בעקבות וינוגרד...
7.5.2007

השופט וינוגרד קרא בקול שקט ולקוני למדיי את מסקנות דוח הביניים של הוועדה שהוא עומד בראשה. הדוח הסופי יתפרסם בשלהי הקיץ ויעסוק בשיבושי המלחמה, בפגיעה בעורף, בהתמשכות הקרבות. סביר להניח שהדוח הסופי יהיה קשה יותר מדוח הביניים. הוא יצביע על הליקויים בהיערכות רשויות הצבא, הוא יוקיע את רשלנות הדרגים האזרחיים השונים, הוא ירשיע באופן חמור יותר את ההנהגה המדינית והצבאית. נסראללה, הרואה עצמו כגדול הפרשנים של החברה הישראלית, התרברב בנימה של בלעם בן בעור: הנה לכם אומה שראש ממשלתה ממנה ועדה לחקור את ליקויי המלחמה ואותה ועדה מטילה את מלוא האחריות על הממנה אותה. אמנם נסראללה רואה במסקנות הועדה הוכחה לניצחונו על ישראל מחד, ומאידך הוכחה לחוסנה של מדינת ישראל. איני יודע אם הוא בירך את ישראל או קילל אותה. כבר אין אנו טווים את קורינו כעכבישים, אלא מחריבים ומשחיתים, תוך כדי מלאכת הטווייה. ברכותיו או קללותיו אינן משנות דבר באופיו הבלעמי: הוא קנאי, הוא רע, הוא יהיר והניחוש שלי – שהוא לא פחות חומרני משהיה בלעם הרשע לפי חז"ל: "עין רעה ורוח גבוהה [רוח של גאווה] ונפש רחבה [בעל תאווה]" (אבות פרק ה' משנה י"ט).

החוקרים דיברו – ואפשרו לעם לדבר; השופטים שפטו – ואפשרו גם לנו לשפוט. נראה שנביאים המוכיחים בשער והמתריסים במלכים לא נעלמו מישראל. מי שחשב שהמורשת הפוליטית התנכית-נבואית עברה מן העולם ושהנבואה – במשמעות המדינית שלה – ניתנה לתינוקות, נוכח לדעת לפי מסקנות ועדת וינוגרד, שהנבואה ממשיכה לבצבץ מוועדה לוועדה ושהיא מגוננת עלינו מפני פזיזותם או מפני שחצנותם של המנהיגים. אסור לתת למסקנות לחלוף על פנינו מבלי לומר מילים אחדות, בין אם הן מקובלות ובין אם לאו, לאלפי השליחים המייצגים אותנו ברחבי העולם. לסוכנות היהודית אין ולא יכולה להיות עמדה רשמית בנושא הנדון. אבל למכשירים של אותם שליחים, למלווים אותם בשליחותם, צריכה להיות אמירה חינוכית. אחרת, אנחנו מועלים בתפקידינו ומפקירים את השליחים להמולה התקשורתית, גם אם אנחנו מציידים אותם במיטב המצגות.

*

בבוא העת, ישראל תתמודד עם שאלות היסוד המעיבות על השיח הציבורי ועל הפעילות הפוליטית-ציבורית. עלינו להבהיר לעצמנו מהם חיים יהודיים רצויים במדינת היהודים; להתיר את סבך היחסים בין דת למדינה, מבלי לפגוע במורשת היהודית המניחה חפיפה מלאה בין דת ולאום; לשרטט את גבולות המדינה שיבטיחו את ביצורה הביטחוני ואת שגשוגה הרוחני; לתהות אחרי משמעות הלאום ומה מקומו בתפיסת העם היהודי; לפרק ולהרכיב מחדש את הקשרים בין כלכלה לחברה בעידן של גלובליזציה, כדי לצמצם את הפערים בקרבנו ועוד. אבל בינתיים אפשר לקטלג את המצב אליו נקלענו לשלושה גורמים שהם – אולי – רק תסמינים למצבים סבוכים הרבה יותר:

