השומר הבונד אנוכי...
13.3.2007

חזרתי מארגנטינה עם סיפור עצוב על מריו (מאיר) נירנברג שהיה ממנהיגי הבונד בארגנטינה, ממקימיו ומנשיאיו של בית ספר י. ל. פרץ שנרכש לימים על-ידי הסוכנות היהודית כדי לשכן בו את במ"ה – הוא בית המחנך היהודי המציע שלל פעולות ברוח ציונית למחנכי היבשת. יודית זדונייסקי, שליחת המחלקה המנהלת את המקום, התאהבה באיש הקשיש ומקבלת אותו בחום כל פעם שהוא מגיח לביקור בליווי המטפלת הפרואנית שלו. באותו יום שישבנו במשרדה, היא נפלה לזרועותיו, מחבקת ומנשקת אותו. היא לא הפסיקה לדבר, הוא לא הפסיק להמהם. לא הבנתי את המתרחש. הרגשתי שמתחוללת סביבי דרמה אנושית:
"הוא היה מרוכשי המקום", אומרת יודית, "והנפש החיה של בית הספר היידישי. כאשר פרץ המשבר הכלכלי האחרון, הבניין עמד ריק. דרורי גניאל, נציג המחלקה בארגנטינה באותה תקופה, שינה את שם המקום, הוציא ממנו את המשרדים של הבונד והפך אותו למוקד העשייה החינוכית ציונית באמריקה הלטינית. בפגישה הראשונה בינינו, מריו קבל בפניי: "בסופו של דבר, הציונים ניצחו אותי.""

יודית היא פטריוטית ישראלית וציונית מפוכחת. מופת לשליחים בכל קנה מידה. היא יודעת יהדות וציונות, חינוך והסברה. השליחים הצעירים – שליחים ערבים – מתייעצים איתה. לעומת זאת, לשליחים התנועתיים אין זמן בשבילה. אפילו ל"חבורה" – ההתכנסות הדו-שנתית של מורי ומחנכי אמריקה הלטינית – לא הופיעו. כאשר הערתי להם שהם פספסו אירוע חריג באופיו ובמימדיו, הם כלל לא התייחסו להערה שלי. היו להם כנראה דברים חשובים יותר לעשות. בכלל מדובר בהתכנסות של החינוך הפורמאלי והם הרי עוסקים בחינוך בלתי פורמאלי. לעומתם היו שליחים מורים מאורוגוואי, ממקסיקו ואם איני טועה מעוד מקומות ביבשת. יודית עושה חיל לסוכנות היהודית בכלל ולמחלקה לחינוך בפרט. הציונות שלה איתנה למדי. אי אפשר לחשוד בה בנטיות ניאו-בונדיסטיות.

*

ביום ראשון בערב, התארחנו אצל מריו. מאז מות אשתו והגירת שלושת בנותיו, הוא חי בגפו באותו בית בו גידל את ילדיו. בקומת הקרקע, מצויה חנות הבדים שלו, בשתי הקומות העליונות – זיכרונות חייו. הרהיטים התבלו, התמונות דהו. הוא מחכה לנו בפתח הקומה הראשונה. יודית הביאה בקבוק יין:
"הוא אוהב יין אדום", היא אמרה.
הם שוב מתנפלים האחת בזרועותיו של השני. כאילו הייתה נכדה יקרה ואהובה. היא שוב לא מפסיקה לדבר והוא לא מפסיק להמהם. הפעם הוא מהמהם בהתרגשות לא מוסתרת. הוא מתקרב לגיל תשעים, משרידיו האחרונים של גטו לודג', מניצולי אושוויץ האחרונים, ממנהיגי הבונד בפולניה, בארגנטינה ובשאר העולם. הפעם, אני מבחין בקעקוע שעל ידו – B 8938.

