שליחי קיץ
16.4.2007

בהתקרב הקיץ, המחלקה לחינוך יהודי-ציוני רוגשת. כולם מתכוננים להכשרות. המכון לשליחים נערך להכשיר את השליחים החדשים, היחידה לשליחות "ערבים" רוקמת את תוכניות ההכשרה שלה, העמותות המשגרות לחו"ל את "הכוללים הציונים" ואת "בנות השרות לאומי" תרות אחרי ימי הכשרה נוספים וה"חוויה הישראלית" נרתמת לגייס מדריכים ומורי דרך. הראשונים בהכשרות הם שליחי הקיץ, כ-1300 במספר, היוצאים למחנות בארצות-הברית. מדובר בשני מחזורים של 500 ושל 800 צעירים מכל הארץ, המשתלטים על בית-הארחה בשפיים. הם תופסים את כל החדרים, מדביקים את השלטים שלהם ומשתתפים בהכשרה הנראית כחגיגה של חמישה ימים, או בחגיגה הנראית כהכשרה – כמעט ללא הפסקה:
"אנחנו עוברים סדנת חינוך", אומרת אחת המשתתפות, "מרגילים אותנו לקצב הפעילות במחנות."
מדובר לרוב בבוגרי צבא שהשתחררו אך טרם נגמלו מהחיים הצבאיים. הם סיימו זה עתה שלוש שנות שירות. חלקם אף נצרב בהתנתקות הכואבת ובמלחמה המתסכלת. הם ממושמעים להפליא, אינם מקטרים, אינם מתחמקים, משתפים פעולה. והפלא הגדול – שום צלצול של טלפון נייד אינו נשמע בכל המתחם ולא נראה איש מהם המחזיק בו.

*

עומר הוא מאותם בחורים תזזיתיים, המנער כל דבר שהוא נוגע בו. הוא עומד לפני שחרורו מהצבא ובטרם ייגש ללימודים אקדמאים, מדעי מדינה ותקשורת, הוא רוצה להדריך ילדים וזאת לפני שהוא ינהיג את... המדינה. לא פחות ולא יותר. בשירותו הצבאי הוא שימש ככתב כלכלי בגלי צה"ל. היות ומעולם לא הבנתי דבר בכלכלה ותמיד הימרתי על השקעות שירדו לטמיון, אני נמנע מלשאול אותו מה הוא למד בשירותו הצבאי. הוא נוסע למחנה כדי לציין את נקודת ההתחלה בקריירה הדיפלומטית-פוליטית שלו:
"אני צריך להדריך ילדים לפני שיהיה מאוחר מדיי, לפני שגם אני אתקלקל ואתחשב רק באינטרסים שלי."
הוא בהחלט רואה בנסיעתו שליחות:
"אבל להיות רציניים, מדובר בשליחות העוסקת בקטנות, במחנה קיץ האמור להיות מגרש משחקים ואתר להגשמת חלומות."
מייד הוא מוסיף:
"חשוב לי להתחיל בקטן עם קטנים."
לעומתו, רינת היא בחורה רגועה. היא אוהבת לדבר, להציג, לתקשר. היא תמיד ידעה שתצא למחנות של הסוכנות היהודית:
"זה היה באוויר, בתנועת הצופים, במשלחות השונות."
היא בוגרת דובר צה"ל והיא בחיפוש אחר חוויות מעצבות:
"פעם מישהו אמר לי שהחיים הם אוסף של אנשים שאתה פוגש ושל חוויות שאתה צובר."
שניהם נפגשו בשפיים. לפני זה, הם זוכרים במעומם פגישה חטופה בתקופת ההתנתקות. עומר רצה לסקר מהשטח, רינת תהתה אם לאשר לו להיכנס.
בסוף השיחה בינינו הם מסכימים שאם עומר יתמנה לראש ממשלה, הוא יפעל למינוי רינת ליושבת ראש הסוכנות היהודית. איום ממשי לכל הפוזלים לשני התפקידים. איום קוסם למדי.

