מה עוד אפשר ללמוד מ"אמריקה"?
1.7.2007

שאלה חצופה, הלא כן? נימה צינית על ההתחלה ... אני מודה! אבל אין לי התחלה טובה יותר כדי לבטא את סך הרשמים, הרגשות, והתחושות, איתן חזרתי ממפגשי הראשון עם
 "אמריקה", הצפונית הניו-יורקית וקצת מתובלת בפילדלפיה, הכללית והיהודית, האישית והמקצועית.

במסגרת תפקידי בחטיבת האופק של המחלקה לחינוך יהודי-ציוני בסוכנות היהודית נסעתי לראשונה ע"פ בקשתי ובקשת הממונים עלי לסיור לימודי בקהילה היהודית בפילדלפיה ולניו יורק בה הצטרפתי לסמינר חפיפה של השליחים היוצאים לצפון אמריקה.

עד כה הניסיון והחוויה היהודית שלי היו קשורים בעיקר לתפוצות ישראל שבאירופה המערבית והמזרחית. על יהדות "אמריקה" ידעתי ולמדתי, הייתי בכמה קורסים של דה לפרגולה ביהדות זמננו, ראיתי, קראתי ואפילו כמה מחבריי הטובים באו מהעולם הזה. אבל כמו שחשפתי בפני שמואל דורפמן, עד לרגע זה אף פעם לא נכנסתי לכיתה פעילה בעברית בבית ספר יהודי בתפוצות ואחרי 23 שנות עיסוק בחינוך יהודי זה היה הזמן!

המראה הראשון, המגע הראשון: 05:00 בבוקר, שדה התעופה JF.K, יום הזיכרון האמריקני, אור בוקר בוהק והרגע הראשון מזכיר לי מייד שהגעתי לממלכה הקפיטליסטית הגדולה בעולם בה צריך לשלם 3 $ לעגלה! ומה אם לתייר האומלל אין 3 שטרות זמינים? ומה אם ה עייף וקשה לו לסחוב את המטען?

כולם משלמים עבור הכול. אני יודעת שאין זו מדינת רווחה אבל שירות ידידותי לתייר אין זה במיוחד! ניגש אלי משהו ושואל אותי בעברית אם אני רוצה מונית, כן בוודאי כי אני צריכה להגיע לתחנת הרכבת. אני תוהה איך ידע האיש לפנות אלי בעברית... סודות נסתרים של הבנה תוך תרבותית! ולא זו בלבד אלא שגם רצה לגבות סכום כסף גבוה מהמחיר הרגיל. הסכמתי כי לא היה לי כוח להתווכח על הבוקר. המונית אגב לא מונית אלא אוטו ואן –  חלטורה כנראה... וכמו בכל מונית ישראלית מצויה התפתחה בינינו שיחת בוקר, כן גם אני ממרוקו ואם אני רוצה יש במנהטן בשדרה ה.... מנין מרוקני....

לימוד ראשון:  ב"אמריקה" הישראלים מתחברים בקלות והם בונים מניינים תואמי עדות. נכון ובטח שלא כולם אבל נהג המונית שלי כן!

*

פילדלפיה, יום הזיכרון האמריקני: שקט שם, אני יודעת שחוגגים בפיקניקים, על האש ובקניות... לא ארחיב בעניין כי כתבו לא מעט בנושא ומשום מה ההשוואה לא ממש רלוונטית בעיניי. אני יוצאת לנשום את האוויר המקומי ומיד רגליי לוקחות אותי לאנדרטת הפסל לזכר הנספים בשואה, פסל של רפפורט. באופן כמעט לא מודע אני מרגישה שהתחלתי את המסע שלי מנקודת זמן היסטורית, משמעותית ודרמטית!

starbucks  הראשון, בערב נפגשתי עם רינת השליחה ההתנדבותית להלל – אגב starbucks יש בכל רחוב ולסיכומו של דבר כך נראה לי רחוב מצוי שם: בנק, מכון לטיפוח ציפורניים, סטארבקס וסנטר פארם... בשיחה עם רינת אני שומעת הערות על ההכשרה שקיבלה, על השליחות ועל הקשיים שלה בהתמודדות עם גישות והסברה אנטי ישראלית. אני שואלת את עצמי איך אנחנו שולחים אנשים צעירים כל כך למשימות חשובות וגדולות כל כך? חלק מהתשובה נמצא בעוצמות ובמסירות של צעירים אלה, אני בטוחה!

אנחנו ממשיכים להעסיק שליחים, כך אומרים לי בפדרציה, כי זאת אחת הדרכים לקיים שיח עם ישראל, אבל זה עולה הרבה כסף. ואם מדברים על כסף אז מערכת ה- J.C.C במשבר.  נדמה לי שראיתי את המשבר כאשר ביקרתי JCC  בפילדלפיה. הוא היה במצב מוזנח למדי ולא מטופח כפי שדמיינתי לעצמי שיהיה. איך מכשירים מחנכים יהודים? האם בכלל יש הכשרות כאלה? מעט מאוד אומרים לי במרכזיה הפדגוגית. מה יהיה עם ישראל 60? מה יהיה עם התלבטות מחנות רמה אם להמשיך ולקבל שליחים מהסוכנות או לעבור לחברות פרטיות? ובבית הספר המשלים מדברים שוב על ההשוואה בין יום הזיכרון שהיה אתמול לבין המציאות בארץ באותו יום הזיכרון... האם הערה זו מוזמנת כי עדי, שליחת הבונים ונוער ואני, יושבות בחדר? ומה תעשה הילדה שהפילה את הסידור שלה באמצע התפילה? האם היא מודעת למנהג, למסורת, למה שמצופה ממנה במקרה כזה? וההפתעה שלי כשנישקה את הסידור כי היהדות הרפורמית היא דתית גם היא!

