הקונגרס הציוני הוא המוסד העליון של התנועה הציונית

 

 

דיוני הקונגרס הציוני מהווים מקום מפגש של כל הארגונים והגופים הציוניים לצורך קבלת החלטות בנושאים העומדים על סדר יומה של התנועה הציונית.

צירי הקונגרס הציוני הם נציגים נבחרים מהקהילות היהודיות הפזורות ברחבי תבל, ולמעשה הם משמשים כחברי הגוף הייצוגי הנבחר של העם היהודי. הצירים קובעים את החוקה שעל פיה פועל הקונגרס, והם שבוחרים את חברי ההנהלה הציונית ואת הוועד הפועל הציוני המתכנס מדי שנה.

בשנים הראשונות לקיומו של הקונגרס הציוני (1901-1897) התקיימו דיוניו מדי שנה בבזל, למעט הקונגרס הציוני הרביעי שהתכנס בלונדון. בשנים שאחר כך נקראו צירי הקונגרס להתכנסות מדי שנתיים באחת ממדינות אירופה, בעיקר בשוויץ. מאז הקמת מדינת ישראל מתכנס הקונגרס הציוני מדי ארבע שנים בירושלים.

עד הקמת המדינה התכנסו באירופה 22 קונגרסים בתדירות קבועה למעט הפסקות ארוכות בתקופת מלחמת העולם הראשונה ומלחמת העולם השנייה. הקונגרס הל"ד, האחרון לפי שעה ברשימת הקונגרסים הציוניים, התכנס בשנת 2000 בירושלים.

הקונגרס הציוני הראשון התכנס בבזל בשנת 1897 ביוזמתו של בנימין זאב הרצל. השתתפו בו 197 צירים מ-17 מדינות והתקיים בו דיון על מטרות הציונות. נשמעה בו גם סקירה מפי מקס נורדאו על מצבם החברתי, הכלכלי והפוליטי של היהודים בתפוצות הגולה, סקירה שהפכה למסורת גם בקונגרסים הבאים.

בסיכום דיוני הקונגרס הראשון התקבלה "תוכנית בזל" שנוסחה על פי השקפתו של הרצל והגדירה את הציונות כשאיפה להקמת מולדת לעם היהודי בארץ ישראל.

הקונגרס הראשון גם אישר הקמתם של מוסדות וארגונים שנועדו לקדם את ההתיישבות בארץ ישראל ולחזק את הרגש הלאומי של יהודי העולם.
בין השאר הוחלט על הקמת
ההסתדרות הציונית העולמית, הוועד הפועל הציוני הגדול, והוועד הפועל הציוני המצומצם. הוחלט גם על בחירתו של הרצל לנשיא הקונגרס הציוני.

בדברי הסיכום לקונגרס הראשון כתב הרצל: "בבזל יסדתי את מדינת היהודים. אילו אמרתי זאת היום, היו נענים לכך בצחוק. אולי בעוד שנים, לכל היותר בעוד 50 שנה, יכירו בה הכל".
הייתה זאת נבואה שהתגשמה אכן כ- 50 שנה מאוחר יותר, כפי שחוזה המדינה ראה בעיני רוחו בסיומו של הקונגרס הציוני הראשון.

במרוצת שנות קיומו של הקונגרס הציוני התקבלו בו החלטות שונות שקבעו את דרכה של התנועה הציונית. בין השאר הוחלט בקונגרסים השונים על עקרונות לפעילות השוטפת של התנועה הציונית, התקבלו החלטות על הקמת בנק "אוצר התיישבות היהודים" (הקונגרס הציוני השני), ייסוד קרן קימת לישראל על פי הצעת פרופ' צבי הרמן שפירא (הקונגרס החמישי), פתיחת משרד ארץ ישראלי של ההסתדרות הציונית ביפו ויישוב הארץ על ידי איכרים, בעלי מלאכה ואנשי תעשייה (הקונגרס השמיני), הקמת מוסדות חינוך כגון גמנסיה הרצליה ובית הספר לאומנות בצלאל (הקונגרס השמיני), ההתיישבות בארץ ישראל (הקונגרס הי"א), ההחלטה על רכישת קרקעות בעמק יזרעאל והכשרת חלוצים לעלייה לארץ ישראל. הקמת קרן היסוד שתעסוק בגיוס כספים למימון רכישת הקרקעות (הקונגרס הי"ב), הקמת הסוכנות היהודית המורחבת (הקונגרס הט"ז), יסוד האוניברסיטה העברית בירושלים (הקונגרס ה-כ'), ועוד.

