כל האומר דוד חטא...
8/2/2007

אנחנו מתמודדים כפי יכולתנו עם הטלטלה המעיבה על החיים הציבוריים במדינת ישראל ויום יום שואלים את עצמנו אם אנחנו לא חייבים לומר משהו לשליחים. מעבר למה שהם קוראים בעיתונות העברית ובעיתונות הזרה בקהילות שליחותם, מעבר לבירורים שהם עורכים בינם לבין עצמם ועם הממונים עליהם, מעבר להפעלת שיקול דעתם החינוכית. נוח למדי להיתלות במעמדה של הסוכנות היהודית כמוסד השומר על ניטרליות ולא מתערבת בנושאים ציבוריים השנויים במחלוקת ולתת לכל אחד לגבש עמדה משלו ולסמוך עליו שיביא דעות אחרות. התלבטתי בנידון עם עמיתי במחלקה לחינוך, איתן אלירם, והוא הזדעק:
"כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה..."

איתן הגיב כבן תורה המפנה את שאלותיו למקורות. פעמים, יש לי תחושה שמחפשים מפלט במקורות; פעמים, שנסמכים עליהם כדי לברר סוגיה זו או אחרת. פעמים, אני לא רואה קשר עם המקרה העומד בפנינו; פעמים, הקשר נראה לי מאולץ. בכל מקרה, הפנייה למקורות, בניגוד לפנייה למשנות פילוסופיות, תיאוריות פסיכולוגיות או תורות מדיניות, נשארת פתוחה, כמסרבת להגיע לסיכום או להכרעה, מערערת את ביטחוננו יותר מאשר מבצרת אותו. לא תמיד יודעים למה התכוונו חז"ל, לא יודעים אפילו איך לפרש אותם. דוד היה מלך בישראל, על שמו רשום ספר תהילים וכולנו מסכימים לראות במשיח, לכשיבוא, את בנו-יורשו.

לפי אחת הסברות המשיח אמור לגאול אותנו משעבוד מלכויות אבל אחרי שישים שנות עצמאות וריבונות ישראליות איני יודע אם מדובר בשעבוד מלכויות זרות, בין אם רומי ובין אם ארצות הברית, או שעבוד מלכויות יהודיות – החל מהגביר בעיירה וכלה בנשיא המדינה. אני מודה שכל עוד המלכות הייתה מרוקנית או בריטית, לא התרגשתי ממעלותיה וממגרעותיה; אבל מרגע שהמלכות נעשתה יהודית-ישראלית, אני מתרגש מכל מעידה ומכל כשל. אפילו בחלום הבלהות הגרוע ביותר שלי, לא האמנתי שבאחד הימים יוגש כתב אישום נגד נשיא מדינת ישראל – המכונה בפי אחדים נשיא היהודים – על מעשה אינוס. איני יודע אם צודק איתן כאשר הוא קשר את מצבנו הנוכחי עם התקדים של דוד – אחרי שלושת אלפים שנה אנחנו עוד זוכרים שהיה מלך בישראל ושמו דוד. אבל הפעם, הוא אפשר לי לגלות את סגולת ההרפיה האינטלקטואלית והקתרזיס החווייתי שבמדרש. בכוחו להפיג במקצת את המתח, להוציא אותי מקהל קוראי העיתונים וצופי הטלוויזיה ולהעמיד אותי אי-שם לצד חז"ל המסתכלים על כל דבר בתמיהה, בריחוק ובחוש הומור אופייני. איתן העביר לי את הקטע הבא:

