מעיונים של נחמה ליבוביץ

קדושים תהיו

 

מה פרוש שתי המילים שבדרישה אדירה זו, ובייחוד מהוא פרושה של "קדושה"? בהרבה מובנים מופיעה מילה זו (הפועל קדש בפיעל, התקדש בהתפעל, ונקדש בנפעל) בתורה ובהקשרים שונים. הרב אברהם חן באומרו על הקדושה מנה אחדות מהוראותיה:

 (א) נקיות הגוף: "והיה מחניך קדוש" (דברים כ"ג, ט"ו. עיין שם).

 (ב) היטהרות במים, טבילה לפי המסורת: "והיא מתקדשת מטמאתה" (שמואל ב י"א, ד).

 (ג) פרישה מכל דבר שאתה מתגאל על ידו: "והתקדשתם והייתם קדושים ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ" (ויקרא י"א, מ"ד).

 (ד) ייחוד, יעוד, הזמנה, הכנה לצורך גבוה ולמעשה רב: "קדש את העם" (יהושע ז, י"ג). מרחם הקדשתיך (ימיה א, ה).

 (ה) פרישה מדברים המותרים מצד עצמם, פרישה גמורה, או חלקית כעין נזירות, והנזיר נקרא קדוש (במדבר ו, ח) ובגמרא: "קדש את עצמך במותר לך" (יבמות כ, ע"א).

 (ו) קידוש השם, מסירות נפש על קדושת השם יתברך: "ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל" (ויקרא כ"ב, ל"ב).

 (ז) פרישה והבדלה מן...: "הגבל את ההר וקדשתו" (שמות י"ט, ב).

 הציווים הנאמרים בה מרובים: "והתקדשתם והייתם קדושים". ואנשי קדש תהיו לי", ולכל לראש - "קדושים תהיו כי קדוש אני" (ויקרא י"ט, ב).

 עד כאן דברי הרב אברהם חן.

 והוא מסביר בהמשך דבריו כי פסוקנו שונה מרוב הציווים הנ"ל, מפני ששם נאמרה הדרישה (להיות קדושים או להתקדש או לקדש שמי) בקשר לאיזה עניין מסוים, בקשר למצווה מסויימת המפורטת בצדה: "ואנשי קדש תהיון לי - ובשדה בשר טרפה לא תאכלו" (שמות כ"ב ל): "וחפרתה בה ושבת וכסית את צאתך... והיה מחניך קדוש" (דברים כ"ג, י"ד-ט"), ואילו כאן אין המלים "קדושים תהיו" כרוכים בשום אזהרה אחרת. ולכן יש לשאול: מה פרושה?

 הרמב"ם מביא פסוקנו זה כדוגמא למצווה כוללת הבאה לצוותינו לשמור את כל מצוות התורה ולהישמר מפני כל דבר שנאסר לנו, ואינו מתכוון לעשייה או לאי עשייה מסויימת. ואלו דבריו בספר המצוות השורש הרביעי:

 שאין ראוי למנות הציוויים הכוללים מהתורה כולה. הנה יבואו בתורה ציווין ואזהרות אינן בדבר מיוחד, אבל יכללו המצוות כולן, כאילו יאמר: עשה כל מה שציוויתיך לעשות, והיזהר מכל מה שהזהרתיך ממנו, או: לא תעבור דבר ממה שציוויתיך בו.

 ואין פנים למנות הציווי הזה מצווה בפני עצמה שהוא לא יצווה לעשות מעשה מיוחד שיהיה מצוות עשה, ולא יזהיר מעשות מעשה מיוחד, שיהיה מצוות לא תעשה, וזה באומרו (שמות כ"ג, י"ג): "ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו": ונאמר (ויקרא י"ח ד): "ואת חקותי תשמרו, "את משפטי תעשו":(שם שם, ל): "ושמרתם את משמרתי" ורבים כאלה.

