בחזרה מהמילואים
7.9.2006

חברים יקרים שלום

בחזרתי לירושלים, למשפחה, לחברים ולחיים הרגילים אחרי חודש של מילואים בגבול הצפון, מצאתי לנכון לשתף אתכם בחלק מהרגשות, החוויות והמחשבות שהיו לי בתקופה הקשה הזאת. 

לראשונה ואחרי 13 שנה של שירות בצה"ל (בסדיר ובמילואים) הרגשתי הפעם כמו אחד שאחרי 13 שנה עושה בר מצווה ומתחיל שלב חדש בחייו. הפעם, הבנתי בשבועות האחרונים את מלוא המשמעות של המילה "מילואים".

 כל אחד ניסה "למלא" משימות בימים הקשים האלה ולקחת אחריות:
אלה, המשפחות שנשארו בבתיהם ובמקלטים.
אלה, החיילים הסדירים שנלחמו בעוז.
אלה, האזרחים שבעורף תמכו ותרמו.
אלה, שבצו 8 קמו בבוקר אחד ועזבו את הכול לחודש ימים.
אלה, התיירים שלמרות המצב לא ויתרו על היותם בקיץ הזה דווקא בישראל
ועוד ועוד ...

בזמן הזה, ראיתי והרגשתי עד כמה העם שלנו מיוחד. 

המבטים בשעות הקטנות של הלילה בין חיילים צעירים סדירים לבין חיילים במילואים בעלי המשפחות היו התבטאות לכוח פנימי אמיתי וחזק של עם החי כמשפחה אחת גדולה.

השקט, הענווה, קור הרוח, הרגישות, החכמה, אלה הן המידות שעטפו את החיילים שלנו.

"איזהו גיבור, הכובש את יצרו" מצהיר פרקי אבות. ואכן, לא יצאו חיילנו לכבוש שטחים אלא עם תחושה אמיתית של שליחות מלווה בכיבוש היצירים הלוחמניים ושמירת האיפוק.

על הדברים האלה לא מדברים בתקשורת ולא ידונו בהם בוועדות למיניהן כי הם מובנים מאליהם. לחוות את הדברים האלה ברגעים כה קשים היה מחזק ובלתי נשכח.

 כמו המילים שכתב חיים חפר לפני כמעט 40 שנה בעקבות מלחמת ששת הימים:
[...] איך זה קורה שצנחנים בוכים?
איך זה קורה שהם נוגעים נרגשים בקיר?
איך זה קורה שמן הבכי הם עוברים לשיר?
אולי זה מפני שבחורים בני י"ט שנולדו עם קום המדינה
נושאים על גבם – אלפיים שנה.

 כך הייתה התחושה של רוב החיילים גם בשנת 2006. תחושה של אחריות על העבר, ההווה והעתיד של עמנו...

 תודה לכל מי שהתקשר, שלח SMS, דאג....
תודה לכולכם בשמי ובשם משפחתי

 אריאל קנדל