שיח מחנכים א'
23.8.2006

אני מודה, אני מבולבל, וכפי שאני מכיר את עצמי, יעברו חודשים ארוכים עד שאתחיל לראות קצת יותר ברור. אני מבולבל בקשר למטרות המלחמה. בקשר להחלטות הממשלה. בקשר להתנהלות המטכ"ל. בקשר להערכות העורף. בקשר לעמדת הקהילייה העולמית. אני מבולבל בקשר לעוד הרבה דברים. בכלל, הפרשנים והמומחים הצליחו לגרום לי לנסות ולהיגמל מנטייתי – המאוד ישראלית – לתת עצות. בכל מקרה, אני מבולבל מידי כדי להשיא עצות חינוכיות מוצקות. אני יכול רק להיכנס לדיון חינוכי. לפחות לנסות.

בעיניי, היציאה למלחמה הייתה מוצדקת. תמכתי בה ללא סייג. אפילו לא העליתי על דעתי שמישהו יכול להתכחש לצדקתה של מלחמה נגד המוצב הקדמי של אחמדינג'ד, נשיא איראן, שהודיע קבל עם ועדה שהוא מצדד בהשמדת מדינת ישראל. אבל עכשיו שאני מבולבל אני כבר לא זוכר למה יצאנו למלחמה. ואם להיות כנה איתכם, אני מבולבל כי אחרי המלחמה הזאת, אני כבר לא יודע מה זאת מלחמה. איך נכנסים אליה ואיך מסיימים אותה. בעיקר מה הם דיני מלחמה. אני לא בטוח שאדע להסביר במה מדובר לכשאעמוד מול כיתה או קבוצה. כי הרי תלמידים וחניכים הרבה יותר מתוחכמים מרוב הכתבים, הפרשנים והמומחים. רק מי שלא התנסה לאחרונה בעבודה חינוכית יכול להעלות על דעתו שתלמידים או חניכים ישאלו את שאלותיהם כפי שהתקשורת שאלה, ענתה ופירשה. שלא לדבר על שלל המומחים השולטים באומנות הנדירה לפרש כל דבר מבלי לומר דבר.

הדברים סביבנו השתנו. התהפוכות הגיאו-פוליטיות. התמורות הטכנולוגיות. החשיפה התקשורתית. איומי הקנאות האסלאמית. קשה לי לחשוב שכל השינויים האלה לא השפיעו על דיני המלחמה. מנקודת ראותו של הקנאי הדתי, האמצעים מקדשים את המטרה. התופעה לא חדשה. האנרכיסטים דגלו בה. כנ"ל עם הבולשביקים. לכולם היו כוונות טובות, תירוצים מבוססים ומניעים עילאיים. טרור הוא לא רק מה שהמרכזים לחקר הטרור אומרים עליו. שהוא פועל מתוך האוכלוסייה האזרחית, זורע הרס והרג ללא אבחנה, מאיים על הדמוקרטיה, וכו'. כל זה נכון וזה מה שצריך לעמוד בפני אנשי המוסד, השב"כ ושאר מערכות הביטחון. אבל עבור תלמידים וחניכים, הניתוח שטחי מידי. הרי אותם טרוריסטים מקריבים את עצמם גם אם הם גוררים בהקרבתם חפים מפשע. הם מדברים בשם אל המגלם בעיניהם את הטוב המוחלט ואת הצדק הבלתי-מתפשר. הם מממנים בתי-ספר ובתי-חולים, מנהלים חיים סגפניים ולוחמים למען החופש והכבוד. וכו'. הכניסו את חוקרי הטרור לכיתות, תגלו מהר שהם לא משכנעים. נדרש מאיתנו, בתור מחנכים אחראים, שלא לחזור על קלישאות ועל נוסחאות. להבהיר את התופעה המסתתרת מאחורי מילת גנאי שאינה מסבירה דבר ואפילו מרתיעה כל ניסיון להציע הסבר. תפיסת האלימות בטרור. גבולות האלימות בטרור. מניעי הטרוריסטים. לוחמה בעידן של גלובליזציה. מוסר לחימה בין אויבים שאינם מחזיקים באותם סולמות ערכים. ועוד. 