אמר רבי שמואל בר נחמני [חי בדור השני של האמוראים, כמאתיים שנה לאחר החורבן]: אמר רבי יונתן: "כל האומר דוד חטא – אינו אלא טועה, שנאמר (שמואל א, יח, יד): "ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו וגו'..." אמר רב: רבי דאתי מדוד מהפך ודריש בזכותיה דדוד: "מדוע בזית את דבר ה' לעשות הרע" (שמואל ב, יב, ט). רבי אומר: משונה רעה זו מכל רעות שבתורה, שכל רעות שבתורה כתיב בהן ויעש וכאן כתיב לעשות – שביקש לעשות ולא עשה. את אוריה החתי הכית בחרב – שהיה לך לדונו בסנהדרין ולא דנת. ואת אשתו לקחת לך לאישה – ליקוחין יש לך בה. דאמר רבי שמואל בר נחמני: אמר רבי יונתן: "כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו... " ואותו הרגת בחרב בני עמון, מה חרב בני עמון אי אתה נענש עליו – את אוריה החיתי אי אתה נענש עליו. מאי טעמא? מורד במלכות הוה, דאמר ליה: "ואדני יואב ועבדי אדני על פני השדה חנים" (שבת נו, א).

הסיפור על דוד ידוע: הוא חשק בבת שבע, אשתו של אוריה החיתי וניצל את העדרו, בעודו נלחם בשורות המלך, כדי לשכב איתה. קרה ובת שבע הרתה לדוד. המלך מיהר לבקש מאוריה לשוב הביתה בהנחה שהוא ישכב עם אשתו ויכסה על מעשי הניאופים שלו ואף אולי של שניהם. אוריה חשד במשהו או ראה חובה לעצמו לתת עדיפות, בעת מלחמה, לאחוות לוחמים על פני קשרי חיתון:
"הארון וישראל ויהודה יושבים בסוכות ואדני יואב ועבדי אדוני על פני השדה חונים, ואני אבוא אל ביתי לאכול ולשתות ולשכב עם אשתי?! חייך וחי נפשך אם אעשה את הדבר הזה!" (שמואל ב, יא, יא).
גם אחרי שדוד שיכר אותו, אוריה לא פנה לביתו ולא התייחד עם אשתו כאילו חשד במלך או כאילו לא חשק במיוחד באשתו. בצר לו, דוד מנחה את מפקד צבאו לגרום לנפילת אוריה בקרב. לא גמרה בת שבע להתאבל על מות בעלה עד שנאספה אל ביתו של דוד.

נתן הנביא לא נרגע מהמעשה הנבזה וכאיש תקשורת המונע על-ידי שליחות אלוהית, הוא הוכיח קשות את דוד בקטע המוכר כמשל כבשת הרש. יהיה יחסנו אשר יהיה לדוד, התערבותו של נתן מעוררת געגועים לתקופת הנביאים:
"שני אנשים היו בעיר אחת, אחד עשיר ואחד רש. לעשיר היה צאן ובקר הרבה מאוד. ולרש אין כל כי אם כבשה אחת קטנה אשר קנה ויחיה ותגדל עמו ועם בניו יחדיו. מפתו תאכל ומכוסו תשתה ובחיקו תשכב ותהי לו כבת. ויבוא הלך לאיש העשיר, ויחמול לקחת מצאנו ומבקרו לעשות לאורח הבא לו, וייקח את כבשת האיש הרש ויעשה לאיש הבא אליו" (שמואל ב, יב, א-ד).
הכתוב מלגלג במקצת על דוד הממהר לגזור דין מוות על התנהגות פסולה מאין כמותה של אותו גזלן. הוא מתנהג כיאה לאיש ציבור פזיז –  קפדן עם אחרים, סלחן כלפי עצמו. הוא אפילו לא רואה שהנביא ממשיל לו משל בו הוא – ולא אחר – מככב. היות והנביא – הנביאים של היום לא פחות מהנביאים של אז – יותר חכם מאיש הציבור, נתן מתעלל בדוד:
"אתה האיש!"
הוא מלעיט על המלך עונשים והמובהק ביותר נשכח לעניות דעתי מהפרשנים שנתלו בדמותו הנערצת של דוד:
"כה אמר ה' הנני מקים עליך רעה מביתך ולקחתי את נשיך לעיניך ונתתי לרעיך ושכב עם נשיך לעיני השמש הזאת. כי אתה עשית בסתר ואני אעשה את הדבר הזה נגד כל ישראל ונגד השמש" (יב, יא-יב).
לאור יום, קבל עם ועדה, על מנת שנדע, ולא מעניינות ההשלכות על ביתו ובני ביתו של דוד. הוא חטא בסתר, הוא ייענש ברבים.
במקום להאשים את הנביא, את הפרקליטות ואת התקשורת, דוד פולט הודאה קצרה האומרת בעצם את הכול:
"חטאתי לה'."
הנביא מתרצה במקצת, הוא חס על חייו של דוד. לעומת זאת, הוא ממית את הילד שנולד מהקשר האסור. לומר לנו אולי שחטאים כאלה פוגעים בסופו של דבר במשפחה יותר מאשר בחוטאים עצמם.

