מעיונים של נחמה ליבוביץ

ענוותנותו של משה

 

 

יא כט ומי יתן כל- עם ה' נביאים

כי- יתן ה' את- רוחו עליהם.

בעיוננו הקודם ראינו את משה בזעמו, ברגזנותו, וגם אם קמו לו- כפי שראינו- מבין חכמינו ופרשנינו מלמדי זכות הרוצים לרכך את דבריו הנזעמים. מכל מקום התרסה כלפי מעלה יש בדבריו. ר' יצחק עראמה בעל "עקידת יצחק" אמר עליהם(שער שבעים וחמשה):

ראה כמה רחוקים דברים אלו ממה שאמר במעשה העגל (שמות לב, לב):ועתה אם תשא חטאתם, ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת"? והנה הביאו כעסו עליהם לחטוא... היה קצת פריעת מוסר אצל בוראו, כי מי יאמר למלכו: טול מינוייך ופקודתך שאין לי חפץ בו, כל שכן לאלוה עושיו?

ומה היה עונשו?

הן לא מצינו שנענש על תביעתו זו - אלא שנענה ושמבוקשו ניתן לו. אם כן, האם טעינו במשפטנו עליו - האם שאל כהוגן מאחר שנענה מיד?

לא אחת מצינו בתורה כי אלה שלא עמדו בניסיון והעמידו דרישתם שלא כהוגן נענו, אך בתת הקדוש ברוך הוא להם מבוקשם הפך את מילוא בקשתם לניסיון חדש- קשה מן הראשון. והיה אם יעמוד המנוסה בניסיון החדש וכיפר על כשלונו הראשון, והייתה לו בקשתו אשר ביקש שלא כהוגן לברכה ולא לקללה:

והנה מסכים ה' לבקשת משה והנה נותן הוא לו עוזרים נאמנים על ידו.

יא טז ויאמר ה' אל- משה:

אספה- לי שבעים איש מזקני ישראל

אשר ידעת כי- הם זקני העם ושטריו

 ולקחת אתם אל- אהל מועד והתיצבו שם עמך.

 יא יז וירדתי ודברתי עמך שם

 ואצלתי מן- הרוח אשר עליך ושמתי עליהם

ונשאו אתך במשא העם ולא- תשא אתה לבדך.

ועתה מתנסה הוא בניסיון החדש- כיצד יראה הוא את אלה המופקדים לשאת אתו במשא ואשר עליו להאציל מרוחו עליהם.

אפיזודה קטנה, מעוטה הכמות בפסוקים ורבת החשיבות, מסופרת כאן בשעת ביצוע צו ה': "אספה לי שבעים זקנים".

יא כד ויצא משה וידבר אל- העם את דברי ה' ויאסף שבעים איש מזקני העם ויעמד אתם סביבת האהל.

 יא כה וירד ה' בענן וידבר אליו ויאצל מן- הרוח אשר עליו ויתן על- שבעים איש הזקנים ויהי כנוח עליהם הרוח ויתנבאו ולא יספו.

יא כו וישארו שני- אנשים במחנה שם האחד אלדד ושם השני מידד ותנח עלהם הרוח והמה בכתבים ולא יצאו האהלה ויתנבאו במחנה. יא כז וירץ הנער ויגדד למשה ויאמר: אלדד ומידד מתנבאים במחנה.

 יא כח ויען יהושע בן-נון משרת משה מבחריו ויאמר: אדני משה כלאם.

יא כט ויאמר לו משה: המקנא אתה לי ומי יתן כל-עם ה' נביאים כי- יתן ה' את- רוחו עליהם.

מה קרה כאן? ובייחוד מה משמעות הדבר הנאמר על שני האנשים שנשארו במחנה ואשר נחה עליהם הרוח-

יא כו והמה בכתבים ולא יצאו האהלה. בפירוש "הישארותם" של שני האנשים מצויה במסכת סנהדרין יז, ע"א מחלוקת:

תנו רבנן: "וישארו שני אנשים במחנה". יש אומרים: בקלפי נשתיירו. שבשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה )במדבר יא, טז(: "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל", אמר משה: כיצד אעשה? אברור שישה מכל שבט ושבט- נמצאו שניים יתירים: אברור חמישה חמישה מכל שבט ושבט נמצאו עשרה חסידים: אברור שישה משבט זה וחמישה זה ? הריני מטיל קנאה בין השבטים. מה עשה? בירר שישה שישה והביא שבעים ושניים פיתקין, על שבעים כתב "זקן" ושניים הניח חלק. בללן ונתנן בקלפי. אמר להם: בואו וטלו פיתקיכם: כל מי שעלה בידו "זקן " אמר: כבר קידשך שמים, מי שעלה בידו חלק, אמר: המקום לא חפץ בך, אני מה אעשה לך?