במהלך הקונגרסים הוצגו תוכניות מדיניות שונות כגון הניסיון לקבל צ'ארטר משלטונות תורכיה על ארץ ישראל (הקונגרס השלישי), הקריאה להגברת הרעיון הציוני בקרב יהודי התפוצות (הקונגרס הרביעי), תוכנית אל עריש, התוכנית ליישוב היהודים באוגנדה (הקונגרס השישי), ביטול תוכנית אוגנדה (הקונגרס השביעי), רעיונות ליישום "הציונות המעשית", "הציונות הסינתטית" ו"הציונות הרוחנית" (הקונגרס השמיני), התוכנית על ניהול מו"מ עם הערבים תוך שמירה על רגשי כבוד הדדיים (הקונגרס הי"ב), ההתמודדות מול רדיפת יהדות אירופה על ידי הנאצים (הקונגרס הי"ט), הצגת רעיונות לחלוקת ארץ ישראל (הקונגרס ה-כ'), דרכי המאבק נגד עצירת העלייה בעקבות פרסום הספר הלבן (הקונגרס הכ"א), המאבק בשלטון הבריטי (הקונגרס הכ"ב), תוכנית ירושלים המגדירה מחדש את מטרות הציונות (הקונגרס הכ"ג), ניסוח מחדש של תוכנית ירושלים (הקונגרס הכ"ז) ועוד.

במהלך דיוני הקונגרס התקיימו בו דיונים נוקבים על הדרך להגשמת הציונות בין "טרטוריאליסטים" לתומכים במדינה ציונית בארץ ישראל.
בין "מדיניים" שביקשו להשיג הכרה מוקדמת של מדינות העולם בהקמת בית לאומי בארץ ישראל לבין "מעשיים", שדרשו להתיישב בארץ ולגאול את אדמותיה כמהלך חיוני לקראת הכרזה על מדינה יהודית, ובין כל אלה לחסידי "ה
ציונות הרוחנית".
בין נציגי ה
ציונות הסוציאליסטית לאנשי הציונות הרביזיוניסטית ומייצגי הציונות הדתית, ששימשו בסיס להתהוות המפלגות הציוניות בשנים שאחר כך.
בין מצדדי הקמת
הסוכנות היהודית המורחבת על פי חלוקה שווה בין ציונים ללא ציונים, לבין השוללים מהלך כזה מכל וכל. בין תומכי תוכנית החלוקה למתנגדיה ועוד.

לאחר מותו של הרצל בשנת 1904 נבחר דוד וולפסון לעמוד בראש הקונגרס הציוני (בשנים 1911-1905).
בקונגרס הציוני ה-10 שהתכנס בווינה נבחר
אוטו ורבורג
לנשיא הקונגרס (בשנים 1920-1911).
פרופ'
חיים וייצמן
נבחר לתפקיד בקונגרס ה-12 בלונדון (בשנים 1931-1920).
נחום סוקולוב
נבחר במקום וייצמן בקונגרס ה-17 (בשנים 1936-1932).
חיים וייצמן נבחר מחדש לתפקיד בקונגרס ה-18 בפראג (בשנים 1946-1933).
בין 1946ל-1956 לא נבחר נשיא חדש לקונגרס, ובמהלך אותן שנים שימש
דוד בן גוריון כיו"ר ההנהלה הציונית.
בקונגרס הכ"ד שהתכנס בירושלים נבחר
נחום גולדמן לנשיא (בשנים 1968-1956).
בעשר השנים הבאות לא נבחר נשיא חדש לקונגרס. הנשיא הבא, אריה דולצ'ין, נבחר בקונגרס הכ"ט (1987-1978).
בקונגרס הל"א נבחר שמחה דיניץ ליו"ר ההנהלה הציונית (1996-1987).
היו"ר הבא של ההנהלה הציונית, אברהם בורג, נבחר בקונגרס הל"ג (1999-1996). 
אחריו שימש כיו"ר ההנהלה הציונית עד 2005 
סלי מרידור שנבחר בקונגרס הל"ד שהתכנס בירושלים בשנת 2000.
בשנת 2005 נבחר לתפקיד יו"ר ההנהלה הציונית זאב ביילסקי.

 

 

 

 

 

שיתוף:              PRINT   
29 מאי 2005 / 20 Iyar 5765 0