 וכבר טעו בשורש הזה גם כן, עד שמנו "קדושים תהיו" מצווה מכלל מצוות עשה. ולא ידעו שאמרו "קדושים תהיו" וכן (ויקרא כ', ז'): "והתקדשתם והייתם קדושים" הם ציוויים לקיים כל התורה, כאילו יאמר: היה קדוש בעשותך בכל אשר ציוויתיך, ונזהר מכל מה שהזהרתיך ממנו.

 ולשון ספרא: "קדושים תהיו" - פרושים תהיו. רוצה לומר: הבדלו מן הדברים המגונים כולם שהזהרתי אתכם מהם.

 ... ולשון ספרי, "והייתם קדושים" (במדבר ט"ו מ) - זו קדושת מצוות.

 (וכל המתקיפים אותו בהשגותיהם לספר המצוות מסכימים אתו ביחס לפסוק זה). אבל רש"י רואה את הפסוק "קדושים תהיו" בתוך הקשרו וקובע שהוא מתייחס לתחום אחד:

 "קדושים תהיו": הוו פירושים מן העריות ומן העברה שכל מקם שאתה מוצא גדר ערווה - אתה מוצא קדושה. "אישה זונה וחללה לא יקחו ... אני ה' מקדשכם" (ויקרא כ"א, ז-ח): "ולא יחלל זרעו בעמיו כי אני ה' מקדשו" (שם שם, טו).

 ופרש דבריו אלה בעל "באר יצחק".

 רצונו לומר, שאיו המקרא הזה הקדמה למה שיזכיר אחר כך. כמו שהביאו רבותינו ראיה לזה, שגדר הקדושה אינו אלא הפרישה מן התאוות החושיות. ובמצוות שיזכיר אחר כך (היינו בפרשת קדשים מפסוק ג' ואילך עד סוף פרק י"ט) אין נופל בהם "קדושה". לכן צריך לומר שפסוק זה דבוק עם המקראות שלמעלה בפרשה הקודמת המדברות בגדרי עריות, ואחר כך כתב לך המצוות האחרות. ואמר ה' יתברך למשה רבנו ע"ה, שאחרי שיזהיר ישראל על העריות האמורות בפרשה הקודמת (= בחלק האחרון של פרשת אחרי מות), כשישוב ללמדם אחר כך דיני שאר המצוות האמורות בפרשה זו, ישוב להזכירם בקוצר ע"י המקרא הזה (=פסק ב) על הזהרת העריות שבפרשה הקודמת.

 וכל זה להראותם חומר האזהרה הזו (=על העריות), ושהיא קודמת בטבע לכל התורה. ואם אין קדושה -כל המצוות בטלות. ולכן הקדים הקדושה לכל יתר המצוות שבפרשה זו. ובזה סר הקושי. מה שלא בא פסוק זה בסוף הפרשה הקודמת, ומבואר מאוד.

 ולפי השירוש הזה "עברה" בדברי רש"י מתייחסת לחטאי עריות הנזכרים בפרשה הקודמת. וכן פירש גם בעל שפתי חכמים.

 ואולם הרמב"ן חולק על פירוש זה המצמצם את הדרישה "קדושים תהיו" לשטח אחד בלבד. אלא שלא כרש"י אין הוא מפרש את הדרישה הזאת ככרוכה במצווה מסוימת. בהסכימו עם הרמב"ם (בהשגותיו לספר מצוות) ביחס לפסוק זה הוא מפרש את דברי הספרא: "קדושים תהיו" - "פרושים תהיו" במילים הבאות "כלומר הסירו המידות המכוערות כולם שמנעתי אתכם מהם". אבל בפרשו לתורה הרחיב עיקרון זה של "פרישות".