*

הכתוב לא מטייח את הדברים כפי שחז"ל עושים, ובעקבותיהם חלק מעמיתיי המחנכים היהודים. הוא נוקב, בלתי מתפשר, אמיתי. הוא מציג לראווה את חולשותיהן של הדמויות השונות. ללא התפתלויות וללא התחכמויות. דוד חטא, דוד סרח, יקבל דוד את עונשו, ועונשו הכבד ביותר יהיה בסדרת צרות משפחתיות-פוליטיות שיעיבו על פעילותו הציבורית ועל מקומו בתולדות האומה, החל במות בנו וכלה במרד אבשלום. הפלפולים השונים – ואלוהים יודע עד כמה אני נהנה מהם – לא יטאטאו את פשעו של דוד נעים זמירות. ולא חשובות הנסיבות המקלות – אם אוריה גירש את בת שבע לפני שיצא למלחמה או אם מרד נגד המלכות כפי שנרמז בקטע שלפננו. פרשנים מאוחרים התרעמו על ניסיון חז"ל לטהר את המלך שסרח. אברבנאל אומר, ולדעתו מצטרפים פרשנים אחרים:
"והכתוב מעיד על המעשה הרע כולו בפירוש... ולכן לא יסבול דעתי להקל בחטא דוד ולא אכחיש האמת הפשוט... סוף דבר, אם הכתוב קוראו חוטא והוא הודה חטאו, איך היה טועה אדם בהאמנו? טוב לי שאוֹמר שחטא מאד, והודה מאד, ושב בתשובה גמורה, וקבל עונשו, ובזה נתכפרו עוונותיו."
לומר שיש גבול לאפולוגטיקה ולהתחסדות!
לידידי איתן אלירם, הממונה בין השאר על ציון שנת השישים למדינת ישראל במחלקה לחינוך, הסבר משלו:
 "אני חושב שיש בטקסט הזה מנגנון הכחשה יהודי המובנה גם בדמות המשיחית הנערצת וגם בקולקטיב שיצר את הבחירה האולטימטיבית."
איתן מתחבט, כמו כולנו, עם בוראו ועם משנתו. פעמים, הוא נפעם; פעמים, הוא נחנק. בכל מקרה, הוא צוחק. בגלל זה, הוא מוסיף:
"ואלוהים צוחק...לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני... אין סופרמנים...אין יותר פנטזיות פרעוניות של אדם-אל."