• התפשטות השחצנות והיוהרה בקרבנו ובמיוחד בקרב האליטות השונות. לא חולף יום שאין מזכירים את נפלאות המוח היהודי ואת הכישרונות והגאוניות הישראלית, מפארים ומעלים על נס את הישגינו ומונים את שבחינו. האמת היא שאיני יודע אם אנחנו באמת אוהבים זה את זה או חלילה שונאים זה את זה. לעתים אנחנו מתחבקים בפומבי – על גלי האתר ועל אקרני הטלוויזיה למשל – ומדברים סרה מאחורי הקלעים. כלפי חוץ אנחנו שחצנים; כלפי פנים אנחנו מתלהמים. איני יודע אילו חששות, אילו תסכולים, אילו פחדים ואילו שאיפות מסתתרים מאחורי נטייה זו. אני רק יכול לומר שהשחצנות מסנוורת את שיקול דעתנו ומשטה בנו ושהיוהרה נושאת באיבה פוטנציאל של אלימות שמתפרצת בכל עת ובכל מקום: באמצעי התקשורת, בבתי ספר, על הכבישים... ובכנסת.
  
• התפשטות משטר של חמדנות ללא גבולות. איש בוחן את רעהו, מקנא בנחלתו וחומד שבעתיים את החסר לו. הסתיימה תקופת החלוציות מתוך בחירה ותם הצנע המהווה דוגמה ומופת. שרים וח"כים אינם מגישים יותר בחדרי האוכל ואנשי ציבור שתמיד התלוננו שהצווארונים חונקים אותם, אינם נפרדים מעניבותיהם. חמדנות אינה בושה, היא אף מופיעה כמניע עיקרי. איש או אישה נטולי חמדנות מצטיירים כאנשים תימהוניים שלא לומר... רוחניים. ההצלחה היא תכלית הכול והמרוץ אחרי ההכרה בך דורסת את כל העומד בדרכה ומתעלמת מכל הנכשלים. מעם של נידחים, נעשינו עם של מתעשרים. בכוח אם לא בפועל. החמדנות מכלה כל חלקה טובה ורגישה בנשמה והיא מעודדת אותנו להפקיר את ערכי היסוד של ערבות הדדית, של חמלה לעני ולגלמוד ושל תמיכה בחלשים.
  
• התפשטות תרבות פוליטית קלוקלת עם נורמות פסולות של מינויים פוליטיים ודפוסי התערבות מגונים. ברבות השנים, הפכנו את הפוליטיקה לשם נרדף לעסקנות וכל הנכנס לפוליטיקה מאמץ לו גינוני שררה של עסקן, שלא לומר של בריון. עסקנים נעשו לכוכבי תקשורת, לגיבורי תרבות ואף לשרים בממשלות ישראל. העסקנות כבשה את שדה הפוליטיקה וכל המוקיע אותה סופג קיטונות של לגלוג על תמימותו ועל יפי הנפש שלו. העסקנות הישראלית נטולת השראה – כי היא לא קוראת; נטולת מוסר – כי המטרה מקדשת את האמצעים; נטולת כבוד – כי כל התרגילים מותרים וככל שהם מסריחים יותר, כך הם מעידים על... מנהיגות. יועצים אסטרטגיים השתלטו עלינו ובמקום לעזור למפעיליהם, הם מסרסים כל השקפה בעלת חזון וכל חשיבה יצירתית. הבוז, שעסקנים רוחשים לחשיבה, בא לידי ביטוי בשיבושים של תהליכי תכנון ושל קבלת החלטות, בפזיזות ובחובבנות, בהרתעת כל ביקורת. לכך אנו מוצאים את עצמנו, החל מצה"ל וכלה בסוכנות היהודית, מתעסקים בפרוטות בכל מיני סדנות המונחות על-ידי יועצים ארגוניים. במקום שבו היה דרוש חזון, קיבלנו אסטרטגיה; במקום שהייתה דרושה בו התחייבות, קיבלנו סדנות בייעול. מאז "שיח לוחמים" בעקבות מלחמת ששת הימים, לא נערך כל שיח רציני ומקיף בקרבנו, לא בעל-פה ולא בכתב, לא על אקרני הטלוויזיה ולא על מסכי המחשבים.