ר' שמעון אומר: במחנה נשתיירו. בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: "אספה לי שבעים איש...."- אמרו אלדד ומידד: אין אנו ראויין לאותה גדולה. אמר הקדוש ברוך הוא: הואיל ומיעטתם עצמכם, הריני מוסיף גדולה על גדולתכם: ומה גדולה הוסיף להם? שהנביאים כולם נתנבאו ופסקו והם נתנבאו ולא פסקו.

ואולם רוב המפרשים מקבלים את דעת ר' שמעון: "במחנה נשתיירו"? וכך ירחיב את דברי ר' שמעון גם דון יצחק אברבנאל (במדבר יא):

וכך אמרו חז"ל בספרי (פיסקא צה: יא, כא): שמשה, כדי שלא להטיל קנאה בין השבטים, רצה שיהיו שישה זקנים מכל שבט ושבט והיו עולים כולם לשבעים ושניים הכתובים . ואלדד ומידד, בדעתם שהיה הציווי האלוהי: "אספה לי שבעים איש", כדי שלא יתביישו שניים מהכתובים- אותם שלא יקבל משה- המה לענוותנותם נשארו במחנה ולא באו אל אוהל מועד כשאר הזקנים. אבל הקדוש ברוך הוא אינו מקפח שכר ברייה וברייה, עם היות ששני השלימים האלה לא באו אל אוהל מועד, זכו שניהם להגיע אל השפע ההוא.

ואם כך הוא הדבר, אם נתן להם הקדוש ברוך הוא שכרם. שכר ענווה, ואצל מרוחו עליהם, מהי טענת יהושע ודרישתו לשים אנשים יראים ושלימים אלה, שפלי רוח וענווי לב בכלא?

יש לרדת לעומק הויכוח הזה שפרץ כאן בין יהושע ובין משה, כי עיקר גדול נדון כאן. יהושע רואה בהתנבאותם של אנשים "לא קרואים", שלא הועמדו על יד אוהל מועד, סכנה של פריצת גדרות, של התעוררות ספונטנית, של התקוממות נגד "הממסד"? לדעתו- גם למען "הסדר הטוב", ואולי בייחוד למען הסדר הטוב בעבודת הבורא, יש רק לאלה שהועמדו במקום הנכון, ליד אוהל מועד, הזכות להתנבא, ורק כאשר תאצל הרוח אשר על משה- עליהם. הוא דורש בכל תוקף להקפיד על דירוג, על סמכות, על הירארכיה.

ואולם משה אינו רוצה "לכלוא את הרוח" (קהלת ח, ח) בגבולות ההירארכיה ואינו רוצה ש "הרוח" תיחלק לפי דירוג של פקידות ממוסדת. משה עונה :

יא כט המקנא אתה לי

 ומי יתן כל- עם ה' נביאים.

לכאורה יש בדבריו ויתור על סמכותו בלבד, וכמו שפירש ר' יצחק עראמה בעל "עקידת יצחק" (שער שבעים וחמישה בסופו):

ובעיני דבר גדול וענווה עצומה דיבר הנביא, והוא: אין צריך לומר שלא היה מקנא באלה שהם תלמידיו ופועל ידיו (וכמו שאמרו בסנהדרין קנ, ע"ב: "בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו"), אלא שהוא משתוקק שיהיו כל עם ה'' נביאים, כי יתן ה' את רוחו עליהם מבלעדיו. ואם הוא דבר שהכל מתקנאים בו, הנה הוא לא יקנא בזה.

אבל התנגדותו של משה לדברי יהושע אינה רק ביטוי לענוותנות אישית, אלא כפי שהוסבר לעיל גם התנגדות עקרונית לתפישת "הרוח" שטעה בה יהושע. וזה מתברר אם מדייקים בלשון הכתובים. יש לשים לב לשתי מלים במיוחד. ר' יוסף אבן כספי בספרו "משנה כסף" (יא, כט) מדגיש חשיבותה של מלה אחת בדברי משה:

"ויאמר משה: המקנא אתה לי": כי עיקר הקנאה בזה מיהושע וכל אוהבי משה, כי נראה כי יוכל איש להינבא מבלעדי למדה ממשה (מבלי שילמד את הנבואה מפי משה) ולא יצטרך שיואצל מרוחו (של משה) עליו, עד שיחוייב שיוועדו עמו באוהל מועד: לכן אמר משה: "כי יתן ה' את רוחו" ולא אמר רוחי, כי השם יתן חוכמה, ואשר לי מבלי זולתי (שלא באמצעות מי שהוא אחר), מלמד שהוא יתן להם מבלעדי.

ועוד דיוק בלשון. נשים לב ונשווה: מה אומר הכתוב על אלדד ומידד?-

יא כו וישארו שני אנשים במחנה---

ותנח עליהם הרוח ---

ולא יצאו האהלה

ויתנבאו במחנה.