מריו לא יכול לספר את סיפור חייו. הוא בריא למדי, עולה ויורד במדרגות, סוחב חפצים כבדים, מראה פעלתנות חריגה לגילו. אבל הוא לא מדבר, הוא מהמהם. לא אומר לא כן ולא לא. אבל כל זיכרונותיו שמורים עמו וניכר שהוא לא שכח דבר. לא את שביתות הבונד בארץ הולדתו, לא את התגייסות הבונד בגטו לודג', לא את מעלליו של רקובסקי, מרדכי חיים, ראש היודנרט מטעם הגרמנים, ולא את מימדי הספרייה היידית האגדית. יודית מפרשת בשבילי את שתיקתו ואני מפרש את פרשנותה. על הקיר תלויה תמונת אשתו מלכה, שנכנסה להיסטוריה של הקהילה כניצולת השואה הראשונה שהגיעה לארגנטינה.

מריו מוציא מזוודת צעצוע עשויה מקרטון ותמונות בתוכה. רובן בשחור לבן. חלקן מהתקופה שלפני המלחמה, חלקן מתקופת המלחמה וחלקן מאחריה. תמונות שהאפירו. בכל המובנים. אני מחטט בהן, מבקש להרכיב לי את פאזל חייו. לשווא. התמונות נטולות כתוביות. הן לא מדברות הרבה. תמונות של כיבוש עולם, תחת המנוני הפרולטריון היהודי-הבונדיסטי; תמונות של השפלה וסבל; ושוב תמונות של התאוששות. באחת מהן, נראה איסר הראל מסב לשולחן. לפי השמועות, מנהיגי הבונד נטלו חלק במעקב אחרי אייכמן ובלכידתו. איני יודע עד כמה זה נכון, אולם הדבר כבר לא חשוב. כי לפעמים ראוי להעניק קצת אשראי לשמועות כאשר הן יותר חשובות מהעובדות.

כאילו מכירה את סיפור חייו יותר טוב מכל אדם אחר, מוציאה המטפלת הפרואנית את חולצת מריו באושוויץ. תלוי על קולב, עם אותו מספר שחרוט על ידו, חולצת פסים כחולים על בד לבן-אפור. טליתם הסופני של קורבנות השואה. לאחר מכן, מריו לוקח אותנו לחנותו בקומת הקרקע. גלילי בדים מכל הצבעים, קופסאות כפטורים מכל הסוגים, מכונות תפירה או רקמה, ערמות של ספרים ביידיש. המנקה אינה נכנסת למקדש המאולתר והוא רווי ריחות, מכוסה אבקות וסתור בכורי עכביש. עד לאחרונה, מריו התלווה לכל המשלחות לפולין ועטה את חולצתו כדי לספר את סיפורו.

*

מריו, שנולד ב-1919, היה במשלוח האחרון שיצא מגטו לודג'. הוא הגיע לאושוויץ וכעבור זמן קצר, יצא לצעידת המוות. הוא שרד אותה, עבר לבלגיה ונרתם לעזרת הניצולים. לאחר, הוא היגר לארגנטינה שם הקים עם חבריו מוסדות חינוך ותרבות, ספרייה ומכון י.ב.ו. למחקר יהודי. נהג המונית שלי, המשמש גם כסגן-נשיא הפדרציה הציונית של ארגנטינה, סיפר לי שכאשר לא היו משכורות למורים, פנו לאנשי הבונד ששימשו כמנהיגי פועלים בלתי רשמיים. הם לא השביתו דבר, הם הפעילו כל דבר. באמצעיהם הדלים ובחסכונותיהם המועטות.

