מטות - מסעי [ תשכ"ו ]

 

ג ל י ו נ ו ת        ל ע י ו ן         ב פ ר ש ת        ה ש ב ו ע

 

ע ר ו כ י ם    ב י ד י    נ ח מ ה    ל י ב ו ב י ץ -  ש נ ת   ה ע ש ר י ם    ו ח מ ש

 


פרק  ל  

 

 

א. שאלה כללית:

 

מסכת יבמות דף קט ע"ב (גטין מו ע"ב): רבי נתן אומר: הנודר - כאילו בנה במה 

(רש"י: בשעת איסור במות...) והמקיימו - כאילו הקריב עליה קרבן. 

(רש"י: שעבר על שתי עברות, אלא ילך אצל חכם ויתירנו, כדי שלא יהא רגיל בכך) .

בעל עקדת יצחק (שער שבעים ואחד, עמ' קנז, לפרשת בחקותי) לדברי הגמרא דלעיל:  והתימה, כי אם רצה לקיים נדרו למה ילך לחכם להתירו ? ... ואפשר כי מה שכתב רש"י שחייב לשאול על נדרו הוא כדי שישוב לחופשיותו וכשיעשה - יעשה מחמת המצווה ולא מחמת הנדר.

 

x 1. הסבר למה השווה ר' נתן את הנודר ומשלם למקריב בבמה, מהו הצד השווה שבשניהם ?

 

2. הסבר את דברי בעל העקדה המסומנים- המודגשים.

 

ב. במדבר פרק ל פסוק ב: וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל ...

 

רש"י: במדבר פרק ל פסוק ב : ראשי המטות: חלק כבוד לנשיאים ללמדם תחילה ואחר כך לכל בני ישראל. ומניין שאף שאר הדברות כן ? ת"ל (שמות לד, לא): "וישובו אליו אהרן וכל הנשיאים בעדה וידבר משה אליהם ואחרי כן נגשו כל בני ישראל". ומה ראה לאומרה כאן ? לימד, שהפרת נדרים ביחיד מומחה ואם אין יחיד מומחה - מפר בשלושה הדיוטות (ב"ב קכ). 

 

רמב"ן: במדבר פרק ל פסוק ב : ... וראשי המטות לבני ישראל, הם נשיאי הדגלים שהעמידו אותם המטות על דגליהם אחר שמתו נחשון בן עמינדב וחבריו; ואפשר שהיו הנזכרים בפרשת הנחלה "אלה שמות האנשים אשר ינחלו לכם את הארץ" (להלן לד, יז); או שהיו אחרים, כי שם ידבר הכתוב על העתיד, כי בעת חלוק הארץ יהיו הנזכרים חיים ויעמדו עליהם.

 וטעם "וידבר משה אל ראשי המטות": כי אין צורך ללמד לכל בני ישראל שהאב והבעל יכולין להפר נדרי עינוי נפש, ואולי צריך להעלים אלה החוקים מהם, שלא ינהגו קלות ראש בנדרים, אבל לחכמי ישראל ראשי שבטיהם לימד המשפט.

x  1. מה ההבדל בין רש"י ורמב"ן בפירוש הלמ"ד של "לבני ישראל" ?

 

                                     2. לפי איזה משני הפירושים דומה הלמ"ד שלנו ללמ"ד בפסוקים: במדבר לג, ב: "ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם" ואת הלמ"ד של נחמיה ז, מג: "הלויים בני ישוע לקדמיאל" ?

 

                                     3. מצינו בכמה מקומות שמפרש רש"י "אמר ל" = עליו ולצרכו. 

(רש"י  שמות יד, ג: "ואמר פרעה לבני ישראל" - על בני ישראל; וכן בראשית  כ, יג: "אמרי לי אחי הוא" - אמרי עלי.  הסבר, למה לא פירש רש"י גם במקומנו כך ?         

 

                                      4. פרש את דברי רש"י "ומה ראה לאומרה כאן" - למי מוסב הכינוי של "לאמרה" 

                                     5. מהו הקושי שמיישבו הרמב"ן בתחילת דבריו עד "ויעמדו עליהם". ?