ושאלת השאלות: האם בכלל צריך עוד תנועות נוער? הרי מזמן חדלו להיות תנועות נוער קלאסיות המקיימות פעילות ותהליכים חינוכיים רציפים. שני בוגרי הבונים אומרים לי:"תנועת הבונים שינתה לי את החיים", ואני מתרגשת לשמוע אותם. אנחנו יושבים באיזה בית קפה צמחוני בפילדלפיה. מדברים עברית אנגלית ועברית שוב. הם לובשים את חולצות התנועה והם הצליחו לחבר אותי מחדש לנוער היפה הזה, המאמין בצדקת הדרך.

*

הגעתי לניו-יורק... התחושה היא שכבר הייתי שם! כמעט כל ערב, דרך מסך הטלוויזיה או הקולנוע, כל כך מוכר ויזואלית! וגבוה וגדול וחום חרדל כזה!

אנה, השליחה הקהילתית שעובדת עם הקהילה הדוברת רוסית מעדכנת אותי. בניו יורק כל יהודי רביעי הוא מהגר מבריה"מ לשעבר! נתון זה מדהים ואין ספק שישפיע על יהדות ארה"ב. בינתיים מהגרי חמ"ע חיים רובם בברוקלין, מפתחים עסקים ועובדים ב-  high tech יחד אנחנו יוצאות לפגוש אותם בJCC של מנהטן בו מתקיימת הרצאה של נתן שרנסקי. אני מודה שזאת הפעם הראשונה שנהניתי לשמוע אותו ועוד ששילמתי עבור זה סכום לא סמלי של 25 $. זוכרים שאמרתי שב"אמריקה" לכל יש מחיר?!

מכאן אני מצטרפת לשמעון הראל (נציג המחלקה לחינוך הבית-ספרי) ולבברלי גרבץ (יועצת המחלקה בתחום החינוך הפורמאלי בארה"ב). יחד אנחנו מסיירים ב- 3 בתי ספר מזרמים שונים, נכנסים לשיעורים, מדברים עם המורים והמורות הישראליות לעברית. שוב עולה השאלה האם הם צרכים אותנו כדי לשים את ישראל במרכז האג'נדה החינוכית שלהם? ברוב בתי הספר אינם מלמדים עברית בעברית אבל דגל ישראל מתנוסס לו ליד דגל של ארה"ב בגאווה יהודית גדולה.

בשבת בבוקר התכוונתי ללכת לבית הכנסת. הגעתי לאזור הפארק, בו ידעתי על קיומו של בית הכנסת הספרדי הגדול. עמדתי בפתחו וכשביקשתי לעבור את סף הדלת סרבו לתת לי להיכנס – בטענה שלא הייתי לבושה בצורה הולמת: "You are not decent." כנראה שמכנסיים וחולצה ארוכה לא מספיק טובים לתפילת שבת! אותו שומר הציע לי ללכת לראות במקום אחר: "אולי הרפורמים ייתנו לך להיכנס!" אני מנסה להתחנן ולהתווכח ואין מושיע... קשה להאמין שדבר כזה יכול לקרות ליהודיה הרוצה לבקר בבית כנסת בשבת והלא ייאמן קרה לי בניו-יורק של "אמריקה"!

עם החוויה האישית הזאת הגעתי לסמינר החפיפה. בתרגיל הפתיחה התבקשנו להציג את סימני השאלה איתם הגענו לניו-יורק. אני כותבת על הלוח ובגדול את המשפט: " לא נתנו לי להיכנס..." השאלה הגדולה איתה אני נשארת היא: "מהם גבולות הקהילה? למי מותר להיכנס ולמי אסור? איפה ואיך ישראל נכנסת לקהילה היהודית המקומית?"

לימוד שני: מילת המפתח היא מורכבות ואני הולכת עם זה עד הסוף, גם ההתייחסות לראיון של בורג בעיתון הארץ .... דורשת ומזמינה מורכבות – מילת מפתח ומילת הקסם.

תושבי ניו-יורק הולכים והולכים בלי להביט בעיניים, לא סובלים שמפרים להם את הקצב, הם דורכים עליך אם את מסיתה את התנועה, את הזרימה האנושית הענקית הזו. לעתים ניתן להבחין בדמויות יהודיות מקומיות נושאות סימני היכר בולטים של יהדותם. אנחנו חלק מהנוף הזה. שאלתי עיתונאי יהודי חשוב מדוע היהדות של וודי אלן כבר לא מיוצגת ורווחת? – כי היהודי כבר לא נירוטי כפי שהיה בעבר. הוא שייך, הוא בפנים, הוא עצמו. מתוך אותה מורכבות אני לוקחת עוד תמונה מניו-יורק והיא של מחוסר דיור דתי אורתודוכסי (בעל חזות חסידית) שמתעורר בפארק ועושה נטילת ידיים במזרקה הציבורית.. מאיפה הוא נפלט, איפה הסולידאריות הקהילתית, ואולי גם לו – לא נתנו להיכנס לבית הכנסת...

לימוד שלישי: בהחלט אי אפשר לנהל שיח יוצר תרבותי יהודי בלי לכלול את עמדתה ותפיסתה של יהדות התפוצות. אני רוצה להמשיך ולהאמין שקיימת שפה יהודית משותפת, היא בת אלפי שנים, מדברת גם על סולידאריות וערכים, על גבולות ועל קהילה, על הגלות ועל הארץ. הידע התיאורטי שהיה לי לפני הסיור התעשר ללא כל ספק בחוויה מעניינת ותורמת ליכולת שלי לדבר יהודית עם יהודים אחרים ונוספים.

שרה אטיאס