מריו אינו יכול לספר לי את סיפורו בעצמו. לא ביידיש ולא בספרדית. הוא גם לא כותב. הוא היה רוצה אבל אינו יכול. לפני שנה, קיבל אירוע מוחי. המחלה לא הותירה עקבות, לא בגופו ולא בראשו. אירוע מוחי לא מכה בקלות בניצולי שואה. רק שהוא איבד את כושר הדיבור והכתיבה שלו. הוא כבר לא יכול לדבר. אפילו לא למורה של יודית, ידידו של אותו הרצל – הוא דרורי גניאל – שדחק את רגליו מבית הספר שלו. אזי הוא נוהם, הוא מוחה, הוא מאשר, הוא פוסל. הוא מספר את סיפורו בגערה אחת מתמשכת. יותר מאשר קשה עליו זקנתו, קשה עליו האילמות. אני מבין שהניצולים היו צריכים לבחור בין שתיקה מבוצרת אחת גדולה או קריעה כואבת אחת גדולה. מריו בחר בקריעה הבלתי ניתנת לאיחוי. הוא מדבר אלי ללא מילים. הוא כותב לי פתקים ללא אותיות. ממשיך במרץ להנציח את השואה ואת האגדה המקופלת בספרות האידית. איני יודע לומר אם הוא יודע שהוא כבר לא מדבר:
"הוא יודע", קובעת יודית.
"איך את יודעת?"
"הוא מבין את כל מה שאני אומרת."
בצר לו הוא נותן לי את ספרו של אחיו. מריו מנסה להקדיש לי אותו. יודית רושמת את שמו ואת פולניה והוא מעתיק אותם, מתקשה לצייר את האותיות.

הספר, "זיכרונות מגטו לודג'", נכתב על-ידי אחיו הבכור. ינקל נירנברג שמו. נולד בלודג' ב-1909, נפטר בבואנוס איירס ב-1993. חוברת של כמה עשרות עמודים שנכתבה לראשונה ביידיש, פורסמה ב-1948 בהוצאת העיתון האידי של ניו יורק, Farlag Unzer Tsayt. תורגמה לספרדית ולאנגלית. בעמודים הראשונים פיסקה רגילה ופתטית כאחד, אוסרת כל העתקה להוציא ציטטות קצרות לצורכי ביקורת ספרים. בעטיפה הצהובה, שלובה תמונה של גשר צר ורעוע עמוס יהודים התלוי על רחוב ריק מאדם והשמור על ידי חיילים גרמנים. אם להסתמך על ההקדמה למהדורה האנגלית, המחבר הוא אחד מגיבורי הספר המגולל את קורות יהודי לודג', מאת הסופרת הקנדית חווה רוזנפלד, שהופיע גם הוא ביידיש תחת הכותרת "עץ החיים".

*

גורלם של ספרים מחתרתיים הרבה יותר משונה ומפתיע מגורלם של ספרים פרי עטם של סופרים דגולים. לא קראתי את כל ספרי עמוס עוז וסביר להניח שלא אקרא אותם. הם מקצועיים ומלוטשים מדי בשבילי. בגילי, אני מסתפק בספרות צדדית ונשכחת. עדויות מקוטעות, נימות קול אחרות. ללא הסוואות ספרותיות וללא התחכמויות סגנוניות. קולו של אלכס אנסקי המפרסם את ספריהם של זמורה-ביתן רק מרתיע אצלי כל סקרנות כלפיהם. לעומת זאת, אני ממהר לנבור בספרים לא ספרים. הועדה שמאשרת את שליחותיי לא תבין זאת. במקום לצאת לרבעי סן-תלמו ולה-בוקה, אני צולל בספרו של ינקל נירנבגר כדי לגלות את סיפורו של אחיו מריו נירנברג. אני כבר יודע שלכשאגיע לארץ, אשקע בעבודה ולא יהיה לי זמן אלא למסמכים ולמיילים, לרוב מיותרים.

ספר יבש, המגולל שרשרת של אירועים, החוזרים על עצמם. לגלוג קל על גינוני המלכות של רקובסקי המפנה קריאות על-אנושיות ליהודים המבוצרים: "אימהות ואבות, מסרו את הילדים! מסרו את החולים והזקנים וננצל." ללא התרגשות מיוחדת. כאילו לא נספו מאתיים אלף אנשים, כאילו זיכרונות הסבל נחרכו וכל מה שנותר הוא השלד היבש של התאריכים והטרנספורטים. כאילו השגרה הייתה כה אפורה עד שעמעמה את הכאב. ינקל אינו מוצא מה לומר והשתיקה הזאת, שמאפיינת כה הרבה עדויות כתובות של ניצולים, היא המתפרשת לזוועה שלא ניתנת לתיאור. גם הכורח להעיד, בעיקר הכורח להעיד.

למחרת אני תוהה אם השליחים התנועתיים מכירים את מריו נירנברג...

אמי בוגנים