 

ג. במדבר פרק ל פסוק ב: ... זה הדבר אשר ציווה ה'

רש"י במדבר פרק ל פסוק ב :  זה הדבר: (ספרי) משה נתנבא (שמות יא) ב"כה אמר ה' כחצות הלילה". והנביאים נתנבאו ב"כה אמר ה' ";  מוסף עליהם משה שנתנבא בלשון  "זה הדבר" 

ד"א: "זה הדבר" - מיעוט הוא, לומר שהחכם בלשון התרה ובעל (ואב) בלשון הפרה, כלשון הכתוב כאן, ואם חלפו - אין מותר ואין מופר.

הרא"ם מפרש דברי רש"י הראשונים (שהם דברי הספרי): מילת "כה" מורה על המכוון בעניין ומילת "זה" מורה על העניין בעינו , ומפני שכל הנביאים לא נתנבאו רק (=אלא) באספקלריה שאינה מאירה ואין בה יכולת לקבל רק המכוון מן העניין, שהוא הראוי להם, הוכרחו להזכיר בלשונם "כה אמר ה' "; שפירושו המכוון מדבריו, לא הדברים בעינם; ומשה רבנו ע"ה בעבור שנבואתו היתה באספקלריה המאירה והיה בו כח לקבל מה שהראו לו בעינו, כפי מה שהוא, הזכיר בלשונו "זה הדבר" מבלתי שום שינוי כלל.

המעמר (ע"י מאיר וואלף, על אונקלוס ורש"י ושאר מפרשים, נדפס בחומשים "נתיבות שלום" עם פירוש הביאור משנת תקצ"ו 1836 פראג) לדברי מזרחי דלעיל: "ותוכן דבריו (של המזרחי) הוא כי שאר הנביאים בבוא עליהם הרוח השיגו אך השגה כוללת תכלית ועצמות העניין אשר הראם ה' והדבר אשר הבינו הלבישו במליצות וציורים כל איש ואיש כפי מתת צחות לשונו, ולכן נאמר בהם אך כה שהוראתו כמו הכ"ף שנאמר על הדמיון ואומד; אך משה אשר "פה אל פה" דיבר ה' עמו, .... כן הבנתי דברי הרב (ר' אליהו מזרחי) ודבר גדול דבר. ועל פי הדברים האלה אם גם מצינו אף בדברי הנביאים לפעמים "זה הדבר" אין מזה סתירה, כי שם לא בא "זה הדבר" על דבור הנבואה, אך יורה על ההפוך וההתנגדות אל מה שקדם או אל מה שלאחריו (אנטהי-טעזע), כמו (ישעיהו לז, כב): "זה הדבר אשר דבר ה' עליו" - מוסב אל מה שלאחריו (שם פסוק כד): "ותאמר (=אתה, סנחריב): ברב רכבי אני עליתי מרום הרים ירכתי לבנון ...", אולם לא כן יהיה אך (כב): "זה הדבר אשר דבר ה' עליו: בזה לך לעגה לך ..." ובירמיהו לח, כא: "זה הדבר אשר הראני ה' " נמשך על שלפניו (לח, כ): "שמע בקול ה' לאשר אני דובר אליך וייטיב לך ותחי נפשך ואם מאן אתה לצאת - זה הדבר אשר הראני ה' "; ומה שנמצא (ירמיהו כו, א; כז,א) "היה הדבר הזה מאת ה' ", יש הבדל בין "זה הדבר" ל"הדבר הזה", גם נלווה אליו מילת "מאת" שהוא מורה על הרחוק. ועוד כי שם הם דברי כותב הספר ולא אמרי הנביא".

                                                                                 ועיין עוד בעלון ההדרכה !

 

 1. התוכל להסביר לפי דבריהם למה מצינו בפרשיות וארא-בא תמיד "כה אמר ה' ", ולא "זה הדבר ..." ?

 2. איך יש להסביר את "היוצא מן הכלל" של ישעיהו טז, יג: "זה הדבר אשר דבר ה' אל מואב מאז "?

x 3. התוכל לתת עוד טעם לסגנון הדברים בירמיהו כו, א; כז, א, שאין הם סותרים את הכלל הנאמר בספרי ?

xx 4. למה אין רש"י מסתפק בפירושו הראשון ומה ראה להוסיף עליו עוד את פירושו השני (ד"א - מיעוט הוא) ?

xx 5. מה הסיבה שלגבי החכם יש "התרת נדרים" ואילו לגבי הבעל אומרת התורה "הפרת נדרים", מה ההבדל בין זה לזה ?

