חוכמת זקנים

10/08/06

הכי חכמים במלחמה הזו הם הזקנים. הם ממשיכים בשגרת חייהם. למרות האזעקות והקטיושות. הם משדרים שאננות מרגיעה. כאשר תושב אחד המושבים נשאל אם הוא שמע את הסירנה, הוא עונה:

"הייתה ועברה."

כאשר תושבת נוספת נשאלת אם יש לה נשק, היא עונה:

"יש לי פלאפון."

כאשר בת-זוגתו של איכר מהעמק נשאלת אם לא יותר חכם שלא להתלוות לבעלה המתעקש לעמוד בסדר יומו הקבוע, היא עונה:

"שישים שנה אנחנו עובדים ביחד, אתה רוצה שניפרד עכשיו?"

המראיין פגום-הטעם מתעקש ושואל:

"אחרי שישים שנה ממשיכים לאהוב?"

היא מתפתלת, נבוכה למדי. לבסוף היא עונה:

"בטח."

והיות והיא יותר חכמה מהמראיין, היא מבהירה:

"אהבה בצורה אחרת."

כאשר חוזר בתשובה ותיק שהתנחל בבית-הקברות של צפת, מצויד בשופר, נשאל מה הוא עושה שם:

"כל פעם שאני שומע את האזעקה, אני תוקע בשופר כדי לשמור על קברי הצדיקים. הם שמרו עלינו, עכשיו אני שומר על קבריהם."  

כאשר תושב נהרייה, ניצול שואה בן 95, נשאל למה הוא לא יורד למקלט, הוא עונה שהוא בילה מספיק זמן במקלטים במלחמת העולם השנייה:

"אני כבר רוצה לגן עדן."

כאשר הסופר א. ב. יהושע, המתגורר בחיפה, נשאל אם הוא מסתובב בעיר, הוא עונה:

"לא. תראו, אני כבר בן שבעים וזה לא נעים בגילי להשתטח על הרצפה."

כאשר חוסה בבית-אבות בחיפה נשאלת אם היא לא מפחדת, היא עונה:

"צעירים, לא נמות."

המשורר הקשיש, חיים חפר, שחיבר שירים על מלחמות ישראל, נראה לבוש בלבנים נוקש על דלת שכנו הצעיר, טייס הליקופטר. לשווא. הוא נהרג בנפילת מסוקו. המשורר נראה עצוב, גלמוד וחסר-אונים. פעם, לפני 30 שנה, הוא הבטיח לנו שמלחמת יום הכיפורים "תהיה המלחמה האחרונה". עכשיו הוא מבטיח לנו לכתוב בלדה על ידידו הצעיר שנסע בעקבות הנסיך הקטן ומחברו...

אמי בוגנים