מה אומר הנער?-

יא כז אלדד ומידד מתנבאים במחנה.

מה אומר משה?-

יא כט ומי יתן כל- עם ה' נביאים---

ולא אמר משה כדברי הכתוב המספר מה שקרה וכדברי הנער המוסר למשה מה שקרא: ומי יתן כל עם ה' מתנבאים.

הרמב"ם עמד על ההבדל בין שני מושגים אלה בדבריו על המדרגות השונות בהכרת "סודות מסודות החוכמה האלוהית" ב"מורה נבוכים" פתיחה לחלק הראשון:

והנה יש ממנו מי שיברק לו הברק פעם אחר פעם, אחר , במעט הפרש ביניהם, עד שכאילו הוא באור תדיר לא יסור, וישוב הלילה אצלו כיום: וזו היא מדרגת גדול הנביאים )=משה( אשר נאמר לו )דברים ה, כח(: "ואתה פה עמוד עמדי", ונאמר בו )שמות לד, כט(: "כי קרן עור פניו". ויש מי שיהיה לו בין ברק וברק הפרש רב, והיא מדרגת רוב הנביאים, ומהם מי שיברק לו פעם אחת בכל כולו, והיא מדרגת מי שנאמר בהם )במדבר יא, כה(: "ויתנבאו ולא יספו".

ובכן- לא רק ל"התנבאות" אנשים בלתי קרואים ובלתי מוסמכים לכך על ידי אדון הנביאים מסכים משה, אלא הוא גם מאחל )"מי יתן"( לכל עם ה'' היותם נביאים ולא רק מתנבאים. בדברי משה מצויה המשאלה הגדולה אשר עליה ניבא יואל בחזותו את חזון אחרית הימים:

יואל ג א והיה אחרי- כך אשפוך את-רוחי על-כל-בשר

ונבאו בניכם ובנתיכם

זקניכם חלמות יחלומון

בחוריכם חזינות יראו.

את דברי משה אלה ואת חשיבותם לדורות מסביר הרב ש"ר הירש:

הוראינו לדעת שביסוד המנהיגות הרוחנית העליונה לא ניתנה זכות מיוחדת )"מונופולין"( על הרוח למישהו. כשרונות הרוח הניתנים מאת ה' אינם מותנים במשרה ואינם זכויות של מעמד: האחרון שבאומה יכול לזכות ברוח ה' כיושב ראשונה במלכות.

הוראינו איפוא לדעת, כיצד נהפך כשלונו של משה- "שהיה כבועט במינויו ופקודתו אשר הופקד על עם ה'"כדברי בעל "העקידה"- לניצחון. מתוך כשלונו, תרעומת שלו )יא, יד(: "לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה". הביאו ה' לידי ניסיון שני ? קשה יותר, והוכיח משה כי אין בלבו קנאה ומוכן הוא להאציל מרוחו ואפילו לראות בלי צרות עין ובנפש חפצה בתת ה' במישרין מרוחו על מי שיבחר בו.

ואולם גדולה מזו יראנו משה בהעבירו סמכויותיו ליהושע )בפרשת פינחס: במדבר כז, טו-כג(. בשני משלים שונים מדמים רבותינו את האצלת הרוח של משה על הזקנים כאן ואת נתינת ההוד של משה על יהושע שם. רש"י מביא את דברי חכמינו (יא, יז):

 "ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם": למה משה דומה באותה שעה? לנר שמונח על גבי מנורה והכל מדליקין הימנו ואין אורו חסר כלום

ובמקורו במדבר רבה יג, כ:

והם(=הזקנים) נתמלאו רוח הקודש מרוחו של משה, ומשה לא חסר כלום. כאדם שמדליק נר מנר.

ואילו אצל נתינת ההוד ליהושע נאמר במדרש במדבר רבה כא, טו:

כמערה מכלי לכלי.

הלוא נבין את ההבדל בין שני המשלים. המורה נותן מרוחו על תלמידיו _ אין נגרע מרוחו דבר, ואילו המנהיג מוסר סמכויותיו לבא אחריו- לא נשאר מסמכויותיו בידו כלום. ואף על פי כן נראה בפרשת פינחס, באיזו עין יפה עשה זאת משה. נצטווה לסמוך "ידו" על יהושע והוא סמך "ידיו"- שתי ידיו, בלב שלם .ודווקא יהושע, אשר קינא למשה ולא רצה להשלים עם הדלקת נרות חדשים, הוא עצמו יהיה אובייקט בהראות משה שאין בלבו קנאה אף במערה מכלי אל כלי.

עוד על פרשת בהעלותך

 
 
   
 
 

 

 

 

שיתוף:              PRINT   
15 יוני 2009 / 23 Sivan 5769 0