 

ד. במדבר פרק ל פסוק ו: ואם הניא אביה אותה ביום שמעו כל נדריה ואסריה אשר אסרה על נפשה לא יקום

רש"י במדבר פרק ל פסוק ו : ואם הניא אביה אותה: אם מנע אותה מן הנדר כלומר שהפר לה. 

הנאה זו איני יודע מה היא. כשהוא אומר (פסוק ט) "ואם ביום שמוע אישה יניא אותה והפר את נדרה", הוי אומר: הנאה זו הפרה.

ופשוטו: לשון מניעה והסרה וכן (במדבר לב, ז) "ולמה תניאון" וכן (תהלים קמא, ה): "שמן ראש אל יניא ראשי",  וכן (במדבר יד, לד): "וידעתם את תנואתי" - את אשר סרתם מעלי.

x 1. לשם מה מוסיף רש"י אחר פירושו מילת "הניא" - "מנע" עוד את דבריו "כלומר שהפר לה" ?

 

x x x 2. הרא"ם מקשה לדברי רש"י אלה: המאמר הזה נבוך מאוד, כי תחילה פירש "אם הניא" אם מנע אותה מן הנדר, כלומר שהפר לה, ואחר כך חזר ואמר "הנאה זו איני יודע מה היא" ?

ועוד: למה לא ידע מה היא והלא יש לה חברים רבים במקרא, שכולם לשון מניעה והסרה הם, כמו שאמר אחרי זה "ופשוטו לשון מניעה והסרה וכן למה תניאון" וכו' - ואין ידיעה גדולה מזו ?

ועוד: מאי "הנאה זו" דקאמר ? "הנאה איני יודע מה היא" מבעי ליה ?

נסה ליישב קושיות הרא"ם ולהסביר דברי רש"י דלעיל ?

השאלות המסומנות ב-x קשות והמסומנות ב-xx  קשות ביותר, יענה כל אחד לפי דרגתו.



 

ע  ל  ו  ן      ה  ד  ר  כ  ה      ל  ה  ו  ר  א  ת      פ   ר   ש   ת      ה   ש   ב   ו   ע

 

ע ל  -  פ י   ה ג ל י ו נ ו ת    ש ל      נ ח מ ה    ל י ב ו ב י ץ  -  ש נ ה    ת ש כ " ו  

 


 

מטות - מסעי  [ תשכ"ו ]                                                פרק  ל      

על יחסם השלילי של חז"ל לנודרי נדרים עמדנו כבר השנה בגליון בהר-בחקותי שאלות ג, ד, וביחוד בעלון ההדרכה.

הפעם עמדנו בעיקר על פירושיו של רש"י למספר פסוקים בפרשתנו, פירושים שרבות הקשו עליהם פרשני רש"י, והשאירו גם כמה דברים בצריך עיון.

עניין התרת נדרים על ידי חכם המוזכר בדברי רש"י בשאלה ב אינו מוזכר במפורש בפרקנו ולמדוהו חכמינו מכמה רמזים בפרקנו.

ברכות לב (על פי פסוק ג: "לא יחל דברו" -הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלין לו. 

(ועיין לזה גליון מטות תשי"ד ודברי בעל ספר החינוך ו-ש. ר. הירש המובאים שם).

לשאלה ג להבדל שבין "כה אמר ה' " ובין "זה הדבר אשר צוה ה' "שבו רואים חז"ל לא הבדל בסגנון אלא הבדל בדרגות הנבואה בין משה רבנו ובין שאר הנביאים, עיין בדברי המדקדק האפודי המפרש הבדל זה פירוש כפול:

ר' יצחק בן משה, המכונה פריפוט דוראן הלוי: מעשה אפוד, פרק ל: 

ודע כי עם שהניח בעל הלשון הכ"ף להורות על הדמיון וכמו שהתבאר משימושה, הניח גם כן מילות מה ישמשו השימוש הזה, ר"ל, לתת דמיון בין שני דברים והם "כה", "ככה", "כמו", "כן". "כה עשו אבותיכם" (במדבר לב, ח); "כה תאמרו לאדוני לעשו" (בראשית לב, ה); ירצה: כדומה לאלה הדברים, כי לא הקפיד על הדברים, רק שישמרו על הכוונה. וכן אחשוב שיהיה כל "כה אמר ה' " הנזכר דברי הנביאים, כי יכוונו בו אל המכוון מדברי ה' להם והעולה מדבריו, ולא יקפידו בו, אם יהיה בו שינוי מילות מה, אחר שמירת הכוונה ולא לשנות ממנו דבר. ולזה יהיה פירוש "כה אמר ה' ": כדומה לאלה הדברים אמר ה'.

