איפה יפו...
22.1.2007

באחד הימים לקחתי ידיד מצרפת לסיור בתל-אביב. הוא יהודי ממוצא מצרי שהתפרסם כאתנו-פסיכיאטר הרואה ברפואות העממיות, המעוגנות באמונות דתיות, תרפיות שהולמות הרבה יותר את המטופלים מאשר מרשמים אוניברסאליים שאינם מתחשבים כלל ברקע הדתי, התרבותי או החברתי של החולה. לפני שהגיע לתל-אביב, הוא היה באפריקה. מדי פעם בפעם אנחנו נפגשים ועוסקים בנפש העם היהודי. אנחנו מסכימים שהיא חולה במקצת ועוד יותר – שהפרעותיה מרתקות. בכוחן להניב גאוניות לא פחות מאשר תסכול, להסב אושר לא פחות מאשר צער, להוביל לגאולה לא פחות מאשר לאבדון. אנחנו מתייחסים לעצמנו – שלא לפרסום – כגדולי המכשפים של העם היהודי. לא מקבלים חולים ולא תרומות, לא רושמים מרשמים ולא קמעות. למרות שיכולנו – הוא יותר ממני – להתפרנס בכבוד מכל מיני עצות וגירושים. מקובל אני כבר לא אהיה, באבא הוא כבר לא יהיה. בינתיים, אנחנו בוחנים את מצב האומה. היות והוא יהודי שורשי, הוא מרשה לעצמו להתערב בעניינינו הפנימיים.

בילינו חצי יום ביפו. להפתעתי, יפו עטתה צורה של כפר איטלקי עם שבילים מרוצפים ומדרגות תלולות. לא זיהיתי את ההמולה ולא את הדמויות. עושים ממנה מרכז מבקרים אחד גדול, עם גשר למשאלות – שלא באות. מסתובבים איכשהו עם תחושה של הונאה. הם לא שיפצו, הם עיוותו. פעם, היה לנו רובע יהודי-ערבי, עם נינוח בולגרי, ונמל על הים, עם אגדות וסיפורי מסעות; היום יש לנו רובע איטלקי-הוליוודי. עם פתחים סתומים, דירות שהפכו לגלריות עבור עתיקות מזויפות ומסעדות שאיבדו את טעמיהן. אפילו שוק הפשפשים התמסד. מלבד רוכלים זעירים המציעים על הרצפה את כל מה שהצליחו לאסוף באשפתות, ללקט מבתים שאיבדו את תושביהם, לרכוש מעולים שהתפרקו מזיכרונותיהם, החנויות מציגות לראווה מוצרים מכוערים להפליא. לצערי, החיקוי והזיוף התגנבו שחזורה של יפו והיא נעשית מיום ליום אנמית יותר, מנוכרת לתושביה לא פחות מאשר למבקריה. במקום לשפץ אותה תוך שמירה על אופייה המקורי, הוצאה יפו לגמלאות – מחוץ להיסטוריה. במקום למרק את נשמתה, הכחידו אותה. במקום לשמר את האתרים, עשו להם מתיחה פלסטית. באותו יום שבו ביקרנו ביפו, צילמו סרט פרסומת על אחת הכיכרות. פעם יורם גאון התגאה ברחובות המסורבלות באלו המילים: "זוהי יפו, ילדה, זוהי יפו", היום הוא היה שואל: "איפה יפו, ילדה, איפה יפו?"

