מעיונים של נחמה ליבוביץ

מחלוקת שאינה לשם שמים

 

 

נפתח עיוננו במחלוקת קרח ועדתו בדברי המשנה.

אבות פרק ה, משנה יז:

כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים, ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים. איזו מחלוקת שהיא לשם שמים?- זו מחלוקת הלל ושמאי, ושאינה לשם שמים- זו מחלוקת קרח ועדתו.

ועל זה אומר המלבי"ם (טז, א- ב):

חז"ל לימדונו, שמחלוקת שהיא לשם שמים, כל כת משני צדדי החולקים מתאחדת בעצמה, כי כולם מתכוונים לתכלית אחת- לשם שמים. אולם מחלוקת שאינה לשם שמים, רק מפני אהבת הכבוד ואהבת עצמו, אז יש מחלוקת וניגוד גם בין האנשים שהתאחדו לעמוד בצד אחד, כי כל אחד מן היחידים מכוין תועלת עצמו ומתנגד לכוונת חבירו, שהוא גם כן מכוין תועלת עצמו, כעניין שהיה מחלוקת קרח ועדתו, כי כל אחד מהעדה הרעה הזאת התכוין כוונה אחרת מתנגדת לזולתו: שהנה קרח רצה בכהונה גדולה... שלדעתו אחר שעמרם שהוא הבכור לקהת נטל חלקו במה שמשה (בן עמרם) היה מלך, ראי שהכהונה הגדולה תינתן לבן יצהר (קרח) שהוא בן שני לקהת.

 אומנם מחלוקת דתן ואבירם ואון בן פלת היה עניין אחר, שהם התלוננו על שניטלה הבכורה מראובן, שלפי מה שהיה ראובן הבכור ראוי שתצא ממנו המלוכה והכהונה כמו שאמר יעקב )בראשית מט, ג(: "ראובן בכורי אתה כחי וראשית אוני -יתר שאת ויתר עז", ש"שאת", הוא הכהונה ו"עוז" הוא המלוכה. והתלוננו על שניתנה הבכורה ליוסף )דבהי"א ה, א-ב)...

והמאתיים וחמישים איש טענו שהם "נשיאי עדה, קריאי מועד, אנשי שם"... ורצו שהכהונה תינתן לנשיאי העדה הראויים לזה כפי מעלתם, לא שתינתן לשבט אחד כולו שיהיה בירושה מבלי הבט על מעלת הכוהנים ושלימותם. וגם יש לומר - כמו שאמר הראב"ע- שהיו המאתים וחמישים איש בכורות פטרי רחם וטענו שהכהונה מגיעה להם.

והנה נבין מעתה יפה את לשון המשנה, שלא נאמר בה: מחלוקת שהיא לשם שמים זו מחלוקת הלל ושמאי ושאינה לשם שמים זו מחלוקת קרח ומשה, ולא קרח ועדתו. מאחר שלפי הסברו היה בעדת קרח ציבור של כלל הנרגנים, המתאוננים, אלה שלא נתמלאו דרישותיהם , שתביעותיהם לכבוד ולגדולה לא באו על סיפוקם, וכולם יחד התאחדו לאופוזיציה אחת המקווה שעם מיגור השילטון ישיג כל אחד את מבוקשו. וטעות בידיהם - כי אם ימוגר השילטון תפרוץ רק אז המריבה והקטטה והמחלוקת ביניהם, באשר יתגלה שכל אחד רצה לנצל את חבירו לטובת עצמו ותביעותיו, ולעלות על גבו של חבירו לגדולה, ובאמת תהיה אז מחלוקת בין קרח לבין עדתו.

נפנה עתה אל דברי טענותיהם:

טז ג רב- לכם 

כי כל- העדה כלם קדשים ובתוכם ה' ' ומדוע תתנשאו על- קהל ה'?