ולזה אמרו החכמים (ספרי מטות): "כל הנביאים התנבאו ב"כה אמר ה' ", מוסיף עליהם משה, שנתנבא ב"זה הדבר אשר ...", ירצו: כי מה שיגיד משה מדבור ה' הוא דיבור שאמרו ה' בעצמו מזולת שינוי במילות מה, ולא היה מספיק לו (=למשה) בהגדת זה (עם) שמירת הכוונה והעניין, כמו בשאר הנביאים.

וזה אפשר לפרש מצד כח המילות, אבל היותר נכון, שנאמר מצד העניין בעצמו: כי לפי שהיו שאר הנביאים מגידי העתידות לבד ולא שלוחי מצווה, אבל מייסרים ומוכיחים על שמירת התורה, ומשה ע"ה הוא לבדו היה שלוח המצווה והתורה, לזה אמר שכל הנביאים נתנבאו ב"כה אמר", וירצה בזה הגדת העתיד והתוכחות, אבל משה ע"ה - עם שהגיד העתידות גם כן, הנה מוסיף עליהם כשהיה נותן התורה והמצווה והוא אמרו "זה הדבר אשר ציווה ה' ".

ואולם פירוש אחר מעמיק לדברי רש"י אלה - ובזה להבדל בין נבואות כל הנביאים לנבואת משה - נותן לנו מהר"ל מפראג בפירושו גור אריה לרש"י. ויש לקרוא את דבריו בעיון:

ספר גור אריה במדבר - פרק ל פסוק ב :

[ו] מוסיף עליהם משה וכו'. כתב הרא"ם, שטעם הדבר כי "זה הדבר" משמע על דבר הרמוז לגמרי - זה הוא הדבר, ולפי שמשה רבינו עליו השלום היה מתנבא באספקלריא המאירה (יבמות מט ע"ב), היה מתנבא ב"זה הדבר". ו"כה" אינו משמע על דבר הרמוז, והוא בא על המכוון מן הענין, לא "זה הדבר" בפירוש. ולפי ששאר הנביאים היו מתנבאים באספקלריא שאינה מאירה (שם), מתנבאים בלשון "כה". ואינו מספיק, דלפי זה לא היה על משה כלל להתנבאות בלשון "כה", שהוא מעוט ממדרגתו, ולמה היה מתנבא ב"כה", שהיא על נבואה שאינה באספקלריא המאירה.

ונראה, כי ענין זה הוא תולה בנבואת משה רבינו עליו השלום ומדרגתו, כי הנבואות הם שתים; האחת הוא שנתנבאו בה כל הנביאים על מעשה ה' והנהגתו בעולם, לכל אשר

נעשה בעולם. והמדריגה של משה היה כולל זה, וכולל גם כן להתנבאות על המצות והתורה שצוה לו השם יתברך מפיו. וזאת המדריגה היא אינו דומה לראשונה, כי המדריגה הראשונה בדברים אשר יחדש ויעשה בעולם, והמדריגה של משה רבינו עליו השלום היא התורה, מה שהשם יתברך רוצה שיהיה נוהג תמיד בעולם מבלי שינוי, והוא סדר מציאות כללי בעולם. כי בתורה אשר נתן השם יתברך על ידי משה, סידר את ישראל בסדר כללי, לא בענינים המתחדשים בפרטים מן הסבה הראשונה, שזה אין המדריגה כל כך. ובשביל זה תבין למה היה משה רבינו עליו השלום מתנבא באספקלריא המאירה, יותר מכל שאר נביאים, כי הענינים הכוללים הם מופשטים מן החומר, ומושכלים ביותר. ומדריגת שאר הנביאים היה למטה מזה, בענין אשר הוא ( ה' יתברך) יחדש בעולם ויעשה, לא בענינים הכוללים. וזה תמצא מבואר בכל הנביאים, שלא היו מתנבאים רק בענינים אשר הוא יתברך פועל ועושה ומשנה. אבל משה רבינו עליו השלום נתן תורה כללית ונצחית, לא ישתנה דבר, וזה נקרא הויה כוללת:

ובשביל זה היה מתנבא ב"זה הדבר", המורה על הנבואה באספקלריא המאירה, השייך 

למצוה אשר נתן השם יתברך לישראל. כי מצות התורה הם בענינים כוללים, לכך הם יותר מושכלים. אבל במקום אשר רוצה להתנבאות על מעשה ה' והנהגתו, כמו שאמר משה "כה אמר ה' כחצות הלילה" (שמות יא, ד). וכן "כה אמר ה' עברו ושובו" ( שמות לב, כז) , כי זאת המצוה אינה מן המצות הנצחיות, רק לזמן נמצא מן רצון השם יתברך למעשה שהיה, בזה שייך לשון "כה". 