*

ליאת אביטל  ©

אני מוכר כחסיד גדול של חז"ל. אינני ממעיט במה שהם אומרים או במה שהם חושבים. גדולתם בזה שהצטיינו בהתנעת שיח שלא ייפסק לעולם. הם משוחחים איתי ואני איתם. המאמר על טיהור דוד, אם מדובר כלל בטיהור, מופיע בהקשר רחב יותר של טיהור דמויות המקרא, מראובן ועד יאשיהו, במסגרת פולמוס עם מינים. אם אלה גיבוריך ישראל, אם אלה מנהיגיך, אם אלה דמויותיך – מה אתה מחלק לנו ציונים! נחמה לייבוביץ שנרתעה מכל טיהור של דמות מדמויות המקרא הייתה גוערת במקצת במבקרים:
"שיפשפשו בתולדותיהם ושימצאו לי דמות טהורה אחת לרפואה. המציאות האנושית הרבה יותר סבוכה ממה שדרשנים נוטים לחשוב."
היות והאמוראים פעלו ופירשו את התורה בתקופה בה לא הייתה מלכות בישראל, הם יכלו לעסוק בשיפוץ דמותם של אבות האומה; לעומתם, אנחנו פועלים ומנסים לפרש בתקופה בה קיימת מלכות בישראל ואיננו יכולים להתעלם ממעידות או מפשעי אנשי ציבור. הנביאים אמונים על טוהר המידות הציבוריות, הם לא יכולים למתן את שבט ביקורתם; האמוראים על בניית אתוס מדיני-קהילתי במקום הממלכתיות שקרסה. מרגע שדוד נבחר על-ידם לסמל את חידוש הריבונות הלאומית, הם מתעכבים הרבה יותר עליו בתור סמל מאשר איש ציבור. הם מבליטים בדרכם – ובלא מעט דגש מצידי – את העובדה שהוא לא התווכח עם הנביא, לא האשים את יואב, לא גלגל את האשמה לפתחה של בת שבע, לא קרא לעלילה שנרקמה להפילו. הוא חזר בתשובה מייד, ללא הצטדקויות, ותשובתו הייתה כנראה כה אמיתית ועמוקה עד שהוא נעשה למופת לחוזרים בתשובה ואפילו לסמל לחטאיו, ייסוריו ותשובתו של עם ישראל. לדברי חז"ל, הוא נבחר "להקים עולה של תשובה". לא נאמר סגולתה או ברכתה של תשובה, כפי שדרשנים בני זמננו נוטים להבליט, אלא עולה של תשובה. דוד מקבל את ייסוריו בהשלמה. הוא לא נוטר לאמנון ולא נוקם באבשלום. בעל תשובה איבד כל זכות להוכיח את עמיתיו, גם ובמיוחד אם מדובר בבני ביתו.

אינני מאלה המאמינים, כפי שכתבתי בפוסט קודם, בבקשת סליחה או בחזרה בתשובה. הפסיכולוגיה לימדה אותי פרקים קשים על עיקשותה של טינה ועל חוזקה של נקמה. לבקש סליחה – לא עולה הרבה; לחזור בתשובה – לא עסק גדול. לא בכדי מדברים על "בעל תשובה" ולא על "השב בתשובה". בעל תשובה נידון לשמור על תשובתו כל הזמן וכלפי כל אחד, אחרת הוא מאבד את האשראי שהיא מעניקה לו. הוא מקפיד שלא להוקיע את האחרים כי הוא יודע, בתוך תוכו, עד כמה קל החטא ועד כמה קשה לגבור עליו. מכאן האמירה המוכרת של חז"ל לפיה: "במקום בו בעלי תשובה עומדים אפילו צדיקים גמורים אינם עומדים." בעל תשובה אינו חסיד או צדיק, אלא איש הנתון בערנות תמידית. בגלל שהוא מכיר את עצמו ומודע למגבלותיו, הוא נזהר בביקורתו.

הילתו של דוד באה לו, למרות מעשה העוולה שלו, מאיפוקו אל מול ההאשמות המוטחות בפניו ואל מול התאכזרות הגורל בו ובבני משפחתו. הוא לא נתן ל"רוח נשברה" להעיב על שיקול דעתו ולהאפיל על תושייתו המדינית. אם להתבסס על התקדים שהוא מגלם, קללה תרבוץ על ראשו של איש ציבור שסרח, הרבה יותר קשה ומעיקה מכל גזר דין של בית משפט זה או אחר. במיוחד אם הוא פספס את ההזדמנות לקנות את עולמו בהודאה מפורשת. הוא נכשל בענייני תשובה ציבורית. גם כלפי העם והמדינה וגם כלפי משפחתו. שלא לדבר על קורבנותיו.

אמי בוגנים