 יש ללמוד דבריו אלה של הרמב"ן בעיון רב, כי להם השלכות גדולות לכל שטחי החיים. ועל אף אריכותם הם יבאו כאן כמעט בשלמות, בגלל חשיבותם הרבה:

 "קדושים תהיו": (אחרי הביאו את דברי רש"י כנ"ל) אבל בתורת כוהנים ראיתי סתם "פרושים תהיו" ( שלא נאמר פרושים מן העריות אלא פרושים באופן כללי). וכן שנו שם (תורת כהנים לויקרא י"א מ"ד): "והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני" - "כשם שאני קדוש כך אתם תהיו קדושים כשם שאני פרוש כך אתם תהיו פרושים.

 ולפי דעתי אין הפרישות הזו לפרוש מן העריות - כדברי הרב (רש"י), אבל הפרישות היא המוזכרת בכל מקום בתלמוד, שבעליה נקראים פרושים".

 והעניין - כי התורה הזהירה בעריות במאכלים האסורים והתירה הביאה איש באישתו ואכילת הבשר והיין, אם כן - ימצא בעל התאווה מקום להיות שטוף בזימת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו (המליצה לקוחה ממשלי כ"ג, כ), וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה והנה יהי נבל ברשות התורה.

 דבר גדול השמיענו הרמב"ן כאן. למרות מצוות עשה ולא תעשה שבתורה, על אף ריבוי מצוות מדאורייתא ומצוות מדרבנן, עדיין יש איסורים שאינם כלולים בשום מקום בתורה ("שלא הוזכר איסור זה מן התורה) ויש להתרחק מהם. ואם תוכיח אדם על התנהגותו זו: למה תעשה כך? אל יטען כנגדך "טענה ניצחת": איפה כתוב בתורה שזה שאסור? לא הוזכר איסור זה בתורה! והטוען כך נקרא בפי הרמב"ן "נבל ברשות התורה", וכנגדו בא פסוקנו המוסיף על כל מצוות עשה ולא תעשה הכתובות והנדרשות גם את הדרישה:" קדושים תהיו", וכך ממשיך הרמב"ן:

 לפיכך בא הכתוב אחרי שפירט האיסורים שאסר אותם לגמרי וציווה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות: ימעט במשגל... ולא ישמש אלא כפי הצריך בקיום המצווה ומינו, ויקדש עצמו מן היין במיעוטו כמו שקרא הכתוב הנזיר-"קדוש", ויזכור הרעות הנזכרות ממנו (התוצאות הרעות הבאות משתייה מרובה) בתורה בנוח ובלוט...

 וגם ישמור פיו ולשונו מהתגאל בריבוי האכילה הגסה ומן הדיבור הנמאס (נבול פה), כעניין שהזכיר הכתוב "וכל פה דובר נבלה" (ישעיה ט, ט"ז) ויקדש עצמו בזה עד שיגיע לפרישות...

 אם כן פסוקינו בא להוסיף ולכלול את כל מה שלא נאסר במפורש. והרמב"ן מקביל לפסוקינו עוד פסוק המצווה מצווה כללית וסתמית, ולכאורה אין פסוק זה מוסיף לכל המצוות שנאמרו כבר בפרטיהם דבר והוא, הפסוק (דברים ו' י"ח): "ועשיית הישר והטוב".

 וזה דרך לפרוט ולכלול בכיוצא בזה, כי אין אחרי אזהרת פרטי הדיונים בכל משא ומתן שבין בני אדם "לא תגנוב" ו"לא תגזול" ו"לא תונו" ושאר ההזהרות, אמר בכלל: "ועשית היישר והטוב". שיכניס בעשה (שתהיה מצוות עשה ממש) היושר וההשוויה (ויתור עשיית פשרה) וכל לפנים משורת הדין לרצון חבריו...

 הנה - אם כן - פסוקינו "קדושים תהיו" מוסיף דרישה הנוספת על כל הדרישות הכלולות בכל המצוות - דרישת פרישה בנוגע לעניינים שבין אדם לעצמו, בטהרתו. ואילו מצוות "ועשית הישר והטוב" מוסיפה על כל דיני התורה הכתובים את דרישתה בעניינים שבין אדם לחברו, בכל משאם ומתנם של בריות אלו עם אלו.