כי מה שלא היה מתנבא משה רבינו עליו השלום תמיד באספקלריא המאירה, לא בשביל שלא היה מדרגתו שוה תמיד חס ושלום, אלא שאין כל הדברים שוים, ודבר שהוא באספקלריא המאירה היה מתנבא ב"זה הדבר", ודבר שלא שייך - היה מתנבא ב"כה אמר".

וביטא בזה את היחס שבין התורה לנבואה כיחס שבין כללים על זמניים, נצחיים לישומם של כללים אלה למצבים הסטורים מתחדשים וחולפים.

 

נחמה ליבוביץ

 



 

ג ל י ו נ ו ת        ל ע י ו ן         ב פ ר ש ת        ה ש ב ו ע

 

 

ע ר ו כ י ם    ב י ד י    נ ח מ ה    ל י ב ו ב י ץ -  ש נ ת   ה ע ש ר י ם    ו ח מ ש

 


בהר בחקותי  [ תשכ"ו ]                                     פרק  כז             הערכך 

 

ג.  ויקרא פרק כז פסוק ב: ... איש כי יפלא נדר בערכך נפשת לה':

מדרש רבה ויקרא פרשה לז פסקה א : איש כי יפליא נדר בערכך נפשות לה' הה"ד (קהלת ה, ד) "טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם".

ר' מאיר ור' יהודה: ר' מאיר אומר: "טוב אשר לא תדור" וטוב הנודר ומשלם. ראיה לר' מאיר, שנאמר (תהלים עו) "נדרו ושלמו לה' אלהיכם". 

ר' יהודה אומר: "טוב אשר לא תדור", וטוב משניהם מי שאינו נודר כל עיקר אלא מביא כבשתו לעזרה ומקדישה ושוחטה. ואומר: "וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא" (דברים כג, כג) 

xx 1. מי הם "השניים" בדברי ר' יהודה אשר לעומתם טוב מי שאינו נודר לה' ?

xx 2. מהי ראיית ר' יהודה מדברים כג, כג ?

ד. ויקרא פרק כז פסוק ב: ... איש כי יפלא נדר בערכך נפשת לה':

העמק דבר:ד"ה כי יפליא: ביארנו לעיל (כב, כא) שמשמעו לפי הפשט, שהוא פלא לעשות מצווה שאין רצון ה' בכך. וכן מפורש בויקרא רבה על פסוק זה "הדא הוא דכתיב: טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם וכו' " (עיין בשאלה הקודמת) פירש מלשון "כי יפליא נדר".

ר' שמשון רפאל הירש בפירושו לבראשית כח וידר יעקב נדר: 

ש. ר. הירש: בראשית פרק כח פסוק  כ: ... כן כל "נודר" משים את עצמו בנקודת זמן שטרם באה, והרי הוא קובע מה ייעשה בה; והשווה את המליצות בלשון חז"ל: "קפץ ונדר", "קפץ ונשבע". ודווקא משום כך, משום שהוא מקדים את העתיד הלוט בערפל, נקרא הנודר חוטא (עיין נדרים כב ע"א). הן קשה הדבר למדי לסקור ולהעריך יפה את הרגע שבהווה ולמלא את חובותיו באמונה. מצווה ומעשה טוב שנתחייב לעשותם ברגע הבא, ניאלץ לקיים גם בלא שגמרנו בלב, ובנדר; יהיה אסור לנו לעשות עוול, למרות שנדרנו. נדרים מיותרים אפוא בין להרע ובין להיטיב. נשארים רק דברים חסרי ערך; אך יהיה זה יותר מסכלות, להעלות דבר חסר ערך לדרגת חובה רצינית, ועוד נוסף על כך - לעתיד הנעלם. רק במקרים יוצאים מן הכלל, בשעת צרה, כאשר, כמו כאן, אין מקדימים את העתיד, אלא, היפוכו של דבר, הרגע בהווה כה גדול, עד שהוא נעשה יסוד ובסיס לחיי העתיד, רק אז הנדר מותר, וגם למצווה ייחשב (עיין ב"ר ע, א).

