה אחרת בפסוקנו. רש"י:

"אדם" - למה נאמר? מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל, שהכול היה שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל.

ובעל "כלי יקר" ר' אפרים מלונשיץ הדרשן והמטיף מוסר לבני דורו, המכה בשבט פיו את "הגבירים" שבקהילתו רודפי הבצע, דייק כאן בלשונו של רש"י:

ולשון "מן הגזל" צריך פרוש, כי היה לו לומר: לא תקריבו דבר גזול. נראה שדעת רש"י היא: לפי שאין דרך העולם שילך ויגזול בהמה ויקריב אותה לגבוה. אטו בשופטני עסקינן? ומי פתי יסור לעשות עברה כדי שיעשה בה מצווה, כשאין לו הנאה מן העברה? אומנם זהו בנמצא: שיגזול אדם ממון הרבה או יעשה עוול בהרבה ממון, וילך ויתן קצת מן אותו ממון הגזול לצדקה או לקורבן, במזימות אשר חשב , שבזה יהיה לו כופר על המותר שבידו. וזהו לשון "מן הגזל", ולא כולו.

הרצון בלב האדם ליהנות מן האסור ולהשקיט מצפונו על ידי הקרבת חלק מועט מן האסור - ולהיות זוכה לשני שולחנות - כמה נלחמו הנביאים נגדו, וכמה הוא קיים בלב האדם מדור לדור.

ואולם לימוד אחר הוציא ממילה זו רבנו בחיי על התורה (והפעם כנראה זו דעתו- ולא כפי שהבאנו לעיל " על דעת המדקדקים"), והפעם מבלי לסרס את הפסוק:

"אדם כי יקריב מכם": מתוך הלשון הזה נראה, כי אפשר להקריב קורבן מן האדם, לפי שהיה לו לומר: אדם מכם כי יקריב קורבן. אבל הכתוב הוא מניע (בא למנוע ולאסור ) ובאורו: אדם כשירצה להקריב מכם קורבן לה'- מן הבהמה: מן הבקר ומן הצאן תקריבו, לא מן האדם, וזהו מאמר הנביא (ירמיה טו' ה'): "אשר לא ציותי ולא דברתי ולא עלתה על לבי" (בדברו על שרפת בניהם ממש). ומפני זה התחילה פרשת הקורבנות במילת "אדם", לומר, כי אדם יהיה המקריב ולא הקורבן.

וכבר נאמר דבר זה לאברהם בעקידה: לא יצחק כי אם האיל.

לפי דבריו באה המילה "מכם" לשלול, להתנגד, למנוע.

נסיים עיוננו במילה זו ובמיקומה בדברי ספורנו הרואה בה לימוד לחיוב, להמרצה, ולא לשלילה:

"כי יקריב מכם": כי יקריב מעצמכם, בוידוי דברים ובהכנעה. וכאמור (תהילים נא' יט'): "זבחי אלוהים רוח נשברה", כי אין חפץ בכסילים המקריבים בלתי הכנעה קודמת.

ובזה חזרנו אל משמעותו העמוקה של הקורבן כפי שהובהר לנו במבוא.

עוד על פרשת ויקרא

 
 

 

 

 

שיתוף:              PRINT   
22 מרץ 2009 / 26 Adar II 5769 0