אני חושש שטרם גובשה תורה ישראלית לשימור אתרים. לא יודעים מה לשמר, לשם מה ואיך לשמר. ובהעדר משנה סדורה, אנחנו עושים את מה שאנחנו רואים בחו"ל מבלי להתחשב יתר על המידה בתולדות המקום. לא משפצים – מחקים; לא משחזרים – מעוותים. יפו הולכת ונעלמת, כמתכסה בתפאורה זרה. דלתות ננעלות, קירות מתייפחים, בנינים ניטשים. יפו מתאבלת על שיפוצה יותר מאשר ששה לקראתה. לעמיתי לסיור הסבר משלו:
"מתכנני תל-אביב מכניסים לתוכה כל מה שהם רואים בסיוריהם ברחבי העולם. לא אתפלא אם באחד הימים ייבנו מגדל אייפל עוד יותר מכוער מהמקורי וכיכר איטלקית. תל-אביב רוצה להידמות גם לאתונה וגם ללוס-אנג'לס, גם לברצלונה וגם למרסיי. היא דומה לאותן ערים אמריקניות שהונחו על היבשת מבלי שנטעו בה שורשים."
"אל תשכח שהיא נבנתה על חולות."
"תושביה מוזרים למדי. במקום להשלים עם הסביבה, הם מתגעגעים לסביבה אחרת."
אני מנסה להגן על האתוס העברי של תל-אביב. עמיתי לא מוותר. מבלי להיות אדם דתי, הוא לא משלים עם דחיקת רגליו של אלוהים מהעיר:
"מדובר בעיר ההתעלמות", הוא אומר, "ההתעלמות הגדולה. מוכנים לעשות את הכול, אפילו הגרוע ביותר, ובלבד שלא לחפש ולפגוש את אלוהים."
"אל תשכח שהיא העיר העברית הראשונה ושהיא נבנתה מאחורי גבו של אלוהים."
"היא נבנתה על-ידי יהודים בשביל יהודים. זו העיר היחידה בעולם שהיהודים מצויים בינם לבין עצמם. הם לא חייבים להתחשב בגויים. הם צריכים להראות מה הם כבר יכולים לעשות. וראה, הם הולכים לחפש את השראתם בחו"ל."
"איני יודע עד כמה תושבי תל-אביב מתחשבים ביהדותם. הם מתגוררים לא מעט בתל-אביב כדי לחמוק מאלוהים. הרי הנביא יונה יצא מנמל יפו."
"היא עיר של ניצולים, נמלטים ונפלטים. הם באים מברלין, סופיה, פריס, ירושלים ושדרות. לפני שהגיעו הם פיתחו התנגדות כלשהי לדבר מה וגם אחרי שהתכרבלו בעיר הם ממשיכים להתנגד. הכי מדאיג הוא שאיני רואה מה עתידה יכול להיות."
"אולי זה כל קסמה. היא לא יודעת מה היא רוצה להיות כאשר תהיה גדולה."
"בעוד שנתיים היא חוגגת מאה שנה להולדתה והיא מתנהגת כמתבגרת שלא מפסיקה להשתולל. לפעמים יש לי רושם שהיא זקנה מדי, לפעמים צעירה מדי."
"עיר ללא הפסקה. היא צריכה להשתנות כל העת. היא לא יודעת מנוחה מהי."
"היא לא יודעת התייחדות מהי."
"יותר מאשר היא בורחת מאלוהים, היא בורחת מעצמה."
"ובבריחה הזו, היא מפרה את כל הכללים. מאמצת ללא אבחנה את כל האופנות. מתיישרת ללא ביקורת על כל הדעות. היא נעשתה פוסט-מודרניסטית מבלי שהייתה מודרנית. היא יוצאת מנקודת הנחה שמה שטוב לה, טוב לאומה, לאזור ולאנושות כולה כאשר היא אפילו לא יודעת מה יעלה עם בניה, האם ימשיכו להתגורר בקרבה או יעקרו לניו-יורק. תל-אביב הפכה מעיר חלוצית לעיר דקדנטית וכמו כל עיר דקדנטית היא לא יודעת להבדיל בין קודש לחול, אנינות טעם לגסות רוח."

במידה מסוימת, הוא צודק. תל-אביב לא יודעת גבול מהו. איפה נפסקת ואיפה מתחילות בת-ים, רמת-גן או גבעתיים. מה מותר ומה אסור, מה חדש ומה נדוש, מה עתיק ומה מזויף. תל אביב היא תפאורה עבור הערוץ השני והערוץ השני הוא שופרה של תל-אביב. כאשר רות קלדרון מעלמא שומעת אותי ואת אורחי מרכלים על תל-אביב, היא מתרעמת על העוינות הניבטת מדברינו:
"מדובר במקום הכי שפוי והכי מבטיח בארץ. בניגוד לשאר המקומות, תל-אביב לא רוויה בסמלים ולא מתגרה באיש. ארכיטקטורה פשוטה בשביל עם פשוט. היא רחוקה מהעצבנות התחרותית של ניו-יורק. אלוהים שרוי לחופה של תל-אביב והוא יותר סימפטי מאשר בכל מקום אחר בעולם."

אני כבר לא יודע מה לחשוב. חלק ממני נבעת מהעיר; חלק אחר יוצא אליה. תל-אביב מושכת את מיטב הכישרונות בארץ. בחיפוש אחרי סוכן, אמרגן או קרן; בחתירה אחרי הכרה ותהילה. חממה להתחדשות עברית חובקת עולם, סדנא לפרשנות מחודשת על ההוויה היהודית. יכול להיות שהתסיסה והשאננות שלה עוד ירעננו את השמיים...

אמי בוגנים

עריכה לשונית: פזיה סלע