נסכם עתה את דעות רש"י והרמב"ן: לפי רש"י פסוקנו מתייחס לפרק הקודם וה"קדושה" מתייחסת כאן לתחום אחד בלבד, פרישה מן הערווה שהוא היסוד לכל החיים, ואם אין הקדושה נשלטת בו - אין קדושה בחיי אדם. ואילו לפי הרמב"ן פסוקנו הוא כותרת לכל הפרק, וקדושה צריכה לחול על כל מעשי אדם, ופרושו כמאמר חז"ל (יבמות כ, ע"א): "קדש את עצמך במותר לך".

שאלות לעיון ולהעמקה
 
1.

ר' יונתן אייבשיץ', "תפארת יונתן" פרשת קדושים:

הרמב"ן בפרשת קדושים תהיו- "קדש עצמך במותר לך". אמנם כבר פירשתי כי להחמיר יותר מתוך התורה הוא אפשרות רחוקה, כי כבר כתב יוסיפון בן גוריון (יוסף פלאוויס) בספרו לרומיים, שהיו בבית שני אנשים שהיו שוכנים ביערים מתבודדים וממש לא אכלו רק פרי עצי יער והיו נזירים מכל ענייני העולם, אבל הפרושים לא נחה דעתם בהם כלל וכלל. כי עובד ה' השלם צריך להיות דבריו ועסקיו נוח לה' ולבריות ולא להפריע נימוס יישוב העולם וחברת בני אדם והנהגת המדינה. ואילו היו כולם נזירים כאלה לא נתקיים נימוס וסדר טבע, ויכלה העולם ויאבד קשר האמה ,ועל זה רמזו חז"ל :"יפה תורה עם דרך ארץ". ולכן כל הפרישות שיעשה האדם תהיה על זה הסוג, שיש אפשרות שתקיים אותה כל האומה. אבל הפרישות שאפשרית רק ליחיד ולא לאומה בכללה זה אינו בגדר השלמות, ודברים כאלה הרחיקו חכמי ישראל. וזהו כוונת המדרש: "פרשה זו נאמרה בהקהל" ,כי הקדושה במותר לך תהיה רק מה ששייך בהקהל.

א. כיצד מגביל ר' יונתן את מושג "הפרישות" ומהו לדעתו סימן לקדושה אמיתית? במה נבדל הוא בהבנת מושג הקדושה מן הרמב"ן?

ב. במה שונה ר' יונתן בהבנת עניין "הקהל" מן המפרשים המובאים בעיון הראשון לפרשת קדושים?

ג.מי הם המתבודדים המוזכרים בדברי יוסיפון, שחכמי הפרושים לא הסכימו עם דעותיהם?

2.

השווה את דברי רש"י לפסוקינו (יט, ב) שהבאנו לעיל בדברי רש"י לפסוק (כ, ז): "והתקדשתם והייתם קדושים".

 "והתקדשתם": זו פרישות עבודה זרה.

 מה ראה רש"י לפרש במקומנו כפי שפרש, ובמקום ההוא כפי שפרש?

3.

השווה לדברי רש"י בשני המקומות הנזכרים לעיל את דבריו (על תורת כהנים):

"כי אני ה' אלוהיכם" (יא, מד): כשם שאני קדוש, שאני ה' אלוהיכם, כך "והתקדשתם" - קדשו עצמכם למטה.

"והייתם קדושים" (שם,שם): לפני, שאני אקדש אתכם למעלה ובעולם הבא.

 מה ראה רש"י לפרש כאן שלא כפי שפרש במקומנו ולפרש כפי פרש?

עיין גם בפסוקים יא, מא-מג וברש"י שם.

עוד על פרשת קדושים

 
 

 

 

 

שיתוף:              PRINT   
28 אפר' 2009 / 4 Iyar 5769 0