*

שליחי הקיץ יושבים על הדשא, מקשיבים זה לזה. מגלגלים שאלות נושנות ועם זאת חדשות עבורם: "האם אפשר להיות יהודי בלי להאמין באלוהים?" "מה ההבדל בין יהדות לבין נצרות?" "האם אתה באמת אוהב לאכול מצות בפסח?" מתלבטים ומבררים, מבררים ומתלבטים. השיח יותר נינוח ופחות מתלהם ממה שהיה לפני עשור. אפשר לומר: "נשים כבר אינן צריכות גברים", ולא לעורר בכך לגלוגים ואף לא מחאות. בהתחלה הם משוחחים באנגלית, אחר כך בעברית. כאשר הם מחליפים שפה הם גם משנים טון, כאילו עוברים לתדר אחר. מדובר במעגלים פילוסופיים ואני, שנמנה עם אלה בסוכנות היהודית הטוענים שללא בירור פילוסופי-אידיאולוגי הארגון עלול להחריף את נוקשותו הבירוקרטית, טועם רגע של נחת המנחם אותי מכל מיני סדנות לבירור נהלים. הפרפר הישראלי יוצא סופסוף מהגולם שלו והוא מגשש ומסתבך, מתווכח ומתייסר ואלוהים למעלה שוב צוהל: "ניצחוני בני! ניצחוני בני!"

כולם עוברים את מסלול הזהות היהודית במאהל שמתנפח למשך דקה, שעה או חיים שלמים. הם מתחקים בדרכם אחר הנדידה של הוריהם ומשחזרים את שורשיהם. הם מתקדמים באיטיות, קוראים את השלטים, אפילו צוללים לתוך הפסוקים. כל ההיסטוריה היהודית מקופלת באוהל ויש להם כעשרים דקות כדי להטות אותה לכמיהת המשמעות שלהם. וכך הם עוברים ממצדה לתמונה של שטייטל במזרח אירופה בה נראה "מוזיקאי עיוור מנגן בכינור, מלווה בזמר צעיר". ברקע מהדהד קולו של בן-גוריון המכריז על הקמת המדינה. אין מדובר במבוך, אלא במסלול המוביל לשאלה: "נא לבחור היגד אחד או שניים, המבטאים באופן הטוב ביותר את הקשר שלך לישראל כיהודי." הוגי האוהל לא השלו כנראה את עצמם: "באם לא נמצא היגד מתאים, ניתן לנסח אמירה אישית." בתחנה החמישים, שולחן גדוש חפצים כגון חנוכייה ומנורה, טלית ותפילין, קמע של הרבי מלובביץ ושל הבבא סאלי, הם מתבקשים "לבחור שלושה פריטים המרכיבים את הזהות היהודית שלך, ושלושה אחרים המרכיבים את הזהות היהודית שאותה תרצה להנחיל לילדיך." כאשר יתיישבו לברר את החוויה שהם עברו, הם יעמתו את השורשים שלהם ויאתרו את החיבורים ביניהם. הם התחנכו על רומנטיקה ציונית והמציאות הפוליטית טופחת על פניהם. אבל הם מפוקחים, הם מציאותיים. ייתכן שהם יתבגרו באופן שונה מהדור החולש כעת על החיים הציבוריים וכשהם יגיעו לגיל העמידה, יישמר אצלם משהו מהתום של שליחי הסוכנות למחנות הקיץ. אני אומר לדוידי שיהיה מעניין להעביר להם שאלון בצאתם מהאוהל ולהשוות את התשובות לאורך השנים. לצורכי מחקר, לצורכי מחקר.

השליחים הצעירים לא ממש יודעים מה מצפה להם והם לא יידעו עד שלא ינחתו. לפחות כך חושבת אדריאן בלומברג, מנהלת מחנה יום בבלטימור. היא באה עם משלחת של עשרים וחמישה מנהלי מחנות מארצות הברית. היא רואה בשליחים הצעירים שגרירים המפרשים את המציאות בארץ ומחזקים את הקשר עם ישראל. להשתתפותם של השליחים בהווי המחנה יש חשיבות גדולה:
"הם שוברים את הסטריאוטיפים שמייצרת התקשורת. מדובר באותם חיילים וחיילות שהתמודדו עם ההתנתקות ושלחמו בלבנון. לצערי, במשך שני קיצים ברציפות, הם שימשו כאנשי הסברה. אני מקווה שהשנה, הקיץ יהיה רגוע יותר."
היא באה לארץ כדי לפגוש אותם טרם צאתם, להפיג את חששותיהם ולתאם איתם ציפיות. היא מסכמת:
"כל אחד מהם הוא פיסת הסברה יוצאת מן הכלל."

היו אמיצים בצאתכם ומאושרים בשובכם.

אמי בוגנים

עריכה לשונית: פזיה סלע