1. האם מזדהה בעל העמק דבר בפירושו ל"כי יפליא" עם אחד הפירושים שהבאנו לעיל ?

2. על איזה דיוק בפסוקנו בנוי המדרש שהבאנו בשאלה לדעת בעל העמק דבר ?

xx 3. כמה ממפרשינו רואים גם בפרשתנו רמז ברור לעמדה שלילית לנדרים, מהו הרמז (מלבד "כי יפליא") ?

השאלות המסומנות ב-x קשות והמסומנות ב-xx  קשות ביותר, יענה כל אחד לפי דרגתו.



 

ע  ל  ו  ן      ה  ד  ר  כ  ה      ל  ה  ו  ר  א  ת      פ   ר   ש   ת      ה   ש   ב   ו   ע

 

על  -  פ י   ה ג ל י ו נ ו ת    ש ל      נ ח מ ה    ל י ב ו ב י ץ  -  ש נ ה    ת ש כ " ו  

 


 

בהר בחקותי  [ תשכ"ו ]                                  פרק  כז                                 "הערכך"

 

בשתי השאלות הראשונות (א, ב) עסקנו בצד הלשוני של פרקנו, וריבוי הדעות בפירוש המילים "יפליא" ו"ערכך" מורה עד כמה קשה פירושם. וגם ספרי הדקדוק המדעיים של ימינו מתחבטים מאד באות כ"ף של "ערכך", ואין יודעים אם כינוי היא, או תוספת למשקל. אחד המלומדים *) משווה צורה זו לצורת המילה "גנזך" (דברי הימים-א כח, יא) משורש "גנז" בתוספת כ"ף.  וכן במקומנו, באה תוספת הכ"ף לתת למילה ערך, גון מיוחד, והוא: ערך קבוע, (כפי שרואים אנו בפרקנו שנקבע ערך קבוע לאדם -לפי גילו

[ פרט למך ] ) וכן ערך קבוע לבהמה טמאה שיקבע ע"י הכהן "בין טוב ובין רע"; ואולם רוב המדקדקים סוברים שזהו כינוי "שנתאבן" ואבד משמעותו - והיא קרובה לדעתו של בעל הרקמה.

שאלות ג, ו- ד עוסקות במהות הנדר וביחס השלילי שיש לחז"ל לפרשנינו לנדר ולנודר **) . רצון התורה לרסן את ההתפרצות הספונטאנית לנדר מבוטא במיוחד בדברים כג פסוקים כב-כג. וכדאי להביא ללומדים בהזדמנות זו את דברי הרמב"ן שם:

רמב"ן דברים פרק כג פסוק כג: וכי תחדל לנדר לא יהיה בך חטא:

... בקרבנות הבאים בנדבה (כלומר: אף אלה שאינם כחטאת ואשמות שחובה להביאם) 

כתוב : (ויקרא א, ד) "ונרצה לו לכפר עליו", ואומר: (ויקרא א, ח) "ריח ניחוח לה' ", ואם כן - הרי הנדרים זרוז במצוה, וכתוב (תהלים קטז, יח) "נדרי לה' אשלם נגדה נא לכל עמו", לפיכך יאמר הכתוב: השמר בנדריך, כי אע"פ שהם זרוז בקרבנות ה' אשר הם לך לרצון, אם תדור - תבא לידי חטא אם לא תשלם או שתאחר לשלמו - ואם לא תדור לא תמצא חטא בענין כלל, כי אפילו לא תקריב קרבן כל ימיך לא יהיה בך חטא, אם כן תשמור מוצא שפתיך כאשר תוציא הדבר מפיך, ועשית אחרי כן כאשר דברת, להשלים כל אשר נדבה רוחך להוציא מפיך.