דבר אחד ברור לי. כללי הלחימה אינם נקבעים על-ידי הקהילייה הבינלאומית או על-ידי בית-משפט כלשהו באירופה. אלא על-ידי האויב. ליתר דיוק הם נכפים על-ידי כל אויב שמחליט להתנער מכללים שלא תורמים לניצחונו עבור כללים העשויים לקדם אותו. באשר לי, ולא חייבים להסכים איתי, אינני יכול להמשיך ולטפח מוסר לחימה החושף את חולשותיי והמשרת את האויב. אינני יכול, בשם ערכים אציליים, ללחום לפי כללים המקשים על הלחימה כפי שהיא נכפית עלי על-ידי האויב. אחרת, האויב ינצח אותי ובמקרה הטוב ביותר יכפה עלי את אותם ערכים נלוזים שפירקו אותי מנשקי ומנעו ממני מלהכניע אותו. בתקופה בה קבוצות גרילה פועלות מקרב האוכלוסייה האזרחית ובתמיכתה, לוחמים מתחפשים לאזרחים, מתמקמים בבתי-חולים ובמסגדים, יורים טילים לכל עבר, מוסר הלחימה שלי חייב להשתנות. מלחמה משבשת את הקלפים המוסריים ומי שלא רוצה או יכול לשים את המוסר שלו בסוגריים כדי להכניע את האויב הרוצה בהשמדתו, רצוי שלא יצא למלחמה. בשעת מלחמה, הצווים המוסריים מפסיקים להיות קטגורים. קאנט יוצא לחופשה. עד להפסקת-אש. 

אני מודה שמתחילה להיות לי בעיה הרבה יותר כללית עם האפולוגטיקה המוסרית הישראלית. למרות שחזרתי וקראתי את המאמרים של אסא כשר על הקוד האתי של צה"ל, הולכת וגוברת תחושה עמומה שאנחנו נאחזים בתפיסה של המוסר ממקורות דוסטוייבסקי. אנחנו לא חוששים לפגוע באזרחים כפי שאנחנו חרדים לגורל הילדים. אפילו בשעת חירום, אפילו בשעת צרה. כל פעם שמסתתרים מאחורי ילד, אנחנו מרימים ידיים. ב"אחים קרמזוב", דוסטוייבסקי עוסק ארוכות במקומו של המוסר בחיים בעלי משמעות או נטולי משמעות. אחד מגיבוריו, איוואן קרמזוב, קובע: "כל מה שאנחנו יודעים אינו עומד בפני דמעותיו של ילד קטן הפונה לאלוהים הטוב." הוא צודק. שום דבר אינו מוחה את דמעותיו של ילד קטן הסובל. שלא לדבר על פציעתו, אפילו בשוגג. על הריגתו. אבל אני שואל את עצמי כמה ילדים הקרבנו בעד הצלת ילד אחד שדחפו לכוונת הרובה שלנו. שאלות כאלה לא מפסיקות לצוץ ולנבוט. הן מערערות על האריתמטיקה הגלומה באפולוגטיקה המוסרית הישראלית המסורתית. אני מתאפק, אני מדחיק. אני לא רוצה לתת ללבטים החינוכיים לפגוע בכוונות הטובות של הנבחרים, במוסר הלחימה של צה"ל, ברגשות הורי השבויים. אומר רק שלא אוכל להתחמק משאלות התלמידים והחניכים והם יהיו הרבה יותר נוקבים משאלות העיתונאים וידרשו תשובות הרבה יותר מתוחכמות מתשובות הפוליטיקאים או קציני המטכ"ל.

השינויים בשדה הקרב לא תלויים בהכנסת אמצעים טכנולוגיים משוכללים כמו שהם נובעים מתפיסות חדשות של לוחמה המערערות על דיני המלחמה המקובלים עלינו. שינויים אלה מחייבים אותנו לבדוק מחדש את עמדותינו העקרוניות-אתיות. פעם עסקתי בעמנואל לווינס והתחלחלתי, בכתובים ובעל-פה, על ההקרבה שהוא דורש ממני לטובת הזולת או האחר. אומנם הוא לא התכוון לא לחמס ולא לחיזבאללה. אבל הוא לא מעט תרם לצמצום היהדות לאתיקה ולאתיקה פרובוסלבית מבית-מדרשו של דוסטוייבסקי. חשבתי לתומי שהיהדות היא יותר מפוקחת ומתוחכמת. יותר רגישה למורכבות המצבים המוסריים אליהם אנחנו נקלעים. חסידיו של גדול ההוגים היהודים של המחצית השנייה של המאה העשרים נידו אותי. הם צדקו. אולי.

אמי בוגנים