פרדס עלמא
20.12.2006

"עלמא" הוא בית מדרש מסוג חדש, שבחר להתמקם בתל-אביב כדי להיות אחר ולמשוך קהל יעד שונה שיוכל ללמוד וללמד בצורה אחרת, לפרש בצורה אחרת. למזג דתיים עם חילוניים, עולים חדשים עם ותיקים, צעירים עם מבוגרים, אמנים עם עסקנים. נכנסים ספקניים במקצת לבית הישן ברחוב בצלאל יפה, ויוצאים ממנו נפגעים. משהו קורה במקום, אנשים מחפשים את עצמם, משהו נרקם בין כתליו, ואיני יודע לומר מהו. לבטח מדובר בבית יוצר של מדרש חדש: הוא קשוב למתרחש דווקא בתל-אביב ולא רק בירושלים ובצפת. סופרים, שחקנים ועיתונאים רוכנים על אותם טקסטים בחיפוש אחר עלילות חדשות, דמויות חדשות, דרמות חדשות, והם מוצאים אותם בכתובים ישנים, המתבהרים לאורה של העיר הגדולה.

מאז מוגדור, היא עיר הולדתי במרוקו, לא עליתי במדרגות כבמדרגותיו של בית עלמא, בתחושה שאני עולה לבית כנסת בו מצפים לי מאן דהו או דבר מה שאני מייחל לו.

הרעיון של "עלמא" נולד אצל רות קלדרון, וניכר שהיא הקדישה לו מחשבה רבה כדי לשוות לו את הפאתוס המאופק המייחד אותו ולהעבירו לצוותה. בית המדרש פתוח לכל מי שרואה במקורות היהדות את הטקסטים המכוננים את ההוויה היהודית והישראלית. בין אם היא רוחנית או תרבותית, בין אם היא דתית או חילונית, בין אם אורתודוקסית או רפורמית. אין בודקים בציציות, אין בוחנים כליות וגם עמדות. מזמינים אותך להציץ, בתקווה שתיפגע, שתתעשר ושתשכיל להנחות את חייך, לסדר את ביתך, להשביח את יצירתך. "עלמא" הוא מוסד המנסה לאחות את הנטיעות שקוצצו: מורים ותלמידים חוברים יחדיו כדי לחבר את קרעי זהותם היהודית. שיחה מתנהלת עם אחת הלומדות שיצאה זה עתה משיעור קבלה:

"אני מתנצלת", היא אומרת, "עדיין לא התאוששתי מהשיעור.

"היציאה מהמערה", מעירה רות, "תמיד מסוכנת."

הסטודנטית נולדה וגדלה על-יד צ'רנוביל, בעיר ספוגה בחומר רדיו-אקטיבי, וכשהייתה בת שלוש עשרה עלתה לארץ. היא למדה את המילים העבריות הראשונות שלה מקלטות שהוחדרו בדרך לא-דרך לברית המועצות. היא הצטרפה לעלמא כדי לצלול למעבה השפה העברית, להמשיך להתפעם מתהודת המקורות העולה משורות העיתונים ולברוא עולם מחצאי מילים הממלאים את החלל. כאשר היא נשאלת מדוע היא לומדת תורה, היא עונה בפשטות משכנעת:

"הדרך היהודית היא דרכי."

המקום שונה בתכלית השינוי ממוסדות אוניברסיטאיים. אין לומדים להשיג תואר אקדמי או סמיכה לרבנות. אלא יונקים מן המקורות, ואם להתבסס על דבריו של ר' יצחק סגי-נהור, ידיעה של ממש אינה מתקיימת ללא יניקה.
"עלמא" הוא בוטיק ללימודי תורה בהמולת העיר ללא-הפסקה.   

נכנסתי לשיעור ספרות. כשלושים סטודנטים הסבו לשולחן גדול וכתבי עגנון פתוחים בפניהם. ישבתי מאחור כדי לא להפריע. ניסיתי להתרשם. הלומדים עברו פסקה פסקה והתעכבו על כל אחת מהן. העלו שאלות, עוררו תהיות והשערות, התחקו אחרי רחשי ליבן של הדמויות ביצירה יותר משאנחנו מתחקים אחרי קרובינו, חברינו או עמיתינו לעבודה. לא התפעלתי מתמימותם של הלומדים כפי שהתפעמתי מקסמה של הספרות. דמויותיה מעניינות יותר, מחושבות ואף עקיבות יותר מאנשים החיים במציאות. מחבריה מתוכננים יותר, מתוחכמים, כישרוניים יותר מאשר אלוהים עצמו. ביושבי מאחור שאלתי את עצמי אם אכן נתן המחבר את הדעת על כל משפט ומשפט, האם היה בכוונתו להכניס לסיפוריו את כל ההסברים, המשמעויות והפרשנויות שמעלים קוראיו. פתאום מתחוורת לי משמעותו של המדרש המפורסם:

אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום מצאו להקדוש ברוך הוא שיושב וקושר כתרים לאותיות. אמר לפניו: "רבונו של עולם, מי מעכב על ידך?" אמר לו: "אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות." אמר לפניו: "רבונו של עולם, הראהו לי." אמר לו: "חזור לאחורך." הלך וישב בסוף שמונה שורות ולא היה יודע מה הן אומרים. תשש כוחו. כיוון שהגיע לדבר אחד. אמרו לו תלמידיו: "רבי מניין לך?" אמר להן: "הלכה למשה מסיני." נתיישבה דעתו. (מנחות כט, ב)

לא שאני משה והם רבי עקיבא. אבל פעם נוספת, נוכחתי לדעת שהחיים הם המפרשים האולטימטיביים של המדרשים. נסיבות החיים אליהם אנחנו נקלעים מעניקות להם את משמעותם. זאת בתנאי שהמדרשים מרהטים את הדמיון שלנו ומנחים את משמעות קיומנו. רק שבאותה כיתה, באותו יום, האווירה הייתה כבדה מדי, ההתייחסות לעגנון הייתה רצינית מדי. חיכיתי לפרץ הצחוק או אפילו לחיוכים המאפיינים את המדרש, אך לשווא. ייתכן שלא שהיתי די זמן בכיתה.

אמי בוגנים

עריכה לשונית: פזיה סלע