עד כאן הנמקה של "לא יהיה בל חטא" הוא רק משום שמא יתאחר או לא ישלם. אבל נראה מיד שהרמב"ן מרחיק לכת בהתנגדותו לנדרים והוא מסתמך בעיקר על דברי קהלת:

 ועל הדרך הזה אמר שלמה :

קהלת ה, ג - ד: 

כאשר תדר נדר לאלקים - אל תאחר לשלמו 

כי אין חפץ בכסילים 

את אשר תדור שלם:

טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם:

ולפיכך יזהיר עוד קהלת ה, ה:

אל תתן את פיך לחטיא את בשרך 

ואל תאמר לפני המלאך - כי שגגה היא,

למה יקצוף האלוקים על קולך

וחבל את מעשה ידיך ?!

ונראה כיצד יפרש הרמב"ן את פסוקי קהלת - הברורים בהתנגדותם לנדרים,

יאמר (הפסוק) שאין חפץ בכסילים החושבים לעשות מצוה, כאשר ידרו נדרים רבים להיות להם זרוז למצוה שחשבו לעשות ולא יחשבו בלבם - ולא דעת ולא תבונה - לאמר: אולי לא תמצא ידי להשלים כל אלה, אבל יחשוב כי הרצון אשר היה לו בעת נדרו יחשב לו לטובה. ולפיכך יזהיר עוד "אל תתן את פיך לחטיא את בשרך ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא", כלומר: שלא תרבה בנדרים, וכאשר לא תקריבם תאמר לפני המלאך האכזרי, אשר ישולח בך כי שגגה היא, שהייתי סבור להקריבם, ובלב שלם נדרת אותם. עתה לא מצאה ידך לעשות כן, כי האלהים יקצוף על קול נדריך, וחבל המלאך הנזכר, את מעשה ידיך.

לאמור: אל לאדם להשתכר בהחלטות נאות ויפות כלפי העתיד הממלאות אותו סיפוק רב של מי שמילא "רצון טוב" ואם אחר-כך אין הגשמת ההחלטות, הדברים, ההבטחות, ההצהרות החגיגיות, ההכרזות הפומביות, הרי מתנחם האדם באותה התרוממות רוח שהיתה עליו ברגע החגיגי ההוא - ולגבי חוסר ההגשמה, הן הסלחנות כלפי עצמו ממלאת את לבו ומוכנה ומזומנה בכל עת להושיט לו תירוצים ואמתלות, "הסברים פסיכולוגיים" ו"נימוקים טכניים", על אי יכולת ועל "מניעות הכרחיות" ועל "סיבות בלתי תלויות בו" והרצון הטוב שפעם בו בשעת הנדר הן הוא סוכך עליו ובזכותו יכופר לו.

מעתה אולי נבין יותר את ההתנגדות החריפה של הגמרא:

נדרים עז ע"ב:  דתני רב זימי אחוה דרב ספרא: כל הנודר אע"פ שהוא מקיימו נקרא חוטא. מאי קרא ? (מאיזה פסוק למדו לומר כן ?) "וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא" - הא לא חדלת - איכא חטא.

                                                                                    נחמה ליבוביץ

 

*) fixed price: Amer, Journal of Sem. Lang. 1924, vol. XLI p. 277=ערכך S. Feigin: 

**) עיין לעניין זה גם גליונות כי תצא תשי"א ותשי"ט.


 


ת ש ו ב ו ת    ל ג ל י ו נ ו ת    ל ע י ו ן    ב פ ר ש ת    ה ש ב ו ע  


 

ע ר ו כ ו ת    ע ל   -   י ד י   י צ ח ק   ר י י נ ר


 

מטות - מסעי    [ תשכ"ו ]                                             פרק  ל

א.         1. בעל עקדת יצחק מסביר שם: אלא שהכוונה כי המקריב בבמה כוונתו  לעבודת שמים, אמנם להיותה במקום בלתי נרצה לפניו ית', היא אסורה. וכן זה שנדר לעשות מצווה אע"פ שהמצווה היא רצויה לפניו, מאחר שיעשנה בתורת נדרו הנה הוא בלתי נרצה ולזה כאשר נדר נראה כאילו בנה במה להיותו תחילת המעשה; וכאשר קיים נדרו כאילו הקטיר עליה שהוא סוף האיסור וסיומו. ופירוש הדברים: הנודר אינו עוד חפשי בהכרעותיו. הוא פעם חת הבטיח - נדר - ומעתה הוא כאילו כבול, והתורה רוצה שהאדם יעשה את הטוב ואת הרצוי, את רצון ה' על פי הכרעותיו החופשיים מדי פעם. ולכן רצוי שיתיר נדרו ויעמוד בכל פעם בפני הכרעה.

