שמורת הארץ

22.10.2006

אני מתגורר מול שמורת האירוסים בנתניה. זה שלושים שנה שאני מסייר בה, נתקל בהתאם לעונה בשועלים, בצבים, בנחשים, בחולדות ובשלל ציפורים. עם הזמן, פיתחתי חזקה על המקום, אשר בו ראיתי את מלכותי עלי אדמות. פיסת ארץ קטנה ושלווה. ללא הפתעות וללא יומרות. לקראת פריחת האירוסים, מוצב שומר בכניסה. הוא מחזק את היתדות, מותח את החבלים, אוסף את האשפה ומקבל את פני המבקרים. הוא גם מחדש את השלטים המספרים על הצמחייה שבמקום. פירות כפתור החולות קוצניים ונצמדים לטלפיים של בעלי החיים. עלי אטד החורף, ממשפחת הסולניים, נושרים לקראת הסתיו. פירותיו האדומים של השרביטן נאכלים בתאווה על ידי הציפורים. זרעי חבצלת החוף, ממשפחת הנרקיסיים, נישאים בזרמי הים מחוף לחוף ומתנחלים הרחק ממקום צמיחתם. תודות למערכת כפולה של שורשים, גם חודרניים וגם שטחיים, רותם המדבר עוצר את החולות. שלא לדבר על אירוס הארגמן, שפורח לו לקראת ט"ו בשבט ומסמל את ראשית חגיגת האביב הנמשכת עד פסח. כאשר השומר מסיים את סיורו היומי, הוא מתיישב ליד אחד השולחנות ופותח את ספר הזוהר וכשאני מופיע הוא מספר לי מקצת מסודות המרכבה. כל השנים הללו, התייחסתי אליו בכל הכבוד המגיע לאחרוני השומרים בארץ.

בשבילי, זו שמורה בשאון הארץ. צמודה לקטע חוף פראי. בודדים בלבד משוטטים לאורכו ומצב רוחי משתנה לפי מצב רוחם של הגלים. כאשר הם סוערים, אני מתרעם מבלי דעת על מה; כאשר הם שקטים, אני נרגע, איני יודע ממה. בשעות הבוקר או הערב, אינני נתקל בייצור כלשהו, מלבד עורבים שמוחים על חדירתי לתחומם. קורה לי, יותר מפעם אחת, לשבת על אחד הסלעים מתחת לצוק ולחכות לשקיעה, נתפס לאשליה שההליקופטרים בשמים הם שמנצחים על הגלים. לבסוף, השמש צובעת את שארית יומי בצבעים של געגועים, כאילו נפרדת לצמיתות מן הארץ ומרחמת עליה ועליי.

*

היופי והשלווה הללו היו נחלתי עד לפני שנים בודדות – עד שהתעוררו הקבלנים ושכנעו את ראשי העיר לחבור אליהם, כדי להשמיד את השמורה ולבנות עליה מגדלים מנקרי שמים. על-פי התוכנית, בנינים אמורים לצור מכל צד על השמורה ולחנוק את ביצת החורף, המשמשת את הציפורים בנדידתם. כולם התגייסו למאבק; דיירי הסביבה; החברה להגנת הטבע; חברי המועצה הלוחמניים ביותר. לפני שנתיים, לאחר שמוצו כל ההליכים, נדחו כל העתירות וקצו כל הקיצים, לא נותר לי אלא לפנות אל השומר ולבקש ממנו לשאת תפילת אשכבה על השמורה. ואז, הוא בישר לי, באותה נימת קול אשר בה הוא מגלה לי את סודות הבריאה:   
"כל עוד האירוסים ימשיכו לפרוח, לא ישמידו את השמורה."
ובנימה חתרנית משהו, הוסיף:
 "לפחות לא בגבולות שאני קבעתי לה."
"מתחילים להכשיר את הקרקע, עוד מעט יסללו שבילי גישה עבור המשאיות," אמרתי.
"יהיה בסדר," ענה לי.
הוא כל-כך רצה להרגיע אותי, שנאות לגלות לי "סוד גדול". לא תפארת ולא מלכות, לא אצילות ולא תיקון. אלא עתיד השמורה. כאשר מחאותיי נתקלו באותו קיר של בטון, החוצץ בין ועדות תכנון ושמירת הסביבה, הוא גאל את מה שיכול היה לגאול:
"במקרה", הוא מבהיר, "לגמרי במקרה."
בסימן יד אופיינית, הוא סימן לי להתקרב – כדי שהאנטנה המכוערת המיתמרת בכניסה לשמורה לא תקלוט את הנאמר – ולחש לי את פשר בטחונו. לפני שלוש שנים, בעודי חותם על עצומות ומדרבן את צופי נתניה להתנגד למזימה הנוראית, בא אליו איזה פרופסור, שאת שמו הוא לא זכר, מכפר סבא או מפתח תקווה, וביקש ממנו טובה:
"עומדים להשמיד את השמורה" הוא אמר, "ורק הפרח יוכל להציל חלקים ממנה. ביום שאגיד לך, תשים דגלים כחולים בכל מקום שצומח שם אירוס."
הפרופסור נתן לו חמישים דגלים וביקש ממנו לתקוע אותם מסביב לשמורה לקראת צילומה על-ידי מטוס זעיר:
"זה היה יום חם במיוחד", הוא סיפר, "והייתי קצת תשוש. תקעתי דגלים מסביב לשמורה. הרחק מהאירוסים."
כעבור כמה ימים, הפרופסור הופיע עם התמונות:
"אתה מאשר את מיקום האירוסים?" שאל הפרופסור.
בהתחלה, גמגם השומר. הוא לא יודע לשקר. לפחות, לא לפרופסורים. הוא נשבר וסיפר את הכול:
"רק אל תספר לאיש", מיהר לומר הפרופסור, "תודות לך הרווחנו כמה עשרות דונמים, רק אל תספר."
בתום עונת הפריחה, הוא הוזמן לעירייה:
"אתה מכיר פרופסור פלוני אלמוני?"
"אני לא מכיר."
"אתה בטוח?"
"מה, הייתי משקר לכם?"
למרות שכפי שידוע לכל נתנייתי המכבד את עצמו, לפקידי העירייה, מצווה לשקר:
"אז מאין הוא מכיר אותך?"
"תשאלו אותו."
הוא כבר ראה את מכתב הפיטורין במעטפה על השולחן:
"אתה שומר בשמורת האירוסים?"
"בין השאר."
"ואתה לא מכיר את פרופסור פלוני אלמוני?"
"אני כבר לא יודע מי פרופסור ומי לא?"
"פרופסור פלוני אלמוני נתבקש על-ידי הרשויות לשרטט את גבולות השמורה. לא ייתכן שלא נתקלת בו."
"כל יום מגיע פרופסור אחר. האירוסים מושכים אותם. אני לא יודע מה אתם רוצים ממני. אם אתם רוצים לפטר אותי, אז תנו כבר את המכתב."
"פרופסור פלוני אלמוני המליץ להעניק לך תואר עובד מצטיין על מסירותך לשמורה, על אהבתך לאירוסים ועל קבלת הפנים שאתה מעניק למבקרים."
נתנו לו תעודה וצ'ק. כעבור שנה, הפרופסור לקח אותו לגלבוע. הם קטפו אירוסים בסתר ושתלו אותם בכל אותם מקומות שנוספו לשמורה, על חשבון השטח שנועד לבנייה.