אין הם אומרים: כל העדה כולה קדושה, אלא "כלם קדושים". כל אחד ואחד, לא העדה בכללותה בהיותה עדה נושאת ייעוד, אלה העדה המתפוררת אשר בה מתגבר האינדיבידואליזם והורס את הרגשת הכלליות של "ממלכת כהנים וגוי קדוש". לא שטר ההתחייבות של (דברים ז, ו), "כי עם קדוש אתה לה' אלהיך, בך בחר ה' אלהיך להיות לו לעם סגולה", ולכן אתם נתבעים, ולכן רבות החובות המוטלות עליך, אלא שטר תביעה המוגש לגבייה: "כל העדה כלם קדושים"- ולשון רש"י: "כולם שמעו דברים בסיני מפי הגבורה"- ולכן אנו תובעים זכויות. מה רב המרחק בין (ויקרא יא, ב): "קדושים תהיו" כדרישה, כמצווה אלוהית, כייעוד אשר רק באחרית הימים ייאמר (ישעיה ד, ב-ג): "ביום ההוא יהיה צמח ה' לצבי ולכבוד... והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו", ובין קביעת העובדה הפשטנית של "כל העדה כלם קדושים" אשר כל רגע של מציאות יום יום-וראינו זאת בשתי הפרשיות הקודמות- סותרת אותה:

רק כאן, אחרי תשובתם זו, אחרי סירובם הכפול: בתחילת דבריהם (טז, יב) ובסוף דבריהם (שם, יד): "לא נעלה", כלומר סירובם אף להופיע לפניו גם לשם בירור דברים, רק כאן ולא לפני כן ולא עם פרוץ המרד ועם הישמע דבריהם לראשונה, חרה אפו וכמאמר מדרש תנחומא קרח ו :

"ויחר למשה מאד" (טז, טו): נצטער לחדא (= מאוד). למה הדבר דומה? לאדם הדן עם חבירו ומתווכח עמו. אם משיבו- יש שם נחת רוח, ואם אינו משיבו- יש בו צער גדול.

כי בוודאי אין צער גדול מזה, שבעל המחלוקת אינו רוצה כלל לשבת יחד עם יריבו ואינו רוצה כלל לשמוע דבריו ולהשיב עליהם- ואז אין תקווה עוד לשלום. ולכן רק עכשיו:

טז טו ויחר למשה מאד.

 

 שאלות לעיון ולהעמקה

(1) אם הייתה- כפי דברי המלבי"ם- טענת החולקים בכך שתבעו בני ראובן את זכות הבכורה לשבטם והבכורות של כל ישראל את זכותם על עבודת ה', מה ראו כל אלה להתקומם רק עתה אחרי מעשה המרגלים דווקא? והלוא בכורת ראובן ניתנה ליוסף כבר בימי יעקב אבינו וכן הוחלפו הבכורות בלויים כבר אחרי מעשה העגל-ולמה לא קמו כל אלה כבר אז על משה לתבוע עלבונם? נסה לענות לשאלה זו:

(2)לא חמור אחד מהם נשאתי (טז, טו).

רש"י:

לא חמורו של אחד מהם נטלתי. אפילו כשהלכתי ממדין למצרים והרכבתי את אשתי ואת בני על החמור והיה לי ליטול אותו החמור משלהם, לא נטלתי אלא משלי.

תנחומא קרח ז:

מה שהיה דרכי ליטול (מה שבדין היה עלי ליטול), לא נטלתי מהם. בנוהג שבעולם אדם שהוא עושה בהקדש, נוטל שכרו מן ההקדש. ואני בשעה שהייתי יורד ממדין למצרים, היה דרכי ליטול מהן חמור, שבשביל צורכיהן ירדתי ואף על פי כן לא נטלתי.

במה סוטה המדרש כאן מדרך הפשט ומה המריץ את רש"י לפרש פסוקנו בדרך זו?

(3) האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף (טז, כב)? ר' יצחק עראמה בעל "עקידות יצחק" מקשה (שער שבעים ושמונה, הספק העשירי):

מה התמיהה הזו? הלוא בעגל לא חטאו כולם, ונאמר (שמות לב, י: "הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם"), וכן בשיטים היה חרון אף ה' בישראל בכלל (מדבר כה), ובעכן נאמר (יהושע כב, כ): "הלוא עכן בן זרח מעל מעל בחרם ועל כל עדת ישראל היה קצף והוא איש אחד לא גוע (לבדו) בעונו", כי נאמר בו (יהושע ז, יא): "חטא ישראל וגם עברו את בריתי "- ועל כולם היה הקצף. וכבר חוייב זה מקשר הכללות, היותו על יחס כללות האדם עם חלקיו, כי החולה באחד מאיבריו, ייאמר על כולו, שהוא חולה.

[א]הסבר את שאלתו.

[ב]התוכל ליישב קושיית "בעל העקידה" בדרך הפשט?

עוד על פרשת קרח

 
 
 

 

 

 

שיתוף:              PRINT   
15 יוני 2009 / 23 Sivan 5769 0