              2. הנה הוא מבואר כי כאשר האדם נדר בדבר מצווה שהוא מורה בנדרו שהוא אינו מושבע ועומד עליו וכשיעשה אותו מפני נדרו יורה שלא מפני מצוות הש"י הוא עושה אלא מפני רצונו שנדר וקיים והרי הוא מעשה פגום בהוראתו.

       ב.  1. לפי רש"י אל, כאילו כתוב אל ראשי המטת ואל בני ישראל. לפי רמב"ן - של.

        2. היציאות של המסעות וכן בני ישוע של קדמיאל. בשניהם הלמ"ד מתפרשת כפי שפירש רש"י כאן.

        3. כי במשך כתוב "זה הדבר" והכוונה לאמר להם "זה הדבר" ...

        4. ומה ראה לומר את המילים: "אל ראשי המטות" כאן, הלא תמיד היה מלמד תחילה את ראשי המטת ואחר-כך את כל בני ישראל.

 

       5. כיון שהרמב"ן מפרש לשיטתו "לבני ישראל" = של בני ישראל עליו להסביר את תוספת הכינוי - של בני ישראל - . הסברו הוא, שאלה ראשי המטות שמונו על ידי ישראל אחרי שראשונים שמינה ה' מתו; וכן שאלה ראשי המטות של בני ישראל הנכנסים לארץ ושם יעמדו עליהם - יהיו ממונים עליהם.

 

ג.          1. המלבי"ם כותב: וכבר בארתי, שמשה נבא בנבואת "כה אמר" בתחילת נבואתו, שעוד לא ראה באספקלריה המאירה (בטרם עלה להר) וכן בעת שהיו ישראל נזופין ממעשה העגל, שלא שרתה שכינה על משה באופן שינבא ב"זה הדבר" ... ובעת שהיו במעלת שלמותם היתה נבואתו ב"זה הדבר".

 

            2. בעל ספר הזכרון שואל ומשיב: העולם מקשים והרי ישעיהו נתנבא בזה הדבר ? ומתרצים: הא כתיב "מאז". כלומר, שמימות משה רבינו ע"ה היתה נבואה זאת ומשום הכי  כתיב בה "זה הדבר". וכך פירש רש"י בישעיהו: "מאז", מעת אשר שכר בלק את בלעם ועתה  דבר ה' לקרב את הפורענות להם

              3. מפני שכתוב "מאת" וזה ריחוק.

              4. משום שקשה לו מדוע נתייחדה דווקא מצווה זו לכתוב בה לשון "זה הדבר" יותר משאר מצוות של תורה.

 

            5. הבעל בכוחו להפר - לבטל את הנדר שעשתה האשה כאשר הנדר פוגע בנושאים שבינו לבינה ואז הוא יכול לבטל מרגע זה והלאה (לא למפרע). ואילו לחכם יש כח - שיקול הדעת לדון עם הנודר ולמצוא פתח חרטה כגון, לו ידעתי ש... לא הייתי נודר.

 

ד.         1.  תחילה פירש רש"י את מובנה של המילה שעניינה "מנע", ולפי שאי אפשר לפרש בהקשר שלנו מנע שהרי כתוב "כל נדריה ואסריה ..." שמשמע שנדרה, לכן אמר כלומר ... רוצה לומר שמנעה, שלא תקיימנו כשהפר לה.

 

            2. גור אריה: אינו רוצה לומר שלא ידע פירוש לשון הנאה, שהרי כמה ראיות יש שהנאה זו לשון מניעה. אלא כך פירושו: הנאה זו איני יודע מה היא, באיזה דבר הוא מונע אותה מן הנדר, אם מניעה כמשמעה שאם נדרה שלא תשתה יין הוא אומר לה שתי יין, אם כזה הוי הנאה ? או על ידי שמפר לה, כשהוא אומר יניא אותה והפר (פסוק ט), להודיענו שהנאה זו על ידי הפרה.

 

משכיל לדוד מפרש: הנאה זו מניעה, האם נפרש שעל הבעל למנוע אותה מלקיים את הנדר ? לכן משיב רש"י, הבעל משאירה לבחירתה ורק מפר את הנדר והיא רצתה עושה, רצתה אינה עושה.

 
 
 

 

 

 

שיתוף:              PRINT   
11 נוב' 2007 / 1 Kislev 5768 0