איני חושב שראש הממשלה, אהוד אולמרט, או שר הביטחון, עמיר פרץ, חרדים פחות ממני לגורלה של המדינה, או דואגים פחות ממני לטובת הכלל, או שהם מקדמים את האינטרסים האישיים שלהם יותר ממני. הם פשוט נפלו קורבנות לתרבות עסקנית קלוקלת והציבור אינו מוחל להם על כך. שניהם מגלמים, כל אחד בדרכו, את העסקנות מבית היוצר הישראלי שהשחיתה את הפוליטיקה ועיוותה אותה בעיני רבים. לדאבוני, תהא זו אשליה אם נחשוב שהשינוי יחול עם החלפת ראשי המדינה, המרת שיטת הבחירות או כל שינוי אחר. רק תהליך ארוך ומייגע יביא דור חדש על הבמה הפוליטית. דור שאינו מצמצם את הפוליטיקה לעסקנות, מנתק את הפוליטיקה ממוסר ובוחל מכל תככנות, הן ברמה הלאומית והן ברמה המקומית. תרופת פלא לא הייתה ולא תהיה, לא בדמות של מנהיג ולא בדמות של חוקה. היא אף לא תבוא ממערכת החינוך, הקורסת מרוב ציפיות שווא שקלקולים עסקניים, כלכליים וחברתיים נתלים בה. השינוי יבוא על-ידי הכשרת המוחות ופתיחת הלבבות לקראת הופעתו של דור הרואה בפעילות פוליטית מימוש מאוויים ערכיים. אל לנו לשים את יהבינו על מנהיגים שכולם אצילות ונדיבות. אם להתבסס על חז"ל רק בעלי יצרים גדולים מגיעים לגדולה וגם אם הם ללא רבב, הם עלולים להתפתות למנעמי השלטון ולגינוני השררה – ההופכת את הפוליטיקה לעסקנות. ידועה לנו היטב המלצתם של חז"ל: "אמר רב יהודה אמר שמואל: מפני מה לא נמשכה מלכות בית שאול? מפני שלא היה בו שום דופי. דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: "אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו, שאם תזוח דעתו עליו, אומרין לו: 'חזור לאחוריך) ""'! יומא כב, ע"ב).

לא כל מדינת ישראל עשויה מעסקנים. רבים עמלים לפרנסתם ביושר, רבים ממיתים את עצמם באוהלה של תורה, רבים חוקרים בקדחתנות ורבים יוצרים, תורמים ומתנדבים לשם שמיים. רבים הם הכישרונות בקרב הצעירים ורבה היא חיוניותם וחינניותם. אלא שהם נבעתים מדמותה העסקנית של הפוליטיקה הישראלית. הם רק צריכים להשתכנע שאפשר אחרת, שניתן באמת להיות שליחי ציבור, שאפשר לעסוק ברווחת הכלל ללא תמרונים עסקניים. הכוח משחית רק כאשר הוא אינו מונחה על-ידי שליחות המעוגנת בחזון והנשענת על ערכים. פוליטיקה היא הדרך האצילית ביותר לשנות את העולם – ובכלל זה אף מדינת ישראל. תחקירנים חושפים שחיתויות ללא חת, שופטים עושים את מלאכתם ללא רבב, רבנים מרביצים תורה ללא משוא פנים, מורים מחנכים לאזרחות טובה ללא ציניות. עוד יבוא היום בו פוליטיקאים יהוו דוגמה ומופת לעם. המצב עגום למדיי, הדכדוך עלול לגבור. אבל אנחנו חייבים להחזיר לנו את חוש הצניעות – בכל המשמעויות של המילה – לחיים הציבוריים של המדינה. הרמב"ם, בבואו לדון בעקיפין במנהיג הרצוי, קובע ב"משנה תורה": "בית דין של שלושה צריך שיהיה בכל אחד מהם שבעה דברים, ואלו הן: חכמה, ענווה, יראה, שנאת הממון, אהבת האמת, ואהבת הבריות ובעלי שם טוב. ובמה יהיו אהובים לבריות? בזמן שיהיו בעלי עין טובה ונפש שפלה, וחברתן טובה, ודבורן ומשאן בנחת עם הבריות. ובכלל אנשי חיל, שיהיה להן לב אמיץ להציל עשוק מיד עושקו" (הלכות סנהדרין ב, ז(.
 
אני יודע שאני נשמע נאיבי, אבל אני דוגל בחידוש התמימות, כי רק אז נהיה גם יותר חכמים וגם יותר צודקים... 

אמי בוגנים

עריכה לשונית: פזיה סלע