בלעדיו הבטון היה משתלט כליל על השמורה, מסתיר לי את הים ומכסה את חיי, בעודי בחיים, במצבה מכוערת של כבישים סואנים ובניינים מכוערים. הוא סיפר את סודו וביקש ממני שלא לספר לאף אחד. בתור יועץ אמריטוס, יכולתי להגיד לו שאם הוא רוצה שלא יספרו, שלא יספר. בתור נשיא כבוד של השמורה – לפחות של מה שנותר ממנה – אני חייב לספר, כדי לעצור את השתלטות הקבלנים – או בלשונו הזוהרית של שומר השמורה "הממונים על הקטיפה" – על כל פינה פראית ויפה בארץ. בעיקר, אני מספר בגלל שהארץ משוועת לאחרונה לגיבורים חיוביים כדוגמת שומר השמורה. אני גם מספר, כי הטרקטורים כבר השמידו את רוב השמורה, סללו כבישים, ובנינים מכוערים מתחילים להיתמר, ואני כבר יודע שאפילו שארית השמורה שלנו תושמד, ואיתה הצבים, השועלים, היעלים, הנמיות וכל הצמחייה, אלא אם תהיה הפיכה אקולוגית שתגבר על הקבלנים.
 
לצערי, אוהבי הארץ האמיתיים מתבודדים ואינם ששים אלי קרב. הם נותנים לים לרכוב על הגלים ולחול לכסות את שיגעונות הקבלנים. אולי יתעוררו באחד הימים וייצאו מהפינה היפה בה מצאו מחסה משאונם של הטרקטורים. בינתיים, יש לי עוד שנה לקרוא בזוהר עם שומר השמורה. הוא לא מבין הרבה ואני עוד פחות. כאשר אני מתייאש, הוא מזדעק:
"אתה לא אמור להבין את תורת הסוד!"
היות ואיני חובש כיפה, הוא מתריס בי:
"סוד ה' ליראיו!"
בין הסודות, הוא מספר לי על צרות הזקנה ואני על צרות הארץ. הוא ממשיך להתרעם על שהעירייה גזלה משנינו את מלוא מרחב השמורה. עד עצם היום הזה, הוא לא מבין למה לא הורסים בניינים ומרחיבים את השמורות עבור הדורות הבאים. אני נמנע מלהזכיר לו, שפעם אמר לי, שפרחים לא מכניסים ארנונה לקופת העירייה... 

עוד מעט הוא יפרוש לגמלאות ואני לחלומותיי. את מתנת הפרידה שלי אני מקפל בסיפור על תרומתו לשמירת השמורה. קיבלתי את אישורו. הרי הכול היה במקרה...

אמי בוגנים

(עריכה לשונית: פזיה סלע)  

הקטעים לקוחים מאלטניילנד, ארץ עתיקה-חדשה, בתרגומו של דב קמחי, הוצאת מרדכי נוימן, תל אביב, תש"ג.